עברית  |  English  |  Türkçe  |  
חיפוש באתר

 
  חזרה לעמוד נופלים >>
 רבנו יוסף

בן שרה ופנחס. נולד בשנת תר"צ (1930) בתורכיה, שם הכירו הוריו בעת ביקור שערך אביו במקום, ושם גם נישאו. אביו של יוסף יליד ירושלים, בן למשפחה ספרדית ששורשיה נטועים בעיר מזה שבעה דורות, ואמו ילידת תורכיה. בהיותו בן שלוש חזרה משפחתו לירושלים העתיקה ובכך נסגר מעגל. יוסף למד בבית- הספר "אליאנס" בירושלים. מגיל צעיר שימש כמדריך וכבעל סמכות ותפקד כאב לאחיו הצעירים ממנו - דורה, רחמים ומשה.

המיתוס המשפחתי מספר שכאשר יוסף היה כבן שלוש שנים הוא נפל, תוך כדי משחק, לבור עמוק מלא מים וחייו היו בסכנה. הוריו המבוהלים קראו לעזרה ומושיעו היה ערבי תושב העיר. מאז, מדי שנה, נהגה המשפחה לחגוג את הצלתו ואת לידתו מחדש בטקס שכלל תרנגול כפרות. מסורת זו השתמרה גם בחייו הבוגרים של יוסף, כיוון שחש שחייו ניתנו לו במתנה ויש לדאוג לכך שהמתנה תמשיך ותתקיים.

יוסף שאף מאז ומתמיד לעצמאות כלכלית. כנער צעיר, והוא בן שלוש עשרה בלבד, נסע לתל אביב לחפש עבודה על מנת לסייע בפרנסת המשפחה. בעת המצור על העיר העתיקה בירושלים דאג יוסף להשיג מזון לבני משפחתו הנצורים, שזוכרים עד היום את התרנגולת שהצליח להגניב אל בין החומות. עוד מספרים, שכאשר פרצה מלחמת השחרור ויוסף היה רק בן שבע עשרה, הוא זייף את תאריך הלידה שלו והציג עצמו כבוגר יותר, כדי שיוכל להתגייס לצבא ולהילחם ביחד עם חבריו על עצמאות המדינה. ואמנם, בסוף חודש יולי 1948 התגייס יוסף לצה"ל ושירת כנהג ביחידת תובלה.

בשנת 1950 נשא יוסף לאשה את אסתר אשכנזי, ילידת תורכיה, שעלתה לארץ בגלי העלייה של 1948. השניים הקימו את ביתם בשכונת עין כרם בירושלים, שההווי שלה הזכיר במידה רבה את הווי החיים בעיר העתיקה. לזוג נולדו שלושה ילדים - שרה, פיני ואלי.

בשנים הראשונות לנישואיו, לאחר תקופת הסתגלות, הציב לעצמו יוסף כמטרה את ביסוס מצבה הכלכלי של משפחתו בכוחות עצמו. משפחתו עמדה במרכז חייו והוא השקיע בה את כל מרצו - עבודה קשה ומאומצת מחד גיסא ומאידך גיסא טיפוח הקשרים עם ילדיו והקדשת שעות הפנאי לבילוי עמם. לאשתו היווה יוסף מגן ומשענת. במשך שנים רבות ועד יומו האחרון, ניהל יוסף את הסניף הירושלמי של חברת "חמצן בע"מ", ובתוקף תפקידו זה סיפק, באופן בלעדי, לכל איזור ירושלים והסביבה בלוני חמצן, אצטילן, חנקן, אוויר דחוס ודו-תחמוצת הפחמן לצרכים רפואיים, תעשייתיים ומחקריים.

יוסף אהב את הארץ ונלחם בכל מלחמות ישראל. הוא הרבה לספר לילדיו סיפורי צבא ולהתפאר בעלילות גבורה. הוא חזר וסיפר כיצד נחלץ ממצבים של סכנת חיים, ממש כמו בילדותו. יוסף נהג להתגאות בכך שמספרו האישי בצבא היה נמוך במיוחד וזאת כיוון שהיה מראשוני המתגייסים לצה"ל. מסיבה זו זכה ליחס של כבוד ממפקדיו, במהלך השנים הרבות בהן שירת במילואים.

ביום הכיפורים של שנת 1973, בשעה 10 בבוקר, קיבל יוסף "צו 8". הוא שימש כראש חוליית גיוס ויצא לגייס אנשים לפי רשימות שקיבל. לסיור הזה התלווה אליו בנו פיני, הזוכר את פניו הדאוגות של אביו, אשר הבין עד כמה גדולה אי-המוכנות הצבאית ואת הסכנה הרובצת לפתח. אחר הצהריים, לאחר סבב הגיוס, חזר יוסף לביתו וניסה לברר מה עליו לעשות: האם לנסוע ליחידתו בחיל השריון, או להישאר בירושלים, בהיותו עובד חיוני. לאחר התייעצות עם מנהלו, החליט להתגייס. בשעת הפרידה ממשפחתו התנהג יוסף באופן יוצא דופן, כמי שחש את אי-הוודאות באשר לחזרתו. הוא נתן סדרת הוראות, למקרה שלא יחזור, בנושאי כספים והטיפול בילדים. רעייתו נבהלה מן הגישה בה נקט ולא אבתה לשתף פעולה. יוסף נפרד לשלום והבטיח ליצור קשר ברגע שיתאפשר. למחרת, ביום ראשון בערב, הגיע לביקור חטוף, כשהיה בעיצומה של משימת העברת חיילים ממקום למקום, ושוב הלך.

ביום שלישי, 9.10.1973, התנדב יוסף לבצע משימה שהיתה כרוכה בנסיעה לירושלים. חבריו ליחידה משערים, שכנראה קיווה לפגוש באותה הזדמנות את בני משפחתו.

נסיבות פציעתו של יוסף לוטות בערפל. כל שידוע הוא, שעקב מדיניות ההאפלה שהיתה נהוגה בתחילת המלחמה, שררה עלטה מוחלטת. נראה, שרכב השיירה בו נסע יוסף בדרך לירושלים, התנגש במשאית שהיתה תקועה לרוחב הכביש, נפגע והתהפך אל התהום. נהג הרכב נפצע פציעות קלות ואילו יוסף, שישב לידו, נפצע אנושות בראשו ובבטנו, ולמעשה, מת מוות קליני בשטח. הוא עבר טיפול החייאה והועבר ליחידה לטיפול נשימתי נמרץ בבית החולים "הדסה עין כרם". עשרה חודשים לאחר מכן, ביום י"ט באב תשל"ד (7.8.1974), נפטר יוסף מפצעיו, בלא שחזרה אליו הכרתו. בן ארבעים ושלוש היה במותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אשה, שלושה ילדים, שלושה אחים ונכד קטן - אלון. מאז פטירתו נולדו עוד חמישה נכדים - רלי, יוסף, אתי, ארי ואסתי.

במותו של יוסף נפער חלל עצום. עמוד התווך של המשפחה נגדע ובני המשפחה חשים כי אין לו תקומה. חסרונו של יוסף מורגש יום יום. רעייתו נותרה באלמנותה, נושאת את זכרו. ילדיו נושאים עד היום את פצעי נפילתו במלחמה ההיא. ימי הזיכרון לחללי צה"ל, ותאריך מותו, משמשים מאז ועד היום כמוקד של מפגש משפחתי ובמפגשים אלה מועלה זכרו של יוסף.

 
 
סיפורי החיים הם חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון.


חנות האתר

כנס לאדינו
מונה:

לייבסיטי - בניית אתרים