עברית  |  English  |  Türkçe  |  
חיפוש באתר

סיפורי אפריים

הוצאה: ארקאדאש – קהילת יוצאי טורקיה בישראל

המחבר : יוסף הדס

נאסף עד- 15 ספט 1996




מרבית האנשים המוזכרים בקובץ זה חיים עדיין איתנו וחלקם נפטרו לא מכבר. מלבד הדמויות העיקריות שונו השמות, של אלה וגם של אלה, כדי שאפילו משפחותיהם לא יוכלו לזהותם.

הסיפורים נרשמו מזיכרונותיו של זקן חביב, שהוא גם הדמות העיקרית בקובץ. במשך כ- 14 שנה ליקטתי את קטעי זיכרונותיו שסופרו בערבוביה ותוך קפיצות מעניין לעניין. הרשימות מוינו, חולקו לקבוצות, סודרו מחדש ועובדו כך שייוצר לכל פרק רצף עניני ככל האפשר. הסיפורים נאספו במשך מאות שעות של האזנה בהנאה ובחדווה.

תודתי לאפריים, הישיש המיוחד במינו, על שהעניק לי את החוויות המרתקות ושיתף אותי בעלילותיו המופלאות. הוא נפטר בינואר 1999, בגיל 87, לאחר מחלה קשה. אך עד שחלה, עדיין שפע מרץ ועוצמה, ואפילו בכוח שרירים רב. אך בעיקר היה מלא שמחת חיים אשר בזכותה הייתי מרותק אליו, בהקשבה לסגנונו הכובש ובהתבוננות לז'סטורה רבת הרושם שבה המחיש את דבריו. תנועותיו והבעותיו היו כשל שחקן על במה ומהם שאבתי תענוג ושעשועים שרק מעטים זוכים להם. נישאתי עם סיפוריו למחוזות רחוקים, הן במרחבי האדמה והן ברוח רעיונותיו המקוריים, שספק אם הייתי מגיע אליהם בלעדיו. אין הצגת תאטרון שיכולה לבדר ולהעניק לי עומק של תחושות כישיבה בחברתו.

אף שבזיכרונותיו ניכרים דברי אמת והם משכנעים לחלוטין, איני ערב לדיוקם של האירועים. פרטים חסרים וקטועים, קשיי זיכרון ומידה מסוימת של הפרזת הישיש, דרשו ממני השלמות מתוך ניחוש, או שימוש בדמיוני לבניית התרחישים כדי ליצור מיקשה אחת ומתקבלת על הדעת. הקטעים האלה הם מעטים והרוב נרשמו בדיוק בלשונו ובסגנונו המיוחדים לו, ואחרים, קרוב אליהם ככל האפשר.

את... סגנון דיבורו... הקטוע... והמודגש... אך מרשים... ביופיו הדרמתי... ציינתי כך... בהפרדת... המילים... בנקודות...

איחלתי לאפריים אריכות חיים והנאה בחברת משפחתו, וכך גם אני אזכה להינות ולשמוח בחברתו בהקשבה בעליצות לעוד מעלילותיו. אך מעט לאחר סיום קובץ זה הוא נפטר ממחלה קשה בינואר 1999, והוא בן 87. תקוותי שספר זה יקיים את זיכרונו של האיש המופלא והמיוחד הזה.




פרק 1 – המשכורת

ני-סים, איך אפשר שימצא אפריים עבודה?

ניסים התבונן רגע ארוך בשריריו העצומים של אפריים לפני שהגיב על שאלתה של פורטונה אשתו.

איך ימצא זה עבודה? החזיר בשאלה, ספק לעצמו, ספק לפורטונה. הדאגה וחוסר האמונה ניכרו היטב גם מהבעת פניו וגם מנעימת קולו.

ולמה לא ימצא עבודה? ני-סים! התפרצה עליו פורטונה עבת הבשר, בהדגישה את ההברה האחרונה של שמו בהטעמה ספרדית. הוא לא מצא בלשכת-עבודה כשהלך שמה? אפילו שזו הייתה עבודה קשה בבננות? אז מה אם קשה? אם רוצים אפשר! אתה מוכרח לעזור לגיסי אפריים, ני-סים! אתה שכל כך הרבה שנים בארץ ומכיר כל כך הרבה אנשים. תדבר עם המנהל! תדבר עם האדון סמואל! אתה מחכיר אותו עוד מאיסטנבול והוא בטח יוכל לסדר לאפריים משהו לעבוד במשרד הגדול שלו.

אף שהייתה מסורבלת למראה היו תנועותיה של פורטונה חדות ומהירות ודיבורה נמרץ וקולח. ניצבה למול בעלה היושב בנחת על כסאו, התכופפה כלפיו והעמידה פניה קרוב כנגד פניו, כולה מפצירה ומתחננת:

אתה יודע טוב מאוד שאפריים חזק ויכול לעשות כל עבודה. תעזור לו ני-סים, תעזור! הוא צריך איזה פרנסה בשביל האשה ושני הילדים הקטנים שלו. באמת שלא איכפת לי שיגורו אצלנו כמה שהם רוצים, עד שימצא עבודה, אבל זה בשבילו שאני דואגת. הוא לא מרגיש טוב ככה, שהוא לא מביא לחם למשפחה שלו, ואפילו שהוא יודע שהוא והמשפחה יכולים להשאר אצלנו כמה זמן שצריך. סוף, סוף זה גיס שלנו. הוא עם אחותי, מהדם שלי. בשביל מה יש משפחה?

היא עצרה בדבריה באותה פתאומיות שבה התפרצה קודם, סופקת כפיה בייאוש ונועצת עיניה בניסים כמצפה שיקום בו ברגע, בשעת לילה מאוחרת, ויצא מיד לחפש עבודה לאפריים. פתאום נזכרה שבלהט התרגשותה התעלמה מנוכחותו של אפריים ובוודאי גרמה לו שירגיש לא בנוח. מיד פנתה אליו במבט חם ואמרה בעידוד:

אל תדאג אפריים, יהיה בסדר. אלוהים יעזור. פסנסיה, אי קון איודו דל דיו (סבלנות, ועם עזרה של האל).

כל אותה עת היה אפריים ישוב בשלווה בפינת המרפסת, מקשיב לדבריהם המעורבים עברית וספניולית, כאילו שהענין אינו נוגע בו כלל. שוב מדד ניסים את דמותו המוצקה של גיסו. נורת החשמל החשופה שמעליהם, עכורה מאבק ומפגרי חרקים שדבקו בה, הטילה באורה הצהבהב צללית ענקית מדמותו של אפריים על קיר הבית שממול. ניסים דימה לראות בצל הענק שעל הקיר הלבן איזה כפיל מסתורי שממנו שואב גיסו הצעיר את הכוח והעוצמה.

בטח שאפריים בחור חזק ויכול לעשות כל עבודה, אמר לבסוף, אבל איך יקבל עבודה והוא אפילו לא למד עברית? כבר דיברתי עם האדון סמואל. בשבילך ניסים, אמר לי, הייתי לוקח את הגיס שלך לעבוד אצלי תכף ומיד. אבל מה יעשה הוא במשרד שלי? שאל אותי האדון סמואל. לכתוב חשבונות הוא יודע? לדבר עם הקליינטים הוא יכול? אז איך אפשר שיעבוד אצלי? שילמד קודם את השפה! המצב קשה ניסים, אמר לי האדון סמואל. יש הרבה שמחפשים עכשיו עבודה ואין בשבילם. יש הרבה שאפילו יודעים את השפה וגם אנגלית וגם צרפתית בשביל קורספונדנציה (התכתבות – בלעז), ואפילו יודעים גם חשבונאות וגם הם לא עובדים. תאמיני לי פורטונה שלי, דיברתי הרבה עם האדון סמואל...

אך פורטונה לא הירפתה.

תחפש עוד ני-סים, תחפש! תשאל אנשים מהקליינטורה, מוכרחים למצוא לו מהר עבודה! אפריים לא יכול לשבת כל כך הרבה זמן בבית ולהרגיש ככה לא טוב!

אפריים קם מכסא הקש הקלוע שבו ישב ברגיעה מוחלטת, לגם את שארית הלימונדה אשר מזמן כבר לא היתה צוננת, ובעדינות שלא הלמה את גופו הרחב הניח את הכוס על השולחן הזעיר שבפינת המרפסת. כשנעמד, התבונן ניסים בצל המחליק כלפי מעלה על הקיר שממול עד שנעלם הראש בשמיים האפלים ורק הכתפיים הרחבות נשארו שם, כחובקות את הבנין.

בשביל מה אתם דואגים כל כך? פורטונה יקרה שלי, אמר בספניולית, תראי שהכל יהיה בסדר ואני אמצא עבודה. ראיתי היום משהו, בדרך כשבאתי הביתה, ואני אשכב עכשיו לישון כדי ללכת מחר בבוקר מוקדם למקום הזה. נשק ללחיה, טפח לניסים בחיבה על כתפו ומבלי להוסיף מילה נבלע בפיתחו החשוך של החדר.

בשעת שחר מוקדמת יצא אפריים מרחוב פלורנטין, פנה לרחוב הרצל וצעד בחפזון, צפונה. מעטים היו באותה שעה האנשים ברחובותיה של תל-אביב הרדומה עדיין. בשדרות רוטשילד פנה ימינה והלך דרך ארוכה כשהוא תר בעיניו את הבניינים שחלקם היו חבויים בין העצים. לא הכיר עדיין את העיר וביום הקודם נקלע למקום באקרעי. לא זכר בדיוק את המקום שבו ראה את שלד הבנין החדש. כשהבחין מרחוק בעמודיו החשופים של בית הבימה נזכר שביום הקודם ראה את הבנין מעט לאחר שהתגלו לו עמודי הבטון העגולים. ואומנם, יכול היה כבר להבחין בערימת החול השפוכה על המדרכה שלפני הבית החדש כשקצת מהחול הזהוב פזור גם על הכביש ונרמס בגלגלי המכוניות. שני פועלים כבר המתינו כשהם שעונים על גדר העץ שחצצה בין המגרש לכביש. תיקי הבד שלהם, שהכילו כנראה את ארוחותיהם, מונחים היו לידם על הארץ, נתמכים בין רגליהם. אפריים התקרב ונעמד לידם, ממתין גם הוא.

למי אתה מחכה? שאל אחד הפועלים.

אפריים לא הבין את דבריו אך ניחש וענה בספרדית: יו קרו לבורר (אני רוצה לעבוד).

כשראה על פניהם שלא ניחשו את תשובתו, ניפנה לערימת שקי המלט שניצבו בסמוך, מסודרים בשורה, הניף בקלות רבה את אחד השקים אל כתפו ובפנותו לכניסת הבית חיקה ברגליו צעדים של עליה במדרגות.

הוא רוצה לעבוד, אמר בהבנה אחד הפועלים. חכה פה. עוד מעט יבוא ה'בל-בית' ותדבר איתו. אבל, הוא לא צריך עוד פועלים.

כשהגיע הקבלן והסבירו לו, הוא לא גילה התלהבות. פועלים לא חסרו לו באותה תקופה של אבטלה. בזמנים הקשים ההם הכבידו עליו הוצאות הבניה היקרות והעדיף לחסוך בפועלים. הניע בראשו לשלילה ומבלי להסתכל על הפועל החדש אמר:

לא צריך פועל.

הוא לא מדבר עברית, אדון עובדיה, עולה חדש, חש פועל אחד להסביר.

לא צריך פועל, חזר האדון עובדיה באדישות.

אפריים הבין. ניגש שוב לשקי המלט והעמיס על כתפו שניים מהם בבת אחת. שחוח מן המטען הכבד אך ללא מאמץ ניכר החל לטפס על הקרשים שהונחו על משטחי הבטון המשופעים, שטרם הותקנו בהם מדרגות. העליה עם המטען הכבד היתה קשה ומסוכנת אך אפריים התקדם בבטחון ועצר בראש השיפוע הראשון, השקים על כתפיו, ממתין להחלטה.

חמישים קילו כל שק! 'יה-בה-יה'! מלמל פועל אחד.

לא הייתי מאמין, הוסיף האחר, תראה איך הוא מרים בקלות מאה קילו בבת-אחת.

גם האדון עובדיה החל לגלות ענין באפריים שחולצתו המתוחה על שריריו המשורגים איימה להתפקע.

נו טוב, אמר, עם פועל כזה חזק נגמור את העבודה יותר מהר. בוא הנה, קרא והראה לאפריים על שני הדליים שניצבו הפוכים בראש ערימת החול. צריך להעלות חול למעלה בשביל לערבב עם המלט. תראו לו מה לעשות! פקד ונפנה מהמקום.



אין-סוף דליי חול העלה אפריים באותו יום לקומות העליונות. עבד ללא הפסקה כשהזיעה נוטפת לאורך גופו פלגים פלגים. לא הפסיק לטפס ולרדת בקומות עד שראה בצהרים את הפועלים האחרים יושבים ומוציאים את ארוחותיהם מתיקי הבד. בא והתיישב לידם על ערימת לבנים בצל הגדר. הוציא גם הוא את מחצית כיכר הלחם וגוש הגבינה שהביא עמו ארוזים בשקית נייר חומה ועטופה בעיתון ישן. אכל בשתיקה. סיים במהירות וחזר למלא דליי חול ולטפס. הפועלים האחרים שטרם סיימו את ארוחתם ומנוחתם, התבוננו בו בהתפעלות והחליפו ביניהם דברים:

הוא חזק מאוד הבחור. עושה עבודה של שניים.

מה אתה מדבר, איזה שניים! כמו שלושה אנשים... והוא בכלל לא עושה הפסקות. כל הזמן סוחב וסוחב. הוא עושה עבודה אפילו של 'ארבע' אנשים.

בערב, נשא את רגליו בקושי כל הדרך הארוכה חזרה מצפון העיר. פורטונה הסתכלה בחרדה על מראהו הסחוט ובבגדיו הדבוקים לגופו, מנומרים בכתמי זיעה מזוהמים. במשך היום יבשה ועלתה זיעתו שוב ושוב כשהכתמים עולים זה על זה ויוצרים ביחד פסיפס מורכב של צורות מוזרות ומשולבות זו בזו. חול דק, זוהמה ואבק נוקשה הצטברו משום מה רק בשולי הכתמים, מציירים מסגרות זהובות-חומות, כפרחים מוזרים ומסולסלים שלובים זה בזה ללא סדר. זרועותיו החשופות היו משורטטות ערוצים-ערוצים, בזוהמה כהה שהותירו פלגי הזיעה שחרבו. הביטה בו פורטונה ונזדעקה:

מה זה אפריים? איפה היית כל היום? לאן נעלמת? אל דיו סנטו (האל הקדוש), מה קרה שאתה ככה נראה?

מצאתי עבודה בבנין, ענה מיד בשמחה. אם רוצים וצריך, אפשר למצוא עבודה גם כשהמצב קשה.

אתה פועל בנין? איך אפשר אפריים? מה פתאום? אתה שהיית סוכן מכובד באיסטנבול? לא! לא אפריים! זו לא עבודה בשבילך! אתה צריך לעבוד במשרד! אתה שלמדת ויודע 'קונטביליטה' (חשבונאות), ויכול להיות חשבונאי טוב, או לפחות פקיד! אל תעבוד בבנין, חכה עוד קצת עד שימצא לך ני-סים עבודה במסחר! זה לא בשביל המשפחה שלנו לעבוד בבנין. אתה שמבין במסחר ובעורות. אולי נמצא לך משהו כמו סוכן או מומחה באיזה בית חרושת. אולי בית חרושת לארנקים או נעליים? כן, זה מה שאתה צריך! מה פתאום פועל בנין?

עייפותו לא מנעה בעדו לפרוץ בצחוק מתגלגל. היה לו לאפריים צחוק רועם, צעקני במשהו, אך צחוק כנה ולבבי שהביע טוב לב בלתי מסוייג. ואפילו שהשתוקק לרחוץ את הזוהמה וליפול על מיטתו, עמד בו עדיין הכוח להתקלס בה: התייצב לו לפניה בעמדה של מתגושש והושיט לפנים את זרועותיו הכפופות בגמישות כמתכונן לקרב.

פורטונה, מותק שלי, הביטי עלי! אני לא יכול לעבוד בכל עבודה קשה? מה יש רע בעבודה בבנין? יש לי כוח ולא יקרה לי שום דבר. השתופף מעט, כופף ברכיו כמתכונן לזנק על יריב נעלם והלם באגרופיו בחלל האויר. כשהשתופף, בגלל קומתו הנמוכה, נראה כילד מגודל השקוע במשחקים.

עקשנותו, מראהו הבוטח והזוהמה שעליו, העלו גיחוך סלחני על פניה של אחותו. בליבה הסכימה עמו, אלא שלא יכלה להשלים עם עבודתו. ראתה בה פחיתות כבוד וגאוות המשפחה כפתה עליה לחפש תירוצים נוספים.

אבל כמה תקבל בעבודה הזאת? גרושים! אפילו שהעבודה היא קשה, היא פשוטה! לא ישלמו הרבה. תגיד ני-סים, נפנתה בבת-אחת לבעלה, כמה אתה חושב יקבל אפריים בבנין? ציפתה שיתמוך בה וימעיט בסכום.

באמת אין לי מושג, השיב ניסים כשהוא מעווה את פניו ופושק בהבלטה את שפתו התחתונה בהבעה המבטאת בכנות אי ידיעה מוחלטת. תגיד אתה, שאל את אפריים, כמה אמרו שיתנו לך?

לא יודע, הגיב אפריים בתמימות אמיתית, לא שאלתי. העיקר לעבוד באיזה דבר...

פורטונה קפצה שוב לדבריהם:

לא יקבל הרבה!

כנראה שבאמת לא הרבה, חזר ניסים אחריה. בואו נעשה חשבון. אני מקבל 80 לירות לחודש ויש לי עמדה גבוהה אצל האדון סמואל. בבנין הוא יכול לקבל 35 לירות... אולי 40, או 45 בגלל שהעבודה קשה. אבל לא יותר. מצד שני... אין לו לאפריים נסיון... לא!... לא יקבל כל כך הרבה... לא חושב... לא יותר מ- 40 לירות...

חפצה קודם פורטונה שבעלה ימעיט בהערכתו, אך כשהוריד ניסים מערכו נחלצה מיד לתבוע את עלבונו:

אבל זאת עבודה קשה מאוד ני-סים! בבנין משלמים יותר מלפקיד. יתנו לו 80 לירות כמו לך, ואפילו 90 אם ידע לבקש. לא האמינה בסכום הגבוה שנקבה ואמרה זאת רק כדי לעודד את אפריים.

אל תתבייש לבקש אפריים, מגיע לך הרבה כסף בעבודה הקשה הזאת. איך לא שאלת כמה, אפריים ?

לא שאלתי, יתן הפטרון (בעל-הבית, הבוס) כמה שירצה. הוא לא הסכים בכלל לקבל אותי בהתחלה... אחר כך הסכים... כשראה שאני יכול לעשות עבודה קשה...

רחמיה נכמרו עליו ופנתה אליו ברכות:

טוב, לך להתרחץ ולנוח אפריים... ואחר כך אכין לך אוכל... אתה בטח עייף מאוד.

בכל יום שישי, בסוף העבודה, היה האדון עובדיה מחלק לפועליו את משכורתם השבועית. נוהג היה לעמוד בפינת המגרש, מוסתר מאחורי הגדר מפני העוברים ברחוב. הפועלים חיכו בסמוך, ניגשים אליו אחד אחד בתורו. את הכסף היה מוציא מתוך תיק עור מרופט והיה נותן להם את שטרות הכסף לאחר שמנה אותם בקפידה. אפריים היה האחרון בתור אך לא היתה בו בהילות. העובדה שהנה עומד הוא לקבל שכר בעבור עבודה שלא עסק בה מעולם, ריגשה אותו ומנעה ממנו כל מחשבה אחרת. אפילו שמח להשאר אחרון כדי שהנאתו תתמשך עוד. כשעמד לפני האדון עובדיה המתין בסבלנות כשחיטט באיטיות בתיקו, מונה את הכסף בתוכו, כדי שלא יראו כמה. לבסוף הוציא מתוכו צרור שטרות כסף והושיטם לאפריים. אלא שבפתאומיות עצר בעל-הבית את תנועת ידו, מקמט מצחו כמתאמץ לחשב בראשו חשבונות והתבונן באפריים בעיון. הפועלים האחרים כבר אספו את תרמיליהם ופנו לדרכם ואפריים עדיין ממתין בסבלנות. האדון עובדיה הגיע להחלטה ושלף מהתיק עוד כמה שטרות. הוסיפם לצרור הקודם, יישר והידק את כל השטרות זה לזה והושיט לאפריים חבילה מלבנית קטנה. בטרם השלים את תנועת ידו, כשראה שהפועל החדש אינו מראה סימני להיטות, עצר שוב והחזיר את היד. העלה מתיקו עוד שתי לירות והוסיפם לחבילה.

קח, אמר בחיוך מסותר, ותבוא ביום ראשון לעבודה.

תודה, מלמל אפריים בספניולית, ושעה שנתקעה לידו חבילת הכסף, הושיט את ידו השניה ללחיצה נימוסית. רצה להודות לבעל-הבית והצטער שלא יכול היה להתבטא בעברית. גלגל במבוכה את השטרות לכעין גליל עגול ונתן אותו בשקית מקומטת מנייר חום שהוציא מתיק הבד שלו.

כשהתרחק, עוד המשיך האדון עובדיה, בחיוך טוב על פניו, להתבונן באפריים המאמץ לחזהו את שקית הנייר החומה והמוכתמת, שבה היו ארוזים קודם לכן הלחם והגבינה.

קחי, הושיט את שקית הנייר לפורטונה בשתי ידיו - כנותן כל אשר לו. זה שלך, אמר וצנח בעייפות על הכסא שבפינת המרפסת. שקי מלט רבים הניף על גבו אותו יום אל הגג והתאמץ יותר מהרגיל.

פורטונה תחבה ידה אל השקית המקומטת בתמיהה והרחיבה את פתחה כדי להציץ לתוכה. ראתה את השטרות ומיד הוציאה והחלה למנותם. לא הגיעה למחציתם ועצרה פתאום.

מה זה פה? עלה קולה בזעקה, ולאחר רגע ארוך של שתיקה, כאילו נשנקה, התפרצה שוב: יש פה המון כסף! מאיפה זה אפריים? וכדרכה לקפוץ ולדבר עם כולם בבת אחת קטעה את דברי עצמה וקראה: ני-סים! בוא תראה... אני לא מבינה. ני-סים!

מיהרה והחזירה את הכסף לשקית, כיווצה אותה בכוח וגוננה עליה בידיה כבחשש פן תיחטף ממנה.

ניסים, שהתכונן לקראת השבת ועמד לצאת מן האמבטיה, נזעק מייד לחדר כשהוא נתון בחלוק רחצה צמרירי ומפוספס ושערו נוטף עדיין מים. בעודו עוטף את ראשו במגבת עבה שאל:

מה קרה? מה הצעקות האלה?

מסרה לידו את השקית והיא כולה מפוחדת.

קח, תספור אתה! אפריים הביא יותר מדי כסף.

לקח ניסים את שטרות הכסף וגלגל אותם בשיטה המיוחדת, כפי שלמד מפקידי הבנק. אצבעותיו הריצו את השטרות בדפדוף מהיר. אפריים התבונן בהערצה ובהשתאות בשיטת הספירה המקצועית של גיסו, ואשר בלי ספק היתה קפדנית ומדויקת. עוד בטרם סיים הרים ניסים גבה ותקע מבט שואל באפריים, אך שתק עד שמנה את אחרון השטרות. אז גלגלם שוב, החזירם לשקית החומה ושאל:

מה זה אפריים, מאיפה יש לך כל כך הרבה כסף?

זאת המשכורת שלי. לכל השבוע. השיב אפריים במבוכה.

ניסים התחיל לגלות סימני עצבנות.

מה אתה מדבר? אתה יודע כמה יש כאן?

לא יודע. זה מה שהאדון עובדיה נתן.

ניסים התעקש לברר:

אתה בטוח שזה מהעבודה? יש פה ארבעים ושתיים לירות, אפריים! זה לשבוע? יש פה בטח טעות. אני לא מרוויח את זה בחצי חודש. איך יכול להיות שאתה תקבל את זה בשבוע? ארבעים ושתיים לי-רות?!

פורטונה זינקה וחטפה את השקית מידיו של ניסים ודחפה אותה לידיו של אפריים.

אל תגע בכסף הזה! לא יכול להיות כל כך הרבה משכורת. בטח שה'בל-בית’ טעה. תחזיר לו ביום ראשון! שיבדוק! תחזיר!

ניסים ניצב נבוך כשהוא ממלמל ומחשב לעצמו, מניד בראשו ופולט בתמהון:

ארבעים ושתיים לשבוע... כפול ארבע... זה עושה... מאה שישים... מאה שישים ושמונה... ועוד בערך עשרים... לחצי שבוע... מאה ותשעים לחודש... יותר מכפול מהשמונים לירות שלי.... לא יכול להיות, יש פה טעות.

למחרת השבת הקדים אפריים לבוא לבנין. תמיד היה מגיע לעבודה בין הראשונים אך הפעם רצה להבטיח שיגיע לפני האדון עובדיה ושיספיק להחזיר לו את עודף הכסף עוד לפני שיתבקש. אדם ישר היה והציקה לו המחשבה שאם יבוא באיחור עלול הקבלן לחשוב שאינו מתכוון להופיע יותר לעבודה ולשמור לעצמו את הכסף המיותר. מיד כשהגיע האדון עובדיה למגרש ניגש אפריים ומסר בתנועה החלטית של סירוב את הכסף הנתון עדיין בשקית החומה והבלויה.

נו (לא)! אמר בתוקף, וכיוון שיותר לא ידע בעברית הוסיף בספרדית: מוצ'ו! (הרבה). גם נסוג צעד אחד נמרץ לאחור להדגיש את הסתייגותו. הסתכל עליו האדון עובדיה בפליאה.

מוצ'ו, מוצ'ו... נו! חזר אפריים על דבריו כשהוא דוחה בידיו את חלל האויר המפריד בינו לביו הכסף.

החזיק האדון עובדיה בחוסר הבנה את השקית המוכרת לו, וניכר היה עליו שלא ידע מה לעשות בה.

מה? לא מספיק לך? שאל לבסוף. נתתי לך יותר מאשר לאחרים, מה עוד אתה רוצה אפריים? אתה עובד מצויין אבל גם שילמתי לך טוב מאוד.

נו! נו! מוצ'ו! המשיך אפריים בעיקשות.

מורגל היה האדון עובדיה במשא ומתן ועמד בהצלחה בפני תביעותיהם של בעלי מלאכה. הכיר היטב תכסיסי מיקוח וגם את השיטה לפיה מסרבים, כביכול, עד שמקבלים תנאים טובים יותר. אך הוא גם ידע להבחין בדברי אמת והספיק כבר להכיר את אופיו של אפריים ואפילו לחבבו. לא חשב שהיתה זו הצגת סרק והתפלא שאפריים חש מקופח.

טוב אוסיף לך, אתה באמת עבדת קשה אבל לא קיפחתי אותך. תדע את זה אפריים! הוציא מארנקו שטר של חמש לירות ורצה לשים את השטר עם השקית החומה בידיו של אפריים.

הייאוש השתלט על אפריים. הוא קמץ את אגרופיו כדי למנוע שהכסף יושם בידיו ודחף בכח את הצרור ממנו והלאה.

מוצ'ו, מוצ'ו, מוצ'ו! הגביה את קולו. פניו סמקו מכעס על שלא יכול היה להתבטא ובמבוכה ויאוש רקע ברגלו באין אונים.

כשראה האדון עובדיה את פניו הלוהטים באודם ואת גידי צוארו התפוחים עד להתפקע היה כבר בטוח שאפריים אינו מעמיד פנים אך גם הוא איבד כבר את סבלנותו. הוציא עוד שתי לירות, דחף את חבילת הכסף לידיו של אפריים הנדהם, ובנימה שאין עליה ערעור אמר:

זהו זה אפריים, שתוק ואל תדבר יותר! לא אוסיף עוד כלום! תתחיל לעבוד!

הפנה אפריים את פניו כדי להביע דחייה, וכשהוא מוחה בידיו, מלמל שוב ושוב את המלה היחידה:

מוצ'ו, מוצ'ו!

דחף האדון עובדיה את הכסף בכח לחיקו של אפריים ובידו השניה משך בכתפו והובילו לערימת החול. בעט בדליים לעבר הסרבן ואמר:

תתחיל לעבוד!

עלה פתאום רעיון בראשו של אפריים. פתח את שקית הנייר והוציא ממנה את הכסף. צרף את כל השטרות לחבילה אחת ולפני עיניו של האדון עובדיה החל מונה אותם אחד לאחד. ספר בספרדית והקבלן התלווה אליו בעברית:

ארבעים ושבע, ארבעים ושמונה, ארבעים ותשע.

כשסיים אמר האדון עובדיה:

קח עוד לירה. שיהיה חמישים עגול! גמרנו!

אז הבין אפריים שהאדון עובדיה יודע בדיוק כמה כסף נתן לו, דחף אותו לכיסו ומיד אחז באת החפירה והחל למלא את הדליים כשהוא מרקד סביבם ובקולו הרועם מזמר אריה מתוך אופרה ידועה.



חנות האתר

כנס לאדינו
מונה:

לייבסיטי - בניית אתרים