עברית  |  English  |  Türkçe  |  
חיפוש באתר



G A L A T A


ש כ ו נ ה י ה ו ד י ת





מאת: נסים (נינו) פילוס




ראשית דבר

זהו ספור על GALATA, אחת משלוש שכונות יהודיות, אחרי באלאט וחסקוי העתיקות יותר, בעיר איסטנבול, שבטורקיה.

הסיפור מתיחס לגאלאטה של שנת 1950, בה גדלתי כמעט עד סוף נעורי. הוא נכתב ברוח החיים, והאירועים שהתרחשו בזמנים ההם. כאשר דברנו ספרדית, לדינו או איספניולית, היתה זו אותה השפה שהשתמרה מתקופת סרוונטס, בגלות ספרד. זאת שפת דבור של יהודים גולי ספרד, העוברת מדור לדור, תוך שימוש במילים מהשפות המקומיות של הארצות בהן הם התישבו.

אני מתיחס, לתקופה של עד סוף שנות החמישים של המאה העשרים, שבה עדין התנהלו בגלאטה, חיים יהודים תוססים, עד אשר דעכו ונעלמו בשנות השישים. תושביה היהודים של השכונות עזבו אותן מסבות שונות, וביניהן העליה לישראל, הגירה לארצות אחרות או מעבר לשכונות אחרות בתוך העיר איסטנבול, שהן שכונות מעורבות, ואין בהן מאפיינים של חיים יהודיים גלוים.

הארועים המתוארים, ברובם הם פרי זכרוני, שאומתו בביקורי הרבים באיסטנבול לאחר שלא ביקרתי בה במשך ארבעים שנים מיום עזיבתי אותה. החלטתי לתעד את חיי שכונתי, לאחר שראיתי את המקום ששנה את אפיו ללא היכר, והיום גרים בה תושבים מוסלמים שהגיעו מכפרים שונים בטורקיה, והתיישבו בה.

את אשר לא חויתי אך ידעתי מספורים, השלמתי מתוך שיחות שקימתי, ועיון בספרות שהופיעה בשנים האחרונות, בשפות הטורקית, צרפתית, אנגלית ולדינו.

למרות שכוונתי הנה לתעד מקומות וספורים הקשורים בחיי היהודים בשכונה , מצאתי לנכון לשם המחשת הנושאים, לשבץ את ספורי האישי הנוגע לתקופת חיי בשכונה, ודיאלוגים בנושאים הקשורים למקומות ולארועים המתיחסים אליהם.

נסים פילוס. 1992.















סימוכין

1 . LES ISRAELITES DE CONSTANTINOPLE . מאת P. Baudin

2 . איסטנבול בראשית המאה. מאת Marie-Cristine Varol.

3 BALAT . שכונה יהודית באיסטנבול. מאת .Willy Sperco

SALKIM HANIMIN TANELERİ 4. . מאת Yılmaz Karakoyunlu.

.5 VARLIK VERGİSİ. מאת Rıdvan Akar

ESKİ İ STANBULUN TADI .6 . מאת Jak Deleon.


רובע יהודי בשכונת G A L A T A באִיסטנבול



היא עמדה לידי ועסקה בשטיפת הכלים אשר נותרו מארוחת הערב. אני לשׂמאלה, קרוב לדלת המטבח, ניגבתי אותם ותליתי כל כלי למקומו. את הצלחות על הרפים המשופעים במדורג והסירים על הרָפים העמוקים יותר. לסכוּ"ם יועדו המגירות שמתחת לשֻלחן השיש של הקוֹמוֹדִנִוֹ, שהוא כעין שידה עם מגירות רחבות שקשה היה למושכן בלי שיתָפסו באחת הפינות.

כמעט מדי ערב עסקנו היא ואני במלאכה הזו. אלא שלרוב אני הייתי רוחץ והיא מנגבת. קרה לפעמים שעשיתי את שתי המלאכות לבדי משום שעייפה מעבודות הבית או כאשר היו תוקפים אותה אחד מהתקפי "הפַלפיטָסיוֹן", כך קראו להלמות מהירות של הלֶב, מהם סבלה ואשר היו מחלישים אותה עד שאפסו כוחותיה.

מהתקפים אלה פחדתי מאוד משום שלא ידעתי את מידת הסכנה שבהם. הדבר לא היה אפשרי שידון במשפחה. היא הייתה הסמכות בנושאי הבריאות של בני הבית ופטרה את כלם תמיד באותו המשפט. "אין מה לדאוג עוד רגע זה יעבור".

אך כאשר זה לא עבר כהבטחתה, היה צריך להזריק "שמן קָמפוּר". בטרם אפסו כוחותיה הייתה מצליחה לבצע את פעולת ההזרקה בעצמה.

בשנה שעברה לימדה אותי את רזי הכנת המזרק. אהבתי מאוד את העשייה הזאת. "ממש כמו הרופאים"! אמרתי תמיד בהתלהבות.

כשהיה הכל מוכן, נתקפתי בחרדה גדולה בחושבי על הסבל שעמדתי לגרום לה.

שמן הקמפור, זה שם התרופה, היה סמיך והקשה על דחיסתו לגוף. משום כך ארך התהליך זמן ממושך. החומר צרב והכאיב לה מאוד.

ביודעי את הכאבים שגרם לה החומר, השתדלתי להתרכז בהזרקה על מנת לדייק ולא לגרום לשבירת המחט בתוך זרועה.

לאחר זמן, כשהחומר החל לפעול, הייתה מתאוששת וחוזרת לעצמה.

בהביטי בה ארוכות ניסיתי לפענח את פשר המתח שבפניה שסימניו נראו היטב בעיניה ובזויות פיה. "כמה שהיא יפה ובאותה מידה, גם מסתורית" אמרתי לעצמי.

במשך כל אותו הערב שתקה וניכר היה שדבר מה מעיק על לבה. בשעה שהייתי שקוע בהרחקת טיפות מים עקשניות מתוך העטורים שבידית כף כסף גדולה, שמעתי אותה אומרת.

-אין פתרון אחר. לא, אני משוכנעת שלא קיים פתרון אחר. ממחר יהיה צורך להתחיל בהכנות.

-על אילו הכנות את מתכוונת אימא? שאלתי.

-התכוונתי, להכנות לקראת נסיעתך נינו. ראה, אינך יכול להישאר כאן.

-למה לא, אימא?

-אתה הרי יודע שאינך יכול להישאר בגלל כל המתחים שלך. החל מאלה שיש לך עם אבא, ושהגיעו לשיאם בהתפרצותך של השבוע שעבר, וכלה במתחים, שנגרמים לך במפגשיך עם אכלוסיה המקומית.

אני חוששת נינו, שאם הדברים ימשכו כפי שמתרחשים לאחרונה, עלולים לקרות דברים איומים. בהצביעה על ליבה בידה הימנית אמרה, אני חשה את זה פה. לאחר הפסקה קצרה הוסיפה בהצביעה על ראשה, גם פה! ואני חוששת. ראה, החיים במקום הזה לא מיטיבים עמך. את הלימודים הפסקת משום שלא הצלחת להתמודד עם כל מה שאמרתי לך עכשיו. כל אלה מעררים את בריאותך. החולשות וכאבי הראש שאתה סובל מהם לעתים תכופות , הם תוצאה של עצביך המתוחים. איני מוצאת סיבה הגיונית אחרת שתתקבל על הדעת, שתבהיר את מה שעובר עליך לאחרונה.

הבט על עצמך, מלאו לך כמעט חמש עשרה שנים וכל החיים עדיין לפניך. אני בטוחה שתצליח שם. אתה נבון, מוכשר ויודע בדרך כלל להסתדר, כך שאיני מודאגת כל כך.

אחר דבריה אלה, ניגבה את ידיה באחת המגבות, שהיו תלויות מתחת למדפים, ויצאה את המטבח.

קפאתי על מקומי, המום מהלם המלים שזה עתה נאמרו על ידי אמי. קשה היה לי להאמין שהדברים שנאמרו באותו הרגע יצאו מפיה, כי הקשר בינינו היה כה עז עד כי הפך לתלות הדדית שלא ניתנת להפרדה. היא הייתה נשמתי, אני הייתי יד ימינה בכל.

פניתי אל חדר האורחים. היא ישבה על המינדר (ספה מזרחית) שקועה במחשבות.

-לאן עלי ללכת אימא? שאלתי.

-לפלשתינה כמובן! הרי ראשך ונשמתך כל הזמן שם. לא? ענתה מבלי שתפנה את מבטה אלי.

לאחר דבריה אלה, פניתי לאחור לכיוון הקורידור (פרוזדור) וירדתי במדרגות שלוש הקומות בריצה מטורפת עד שעצרתי מתנשף בסמטת הרחוב LAKERDACI SOKAK , לקרדָגִ'י סוקאק.

שעת ערב בשכונה. רוח קרירה הרעידה את גופי. "יתכן גם שזו התוצאה של ההתרגשות שעברתי זה עתה". אמרתי לעצמי.

הרחוב היה שקט. בחלק מהחנויות הגיפו את הפנג'וּרים (תריסים). אצל ביצ'צ'י הקצב וחלווא הירקן עסקו בהכנות האחרונות לסיום יום העסקים.

בקונדיטוריה של מוסיו בליפנטה ממול, עדיין דלק האור. כנראה שטרם התקררה העיסה של הסוכריות.

בפינת הרחוב ריצדו האורות של בית המרקחת "חָיירֵטין טָאב", ששמו היה כשם בעליו ושהיה קצין בכיר בדימוס. הרוקח הראשי היה יהודי בשם מוסיו בן בָסא. כפי הנראה בית המרקחת היה בערב זה תורן משום שלא נראו בו הכנות המעידות על סגירה.

פניתי כהרגלי מדי יום, לכוון ביתו של מורדו.

מורדו הוא ידידי מילדות. כאח הוא לי וכל משפחתו כביתי השני.

המשפחה גרה בבית ממול לביתנו ששמו “מוֹדֵרן פאלס “. כשמו כן הוא, בית מודרני ויפה שחזיתו מצוּפה שיש ואת כנִיסתו עטרו תבליטים יפים שעובדו על לוחות שיש.

הבית עמד בכל הדרו על רחוב �AIR ZIYA PA�A (שאיר זִיעַ פאשה) שהוא רחוב משופע שקושר בין הרחובות דוגרו יול DO(RU YOL למטה ואיסטיקלאל ISTIKLAL למעלה, שם הייתה גם התחנה העליונה של הרכבת התחתית של העיר, הטונל TÜNEL . לטונל רק שתי תחנות, האחת במעלה והשניה במורד הרחוב.

שאיר זייא פאשה היה רחוב כל היהודים בגאלאטה של העת ההיא . הוא היה גם רחוב כל חיי, מהיום שהתחלתי לחוש את הקשר שלי עם הסובב אותי. לא אזכור במדויק את התחלתן של תחושות אלו, אם היו אלו כאשר הייתי בן שלוש או ארבע שנים.

בתקופה ההיא הייתי מתרוצץ ברחוב הזה ובסמטאות שהצטלבו בו, מבוקר עד חושך. כאשר מוצא הייתי ילדים למשחק בסמטת לקרדג'י, שחקתי אתם את כל משחקי הילדים. ביליאס, צ'ליק צ'ומאק, קארטיקאס, תופסת, חמור ארוך, מה לא?! לא היה משחק בעולם אשר ילדי השכונה לא הכירו.

קרה לפעמים שהיינו מפסיקים את המשחקים ובורחים בבהלה לביתנו. היה זה כאשר אחד מהילדים היה קורא את אות האזעקה המוסכם, "טוּרקיטוֹס"!

הטורקיטוס היו חבורות רחוב של ילדים מוסלמים שגרו בקאסים פאשה, אחת משכונות העני הקשה של איסטנבול.

הם באו בהמוניהם אצל היהודים במטרה לגנוב חפצים מילד שלא הצליח לברוח ולקחו ממנו גולות, משחקים וגם כסף. כאשר, תושביה המבוגרים של השכונה לא הרגישו במתרחש, היו מכים את הילד עד שמישהו מהם היה שומע את זעקתו ורץ לעזרתו או שהילד היה מצליח בדרך כלשהי להימלט מהם.

אותי לא תפסו מעולם. הם הפחידו אותי מאוד משום שהופיעו תמיד בקבוצות גדולות ובכמות שלא ידעתי לספור.

רחוב שאיר זייא פאשה שקק חיים במשך כל היום לכל ארכו וצדדיו. ממפגש רחוב הבנקים עד לאיסטיקלל , היו פזורים חייה של השכונה היהודית. בכל הבניינים, בכל הדירות ובכל החנויות חיו, גרו וסחרו אלה עם אלה, יהודים בלבד.

יהודים אלה דברו לרוב איספניולית, שהייתה שפתם הרשמית של כל יהודי העיר.

בילדותי האמנתי שגם אלה "שלא נחשבו לכל כך יהודים", כמו המשפחה של שכני ז'ק טָאובֵר שהיו אשכנזים או כפי שקראנו להם "לכליס", שהגיעו לכאן מגרמניה או מפולין וכמו ההורים של מילי, למשל, שהיו גורג'ים (גרוזינים) ודברו בביתם רק גורג'ית, שוחחו איספניולית כאשר יצאו, סחרו או שיחקו בשכונה.

בחלקו התחתון של הרחוב היה השוק. כל דברי המאכל הקיימים בעולם נמכרו שם. היו שם הטֵזגיָה (דוכנים) של הבלוקצ'יס, הלא הם רוכלי הדגים, שעליהם הציגו מיני דגים רבים. כל דג על פי גודלו ומוצאו. יהיה זה דג מהימים: השיש, השחור האגאי וגם מהים התיכון. הייתה כמובן, גם נציגות של דגי הנהרות והאגמים שהם דגים ממים מתוקים, אותם לא אהבנו באופן מיוחד. בין סוגי הדגים הרבים היו שמות כמו, לופר ,LÜFER קלקן, פאלאמידה, לברק, LEVREK ברבון, קפאל (בורי) וטוריק TORIK , ממנו היו כובשים בתוך כדים גדולים של חרס את הלקרדה הכי טעימה בעולם.

דגי הטוריק היו מגיעים בחורף מהים השחור דרך מיצרי הבוספורוס אל ים מרמרה (ים השיש) בו היה חום המים ממוזג ונעים. מסיבה כלשהי, היו הדגים המסכנים נלכדים באלפיהם בתוך המפרץ הצר של החליץ', שנקרא גם בשם קרן הזהב, והיו צפים על פני המים.

המחזה שהתגלה לעיני בכל פעם שחציתי את הלחיץ' מעל גשר גאלאטה, היה מרהיב בצבעי הכחול ואפור של דגי הטוריק הענקיים אותם היו אוספים מאות הדייגים באמצעות חניתות ארוכות לתוך סירותיהם הקטנות.

בכל פעם שהייתי פוגש דג טוריק על הטזגיה בשוק, הייתי נעמד מולו ופותח במונולוג עצוב. "שלום לך טוריק מסכן. תגיד למה, למה נתת את עצמך כל כך בקלות? טיפש מסכן שכמוך"?!





גשר גאלאטה על מפרץ קרן הזהב , Hali¸. ברקע מתנשא, מגדל גאלאטה.



כל הדגים בטזגיה, הבריקו מהמים שמתיזים עליהם הרוכלים במשך היום. היו ביניהם גם כאלה אשר עדיין קיפצו בהפגינם את ריקוד פרפוריהם האחרונים.

אבא מרקו נהג לספר למכריו, כי המעבר בשוק הדגים הוא חוויה למבחן כל החושים. ראשית נחוצה עין טובה ללכוד בה את הדגים היפים והטובים. היה נחוץ כמובן גם חוש ריח מעולה על מנת לעמוד על גילו של הדג וגם חוש שמיעה ללא דופי , כדי לקלוט את הרמזים מתוך זמירות הרוכלים, שהיו לקוחות ממזמורי הרומנסות, באמצעותם היו מודיעים ללקוחותיהם המקורבים, איזו מהסחורה טובה היא, ואיזו אינה כל כך מומלצת.

בשעות אחר הצהרים של ערב ראש השנה, ירוקן השוק מדגיו. אז ירחצו את הדוכנים ואת הרחוב כלו בזרמי מים גדולים. כמויות המים הגדולות, יזרמו כנחלים במורד הרחוב, ויבלעו אל תוך נקזי הגשמים, כאשר שיירי לכלוך שנותרו נבלעים אתם.

הרחוב הנקי והמצוחצח יהפוך במהירות, לשוק ענק של פרחים בשלל גוונים מרהיבים, שיפיקו ריחות בסמים משכרים.

רוכלי הדגים יהפכו למוכרי פרחים, לבושים בבגדים חדשים ונקיים ספוגים הפעם, ריחות רעננים ושונים מאלה שרגילים במשך כל ימות השנה.

גם בערבי חג פורים, ינוקה השוק כולו. הפעם יצטרף אל שוק הדגים גם שוק הירקות שבמעלה הרחוב, וימכרו כאן דברי מתיקה צבעוניים לרוב.

בין הבולטים שבהם, נמצאים ה"מאבלאצ'אס MAVLA†AS" העשויות מהעיסה העגולה ממנה עושים את הבונבונס (הסוכריות) והמעוצבות בצורות שונות כשבין הבולטות היו מגני-דוד ולבבות גדולים בצבעים לבן ואדום, כצבעי הדגל הטורקי וכחול לבן, כצבעי הדגל היהודי.

בצדו הימני של הרחוב שכן בית הכנסת "אל קהל דה לוס פרנקוס" EL KAL DE LOS FRANKOS. (מילולית, קהלת הפרנקים).

שמות משונים היו לבתי הכנסת בשכונה. קהל דה לוס פרנקוס, הוא בית כנסת קטן ויפה אשר משמש את היהודים בעלי האזרחות האיטלקית. אך גם הדוד יוסף שהיה לו דרכון יוני כמו לאבי, מרקו, נהג להתפלל בבית כנסת זה.

ה אפולון APOLON בעל השם היוני, שהיה במקורו אולם מפגשים ביזאנטי ובעברו היותר קרב, בית קולנוע שהוסב לבית כנסת. הוא ישמור על שמו המקורי עד שייסגר עם סיום עבודות הבניה של בית הכנסת "נווה שלום" החדש והמפואר הנבנה בסמוך לו. זולפריס,ZÜLFARIS שהיה מוכר לי בעקר משום שרוב החתונות של היהודים, נערכו שם.

מעל לקהל דה לוס פרנקוס, התחיל שוק הזרזאואטצ'יסZARZAVATÇIS שהיו רוכלי ירקות שהציגו על דוכנים מדורגים ומסוגננים, "פסלי" ירקות ופרות מעשי אומנות, שנעשו בידיהם המאומנות בהציגם שפע רב של ירקות ופרות טריים ממינים שונים אותם צחצחו והבריקו על גבי סינר, שלבשו במיוחד למטרה הזו.

נמצאו שם העגבניות בעונתן, החצילים שהחזירו ניצוצות של אור מהשמש שליטפם בחמימות. במיוחד אהבתי את מראה ה-סלאטליקSALATALIK [פ1] . הסלטליק הוא זר מוכן שכלל את עקר הירק לשם הכנת סלט ירוק. הזר הכיל ראשי חסה קטנים ועגולים שבשונה מהחסה הגדולה והשמנה, ששמשה לאכילה ללא שום הכנה, היו אלה מיועדות להכנת סלט ירוק בלבד. כמו כן כלל הזר צרור בצלים ירוקים וטריים וצרור צנוניות קטנות, אדומות ויפהפיות.

מראה מרהיב היה בעיני לראות רוכל מכין זרי סלטליק. בידו השמאלית הוא מחזיק בשיפוד באורך זרוע אדם. בקצה האחד של השיפוד עוצבה טבעת לאחסון חוטי רפיה, ובקצה השני הייתה לולאה ארוכה וצרה, שהסתיימה בחוד מפחיד.

בידו השניה משפד הרוכל את ראשי החסה, הבצלים והצנוניות בכמות המבוקשת, אחר כך משחיל חוט רפיה בלולאה, מושך את השפוד כלפי חוץ, כאשר החוט מזדחל אחריו עד שיצא החוצה.

בשלב זה הרוכל אוחז בשתי ידיו את קצוות הרפיה, קושר קשר, ועוד קשר למען הביטחון, והנה זר סלטליק יפהפה מוכן ללקיחה הביתה.

בתוך כל ההמולה הזאת, בסמוך למקום מגורי היו חנויות המכולת, הסדקית, דברי הכתיבה וספרי הלימוד.

גם המספרה עם החילזון בצבעי האדום ולבן, שהסתובב אין סוף בפתחה בהכריזו כי במקום הזה עוסקים גם ברפואה ע"י הקזת דם באמצעות עלוקות, שהציגו בחלון הראוה של החנות, בתוך צנצנות מים, שפתחיהן נחסמו על ידי בד עביר לאוויר בלי לאפשר להן מעבר החוצה.

בעיני נראו העלוקות כיצורים מגעילים ומפחידים מאוד.

בסמוך לבנין מגורי הייתה חצרו ובית המלאכה של עושה המצבות, שצלע על רגל אחת בעקבות תאונה שקרתה לו, כשאחד מגושי השיש הגדולים החליק מעל בולי העץ בשעת מלאכת ההזזה של הגושים ומחץ את רגלו.

אהבתי מאוד לבלות במחיצת הפועלים עושי מצבות האבן ה ,TAŞÇI שהיו הופכים בידיים מאומנות, ובאמצעות אזמלים בעלי חוד עגול או דמויי מסרק ואבני החלקה טבולות במים רבים, גושי אבן גסים למצבות יפהפיות, חלקות ומבריקות, שעליהן היו חורטים באזמל צר, ודק ופטיש בעל ראש דמוי קוביה מלבנית וידית אחיזה קצרצרה, אותיות מספר הקודש.

לא רחוק משם שכן בית העיתון "שלום", שמופיע מדי שבוע בהביאו לידיעת תושביה היהודים של העיר את החדשות בקהילה, בשפה היהודית ספרדית, ורק דבר המערכת חייב היה להיכתב בשפה הטורקית.

רחוב שאיר זייא פאשה סלול באבני בזלת מעוגלות וחלקות. סוסים אשר היו גוררים אחריהם עגלות עמוסות סחורה במעלה הרחוב, או בירידה ממנו, היו מחליקים לעתים קרבות על פרסותיהם, כושלים ונופלים. פעם, כשהייתי קטן מאוד, ראיתי בעיני אחד הסוסים שנפלו, דמעות. כה ריחמתי על הסוס המסכן עד כי בכיתי יחד אתו.

בימי החורף כאשר היה השלג קופא על הרחוב, היו הכל מחליקים. הילדים, במשחקי החלקה עם כל הבא ליד, המבוגרים, משום שהיו כושלים ונופלים באבדם את שווי משקלם. מראה זה היה מצחיק אותי במיוחד. משום, שמאוד מצחיק היה בעיני לראות אדם מבוגר שנופל.

הרחוב השוקק הזה, שהיה הומה אנשים במשך כל ימות השבוע, היה דומם ושומם בשבתות ובחגים. בכל חגי היהודים, וכמובן גם בחגים הלאומיים בהם היו שובתים בכל .

שאיר זייא פאשה היה מרכז חוויות הילדות שלי. חוויות רבות היו לי גם ברחובות האחרים בשכונה. רחוב בויוק חנדק,BÜYÜK HENDEK , שחצה את שאיר זייא פאשה, והיה גדול ורחב ממנו. הוא היה הרחוב היחיד בשכונה שלא כמו רוב הרחובות בעיר, שלא נסלל בזפת או באבני בזלת אלא יצוק היה ביציקת בטון.

משמאל הרחוב היינו מגיעים אל בית הכנסת אפולון.

מבית הכנסת הזה היה מגיע אל ביתנו, החכמיקו מוסיו אדטו. דמות נמוכה ורחבה בעלת זקנקן קצרצר שהלבין, ומגבעת שחורה ורחבת שוליים, שכיסתה ראש קרח שהזיע תמיד. מדי פעם היה החכמיקו מוציא מכיסו מטפחת גדולה וצחורה, פורסה על כף ידו הימנית, ובשעה שהסיר את כובעו בידו השמאלית היה מעביר את המטפחת על קרחת ראשו פעם לפנים ופעם לאחור. משיבשה זו, היה מחזיר את הכובע לראשו, תוך שהיה ממלמל מילים שלא היו מובנות לי.

החכמיקו נהג לבא אל ביתנו פעם בשבוע, כדי להכשיר אותי ליום הבר מצווה, וללמד אותי תפילות כנדרש.

באפולון היה גם חוג "מחזיקי תורה" בהנהלת נסים בכר, ממנו למדתי את דרשות הבר מצווה, האחת בלשון הקודש והאחת באיספניולית.

בגמר הטכס, אשר נערך אף הוא באפולון, ברכוני על הדרשות היפות למרות שאת זו בלשון הקודש לא הבנתי כלל, ולא הייתי בטוח אם המתפללים בקהל הגדול ידעו שפה זו, אשר לא הייתה מדוברת כלל בשכונתנו. למרות זאת נדמה היה לי כי ראיתי לא מעטים מביניהם, שמחו דמעה מעיניהם בשעה שנשאתי את דרשתי.

הכניסה הראשית של בית הספר היהודי שהיה בית ספר יסודי מעורב ראשון בשכונה, הייתה בסמוך לו. חצר בית הספר נשקה לנווה שלום.

מחלון חדר האורחים בביתי הייתה נשקפת אחת מכתות בית הספר, שם למד מומו, אחי הקטן.







כיתה בב"ס פרטי יהודי מעורב. בקצה החץ מוֹמוֹ, אחי.









שער הכניסה לבית הספר העממי היהודי הראשון









מגדל גאלאטה בלב השכונה היהודית



מימינו של בויוק חנדק מגיעים לכיכר גאלאטה. בלב הכיכר מתנשא מגדל גאלאטה ששמו בא לו משם השכונה, ובאיספניולית נקרא שמו בפי התושבים היהודים, בשם לה קולא LA KULA שפירושו, המגדל. לסביבתו הקרבה קראו משום כך בשם קולה דיבי KULE DIBI כלומר, מסד המגדל (בשפת הטורקים).

מגדל גאלאטה נבנה בתקופה הביזנטית, ושימש כמקום תצפית ממנו היו מזהירים הצופים שהוצבו עליו, מפני אויב מתקרב. גם בתקופה העותומנית, שמש כמגדל תצפית. באותו זמן, שירת את הכבאים אשר היו צופים על העיר כדי לגלות שרפה מתחילה.

בזמן מלחמת העולם השניה, הותקנו בראש המגדל, זרקורי ענק שהאירו את השמים, בתורם אחר מטוסים לא רצויים, ובשעת חשש לסכנה קרבה, היה מופעל הצופר הגדול שבמעלה המגדל, כשקול צפירותיו נשמע בכל חלקי העיר.

מרגע זה חייב היה כל מי שנמצא ברחוב, למצוא לעצמו מסתור מפני הסכנה המתקרבת.

בסמוך לכיכר גאלאטה, היה גן ילדים, אשר היה גן הילדים הראשון שביקרתי בימי ילדותי. בחצרו, מתחת לצמרתו הענפה של עץ אלון רחב גזע, היה אדם עם תיבה מרובעת גדולה, שעמדה על שלוש רגליים עשויות עץ. היה לתיבה הזו, שרוול ארוך ושחור, שלתוכו היה האיש מכניס את ראשו, והיה עושה מיני סימנים באחת מידיו, לאנשים שעמדו מולו. אחר כך, היה מכניס את ידיו לתוך השרוול, ומוציא משם אמבט קטן מלא מים, כשבתוכם צפות חתיכות נייר אותן היה האיש מוציא בעזרת מצבטיים דקות, ותולה באמצעות אטבים שהיו על החבל שבסמוך לו. כעבור זמן הייתי מבחין על הניירות, בדמויות שונות, שהיו צצות, ואשר דמו באופן מפליא לדמותם של האנשים אשר ישבו או עמדו מקודם מול התיבה הגדולה. כל כך הייתי מוקסם ממעשה הכשפים של האיש בעל התיבה, שהייתי שמח לבוא בכל יום לגן הילדים, ולהיפרד מאמי לשלום מבלי לבכות כיתר הילדים.

אימי, שהייתה גאה בי הייתה מספרת לחברותיה על תבונתו וחכמתו הרבה של בנה הקטן, שאינו בוכה בגן הילדים פרט כמובן ליומו הראשון, ואולי גם השני בשעה שנפרדה ממנו.

מחשבה זו החזירה אותי לשיחתי עם אמי הערב, ואל המשפט שהווה את סיומה של שיחה זו. אתה נבון, מוכשר, יודע להסתדר. כמו אז בימי הילדות בגן הילדים, נבון, חכם... כל זאת רק, משום שהסכמתי להיפרד ממנה בלי לבכות.

האם גם עכשיו יהיה עלי להיפרד ממנה שוב ללא בכי, רק משום שאני לדעתה עדיין נבון, מוכשר וכן הלאה? או שיד המקרה הייתה בדבר.

ייתכן מאוד, שהחוט אשר קשר את המקרה שבעברי לזה של היום, היה קיים רק בדמיוני ובמחשבותיי בלבד.

הצלצול בפעמון לדירת ידידי החזיר אותי אל המציאות.

את הדלת פתחה סופי האחות הבכירה של מורדו. היא קבלה את פני בחיוכה החם, אשר השתקף בעיניה הגדולות והיפות. קסם יופייה כבש את חושי בכל פעם שעיני פגשו בה, ורטט חם ונעים עבר בכל גופי.

-ברוכים הבאים! התחלנו כבר חוששים שמא לא תבוא אלינו הערב.

-ברוכים הנמצאים! האם באמת חששתם שלא אבוא? איך העלתם מחשבה שכזו על דעתכם? אבוא ואבוא כל עוד אני, וכמובן גם אתם נחיה בארץ הזו. הייתי רוצה שדבר זה יהיה לך מובן אחותי, מסכימה?

-עשינו עסק! פאשה. היכנס כבר, מדוע זה תעמוד בפתח?

המשפחה הייתה רכונה על מכשיר הרדיו בהקשיבה לחדשות הערב. אבא יאיר אשר היה רגיש לכל מלה הבוקעת מתוך המכשיר, הפנה את ראשו, והורה לי באצבע מאימת להתיישב.

התקרבתי אל מורדו, ושאלתיו בכל השקט שיכולתי.

-מה חדש?

-אחר כך! אמר וחזר להקשיב לחדשות אשר באו מהמכשיר.

הצטרפתי אל המקשיבים תוך שגררתי אחרי את אחד הכיסאות שהיו בסביבה. מיד נשמעה רטינת אבא יאיר.

-שששש!

אהבתי את אבא יאיר, אביו של מורדו ידידי. הוא היה אדם ממוצע קומה ורזה מאוד עקב מחלת הסוכרת ממנה סבל. היה לו שיער בהיר הנוטה לאדמוני, עצמות לחיים רחבות, וסנטר נוקשה כמעט מלבני שמגשר ביניהן.

למרות, שמראה פניו הקנה לו סבר חמור ורציני, הרי שאבא יאיר היה בעיני אחד האנשים הטובים והעדינים שידעתי. אהבתי מאוד את חוש ההומור המיוחד שלו, ואת הבדיחות שהיה מספר. כך למשל כאשר הגעתי אליהם באחד הערבים, כשהמשפחה הסבה סביב לשולחן לסעוד את ארוחת הערב אמר לי:

-ערב טוב אִיז'וֹ (בן), אתה לבטח סעדת כבר בביתך כך שאינך רעב יותר, נכון?

משום ביישנותי שהייתה ללא תקנה, הנהנתי בראשי בחיוב למרות שלא זו הייתה האמת. אבל כאשר שמעתי את שחוקם, הבנתי כי נפלתי שוב קורבן להלצתו של אבא יאיר והצטרפתי אל הסועדים.

לפעמים כאשר הזדמנתי לביתם בזמנים או בשעות שלא הייתי רגיל להופיע אצלם, ראיתי את אבא יאיר מחזיק במבחנת זכוכית, הדומה לאלו שראיתי לא פעם בבואי אל מאחורי הפרגוד אצל הרוקח שלנו.

אבא יאיר היה מעביר את המבחנה, מעל הלהבה של פתילת ספירט מיוחדת, אחר כך מרים אותה עד לגובה עיניו. על פניו אפשר היה לקרא אם התוצאה שקיבל בבדיקה זו טובה היא או רעה חלילה.

לפי כמות הסוכר שקרא מבדיקה זו של השתן, היה עליו לקבוע את גודלה של מנת האינסולין שהיה עליו להזריק לעצמו.

מחלת הסוכרת ממנה סבל אבא יאיר, הייתה, כך סופר לי, תוצאה של מתח וצער גדולים שחווה בתקופת מלחמת העולם השניה. בתקופה ההיא, הטילו השלטונות הטורקים על אוכלוסייה הלא מוסלמית, ובפרט על היהודים, מס כבד שנקרא בשם ורליק ורגיסי VARLIK VERGISI, בתרגום מילולי, מס ישות, או מס יכולת!

השלטון המרכזי קבע ללא פשרות, כי יש לגייס מאוכלוסיית איסטנבול שלוש מאות מיליון לירות תוך שבועיים! לשם בצוע חוק זה חולקה האוכלוסייה לארבעה מגזרים:

GAYRI MÜSLÜM - G כל מי שאינו מוסלמי.

,MÜSLÜM - M כל מי שמוסלמי.

D ÖNME - D ,מומרים, אשר המירו דתם והיו למוסלמים.

,ECNEBILER - E זרים שאינם אזרחים טורקים.

גובה המס שהיה צריך לשלם נקבע בצורה שרירותית. כך, למשל, על דודי נסים בכר, שהיה בן שבעים וחמש שנה, הוטל מס, כמספר שנות חייו מוכפל באלף. סכום אשר בדרך כלל לא היה בנמצא בהישג יד באותם הימים, ימי המלחמה שנמשכה שנים רבות.

עבור הצעירים יותר, נקבע המס בהתאם לקביעתם השרירותית של פקידי הממשלה. מאלה שלא יכלו לעמוד בתשלום המס, החרימו השלטונות את רכושם, שנמכר במכירה פומבית תמורת פרוטות עלובות. כשלא הספיקו סכומים אלה לכסות את חובם, הוגלו למחנות העבודה שבאשקלהAŞKALE , שהייתה עירה רחוקה קילומטרים רבים מאזורי מגוריהם, וידועה לשמצה בגלל קשיי המקום, האקלים, המזון, המגורים והעבודה הקשה.

רבים אשר לא יכלו להתמודד עם קשיי המקום לא זכו לחזור לבתיהם ומתו שם. האחרים שהצליחו לחזור, היו תשושים חולים וחסרי כל.

אבא יאיר היה אחד מבעלי המזל, שחזר מהגה נום ההוא.. אשקלה..!

למרות שמשפחתי לא סבלה כפי שסבלו הנשלחים לאשקלה, בזכות אבי אשר היה בעל אזרחות יונית, נשבעתי בנפשי, שעל מעשה זה לא אסלח לטורקים, ואדאג שייזכר לכל החיים.

-מה חדש נינו? שאל מורדו משתם דווח החדשות ברדיו.

-החדשות אצלכם. מה אמרו עד רגע בואי?

-סיפרו על קרבות קשים במקום בשם לטרון הנמצא על הדרך לירושלים. סיפרו שרבים מבני עמנו נפלו, ושעדיין מתנהלים שם קרבות קשים.

-אני לא מוכן להאמין לכל מה שמספרים ברדיו אנקרה. אמרתי למרות שלא הייתי בטוח בקביעתי זו.

-נינו, זה נשמע רציני אמר מורדו בדאגה. היום ספרו על הבן של מוסיו ביצ'צ'י, הקצב בפינת הבניין שלנו, שנהרג שם, כשבן נוסף של המסכן נמצא בימים אלה בדרכו לשם.

-גם אני! שמעתי את עצמי אומר.

-תפסיק עם השטויות שלך, אני מדבר ברצינות!

-גם אני. חזרתי על דברי.

-נינו, הרוג אותי אם אני מבין על מה אתה מדבר. הרי אני מכיר אותך לא מהיום ולא מאתמול וגם לא משלשום! איני מבין איך זה שלמרות שאני מכיר את ה"שליפות" שלך הצלחת לרגע לבלבל אותי.

-אלה לא שליפות מורדו, ואין שום סיבה לדאגה.

-אז בכל זאת היואיל האדון הנכבד לספר מה קרה? שאל ספק בלגלוג ספק ברצינות.

-הייתה לי שיחה עם אמי. היא מציעה גם לי לנסוע לשם.

-מה הסיבה אשר בגללה אמך חושבת שעליך לעזוב הכל, ולנסוע לשם?

-היה לי ויכוח קשה עם אבא ו..

-דבר חדש! אמר מורדו בהתפרצו לתוך דברי.

-אתה צודק, אבל הפעם הויכוח היה יותר רציני. אמרתי, כאשר מבטי קפא על נקודה מסוימת ממול למקום מושבי בלי שעיני תעביר כל תמונה לתודעתי. הפעם רבנו ממש!

-איני מבין! הרי דברים כאלה קורים בכל משפחה, ולא הורסים חיים בגלל ויכוח אחד!

הערכתי מאוד את מורדו. הוא היה מבוגר ממני, והיה מסוגל לנתח מצבים באופן יותר מוצלח ממני.

-יש עוד משהו מורדו.

-ומהו המשהו הזה אשר א נ י לא יודע?

- אני במתח מורדו! איני יודע איך אתה תתייחס לזה, אבל אותי מפחיד שמחברת השירים אשר כתבתי, כאשר על הדף הראשון ציירתי את דגל פלשתינה בדיו כחולה, איננה ,וכנראה, שאבדה לי היכן שהוא, זה אחד!

-ומה עוד?

-אני נחנק כאן מורדו! איני יודע כיצד אתה מסתדר עם כל זה, אבל אני נחנק בכל פעם שאני משקר כאשר שואלים אותי אם אני טורקי או יהודי. ביום ראשון האחרון בנסיעה לבורגז אדא, (האי ,(BURGAZ ישב מולי אדם בגיל כשל גילו של אחיך הבכור, ישראל. האיש עשה רושם טוב, ושוחחנו על כל מיני דברים. עד הרגע בו שאל פתאום לשמי. בלעתי את לשוני ואמרתי, נדים! לא נסים אלא נדים! אל תשאל אותי מדוע. כי אין לי הסבר הגיוני. יכול להיות שתקף אותי פחד מפני הגוי או אולי חששתי לאבד את איש שיחי! אין לי לזה שום הסבר. אבל באותו הרגע חשתי שעולמי חרב!

-וספרת כל זאת לאמך?

- כן. הרי אתה יודע שאין לי סודות מפניה.

-ומה היא אמרה על כך?

-עד הערב היא שתקה. הערב אמרה לי את מה שהיה לה להגיד בכמה מילים, תוך שהיא מנתחת את המצב, מבהירה את הסיבות, וקובעת את המסקנה ואת ההחלטה.

מורדו הכיר היטב את מאדאם אינס, אמי. הוא העריכה מאוד משום שהייתה שונה מאמהות רבות, שהכיר. היא הייתה אישה חזקה, החלטית ויחד עם זאת נעימה וחביבה. הוא ידע, שאהבה מאוד את נינו. אך בזו הפעם, לא היה מסוגל להבין את האהבה הזו. האם רצתה, שיעזוב בגלל אהבתה ? איזו מין אהבה זו, כאשר מבקשים להיפרד ממנה?

-נינו, החלום הזה שלך ללכת לפלשתינה, מה אתו? רציתי רק לדעת, אם זו החלטה סופית, ועד כמה היא רצינית.

-ראה מורדו, היה לי חלום כזה, ועד היום היה בגדר חלום. אתה בעצמך חולם כמוני על אפשרות כזו, ודומני שאיני טועה, נכון? אני יכול לספר לך על רבים מבני גילנו, אשר חולמים כל הזמן להגיע לשם. עכשיו השאלה אינה בגדר חלום בלבד, אלא של החלטה קשה, וקשה לי מאוד להחליט, מורדו.

- אני מבין אותך נינו, זה לא קל. אם כבר הזכרת את בני גילנו, הרי ברור שאנחנו יכולים רק לחלום.

-למה אתה חושב כך מורדו? הרי הולכים לשם כל הזמן, בלי שנשמע ובלי שנדע.

-אני יודע, אבל אם איני טועה, אלה לרוב נערים בגיל בגרות, שאינם קטינים..

-והם משתדלים לצאת שעה אחת קודם, לפני שהצבא כאן ישים ידו עליהם. המשכתי את המשפט של חברי.

-נכון ענה מורדו, הדבר נעשה קשה יותר ויותר בכל יום שעובר. כך שמעתי שאומרים..

-אתה במקומי מה היית עושה מורדו?

- אצלי אין על מה לדבר בנושא זה. אתה לבד יודע, שאיני יכול לעזוב את הבית ואת המשפחה, אפילו אם אני מאוד רוצה, הדבר בלתי אפשרי עבורי.

-אתה צודק. אמרתי, על מנת למנוע מידידי צער הספור העצוב של הפסקת לימודיו, לא רק שלו, אלא של כל ילדי המשפחה, פרט כמובן לרוזיקה שהייתה ילדה קטנה ולמדה ביסודי. מאז הוורליק הארור, היו כל בני הבית מגויסים לפרנסת המשפחה.

-אני רק שאלתי אם היית במקומי, מה היית עושה מורדו?

- ממזריקו! אתה רוצה לסבך אותי בזה מה? לא ידידי! א נ י לא אומר דבר! ומיד פרץ בצחוק, כאילו רצה לומר "אותי לא תצליח לסדר ידידי"! ובין רגע הפך צבע פניו אדום כסלק.









מורדו



למורדו צחוק יפה. לפעמים היה מנסה לכבוש את צחוקו, אז היה מופיע על פניו חיוך רחב, שמבליט פלומת שפם זהובה ודקה. הוא נער יפה עם פנים מעוצבות. עצמות לסתותיו פחות בולטות מאלו של אביו, שערו בלונדי חלק עם בלורית שנשמטת תמיד על המצח, ועיניו בהירות. הוא נראה כנער אירופי ולא דמה לנערי הסביבה.

-בסדר מורדו, בוא לא נדבר על זה יותר. הגיע הזמן, שאלך הביתה .

-מה עושים בשבת נינו?

-בבוקר, אני בבית הכנסת, אחר כך נראה. אין לי ראש לזה עכשיו. להתראות מורדו.

-לילה טוב, ולהתראות נינו, תראה, שבסוף הכל יסתדר ידידי.









אבא מרקו



בוקר של יום שבת גשום של ראשית קיץ. האוויר היה דחוס בריחה של האדמה היבשה, אשר התעוררה עקב הגשם, שירד עליה במשך הלילה.

בית הכנסת "אפולון" היה מלא מתפללים כמו בכל השבתות.

אהבתי מאוד את אווירת בית הכנסת בשבתות חגים. ראשית משום שהמתפללים לבשו את בגדיהם הטובים, כשהם עטופים טליתות לבנות ממשי בעלות פסי תכלת.

אהבתי גם את האורות שהפיקו נברשות הבדולח בגדלים שונים, שהפיצו ברק שמימי לכל הסביבה. הן היו תלויות על שרשראות ארוכות ועבות, שירדו ממרומי התקרה, ולידן הלאמפאראס LAMPARASאותן נרות נשמה בתוך קערות תלויות אף הן על שרשרות, שהשתלשלו מהתקרה הגבוהה, ומצוידות היו במשקולת שאפשרה להרים או להוריד אותם, על מנת למלא שמן זית זך עליו היו צפות פתילות הכותן, שמעליהן מרקדות ומרצדות להבות אש קטנות ונוגות, וכדי להדליק נרות חדשים.

את לבושם המיוחד של החזנים וה"חכמים", שלבשו גלימות קטיפה ארוכות ועל ראשיהם חבשו מגבעות גבוהות ורחבות. כל אלה הקנו למקום אווירת קדושה, אשר בגללה אהבתי לבא לשם בימים אשר כאלה.

בזו הפעם העדפתי, שלא ללכת לחנות של אבי. פשוט לא רציתי להיות בקרבתו סמוך כל כך ליום הסכסוך. משום מה מצפוני לא ייסר אותי, וזאת למרות שידעתי שאבי זקוק לעזרתי בעקר, מפני שהיה זה יום שבת.

החנות הייתה ב-קאפאלי צ'רשיKAPALI †AR�I , שהוא השוק המקורה, שקירותיו העבים מקושטים בציורים בסגנון ערבסקה צבעוניים.

המקום שימש בתקופתו הקדומה, כאורוות לאלפי הסוסים של פרשי הלגיונות הביזנטים, שהוזעקו על ידי אנשי התצפית המוצבים במרומי מגדל ביזיט BEYAZIT שבקרבתו.

שוק "קפלי צ'ארשי" המה קונים רבים בימי שבת, יום בו שכירי המלאכה קבלו את שכר עמלם השבועי, ומוציאים אותו על קנית מצרכים שונים .

ישבתי במושבי בהשעיני את ראשי לאחור, ומלמלתי את תפילות השחרית של שבת אותן ידעתי בעל פה. עיני היו מופנות גבוה לתקרת האולם הישן, שם לכדו זוג חוטי חשמל, שירדו מאי שם כאילו מתפתלים ומזדחלים בין ללולאות השרשרת, שנשאה את מנורת הבדולח הגדולה והכבדה, כשהם נבלעים בתוך זר גדול של גבישי קריסטל נוצצים.

אחד הגדולים שבהם, בעל פינות מלוטשות, שמהן נתזו אלפי אורות בכל צבעי הקשת בכל פעם, שהגוש סבב על צירו העשוי טבעת עדינה ודקה, פעם לצד ימין ופעם לצד שמאל, משך את תשומת לבי כאשר שמעתי פתאום את קול השמש שקרא:

-עמידה!

בדרך כלל נהניתי מאוד מהאזנה לקולו של החזן "מצ'ורו", שהיה מזכיר לי קולות של זמרי אופרה אותם הייתי שומע בוקעים ממכשיר הרדיו של שכני סמי.

המבוגרים היו חלוקים בדעתם בעניין איכות קולו של חזן זה. היו שהשווהו לזה של המהולל בחזנים יצחק אל גאזי. היו גם כאלה אשר טענו כי סלסולי קולו רחוקים באיכותם מאלה של החזן ההוא. אך היו גם אחרים, שלא אבו להתווכח וקראו לו בכינוי "קוצ'וק אלגאזי" ," אלגאזי הקטן".

הרמתי את עיני למרום כאשר החזן קרא:

-אלוהינו שבשמיים!

-אלוהינו שבשמיים, אמרתי אני בלבי ושאלתי, מה עלי לעשות?

"כבד את אביך ואת אמך" כתוב בדברות הרקומים על הפרוכת שעל ארון הקודש.

-אמת ויציב! קרא שוב החזן בקולו הערב, כאילו התכוון למחשבותיי.

"אבל איך אפשר? שאלתי שוב בלבי, כל עוד זה ממאן, ואילו השני מחייב" !

-בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. קרא החזן את התפילה מתוך "קריאת שמע".

עם תום התפילה, קיפלתי בקפידה את הטלית הרקומה על משי משובח , מעשה ידי אמי לכבוד הגיעי לגיל מצוות. הייתי גאה בטליתי, אשר לא הייתה יפה ממנה עם קישוטי הפסים והאותיות של הברכה, הרקומים עליה בחוט משי עבה בצבע תכלת.

בשובי הביתה טעמתי מהבורקס, שעמדו על השולחן בחדר האוכל. נכנסתי לחדר הקיץ, ושכבתי על המינדר שהיה שם.

ששה חדרים היו בדירה. חדר אוכל במרכז ומסביב לו, חדר קיץ , חדר שנה של ההורים, שני חדרי שינה לילדים, חדר אורחים אשר היה סגור ברב ימות השנה, והיה נפתח באירועים מיוחדים של המשפחה, ובחגים בלבד ,ופרוזדור ארוך, אשר קישר בין חדר האוכל לחדר האורחים.

חדר הקיץ היה למעשה חדרה של סבתא לאה, אם אבי, אשר הייתה בבית חולים תקופה ממושכת.

בעודי שוכב על המינדר התקרבה חתולת האנגורה, אשר גדלה בבית, טיפסה עליו והתיישבה בקרבת ראשי, כשהיא משמיעה גרגורי נחת כהרגלה. החלקתי ידי על גב פרוותה ארוכת השער, ופתחתי בשיחת יחיד.

-מינֵה, מה דעתך, האם היית רוצה שאלך? אימא אומרת, שאין ברירה בגלל הרבה סיבות וגם בגלל אבא. שבי בשקט! אני יודע שאת אוהבת אותו. גם הוא אוהב אותך, ולידיעתך גם אני אוהב אותו. נכון שהוא כעסן, נכון שיש לו התפרצויות זעם אבל דעי לך שמעולם , אבל מעולם את שומעת אותי? מעולם לא הרים ידו עלי!

מנה החלה פתאום ללקק את גב ידי.

- כן, אני יודע שהוא אוהב אותי, אני יכול להרגיש זאת, אבל ישנו עוד משהו, שאת אולי רואה אבל אינך מסוגלת להבין, שגורם לאי השקט שבינינו, ועל זה לא אדבר אתך, כי את לא תביני. את יכולה להיות רגועה ואל תקנטרי, כי לא אדבר על זה לא אתך ולא עם אף אחד! ברור?

מינה כאילו נעלבה, זינקה מהמינדר, ורצה לכוון הכניסה לחדר האוכל, שם עמדה אמי שנכנסה לבית בלי שאשמע את רעש הפתיחה של הדלת.

-שבת שלום אימא. את יכולה להכין את האוכל לאבא, אני אביא לו לחנות בעצמי.

-יפה בני. מה הדבר אשר גרם לשינוי זה?

-וכי מה היה צריך לקרות אימא? האם לא זה מה שאני עושה מידי שבת?

-בסדר פאשה, עשה מה שברצונך לעשות. אני מכינה מיד את האוכל עבורו.

אמי סדרה את ארוחת הצהרים בתוך תיק עור מיוחד, שהיה דומה לתיקים שנהגו רופאי המשפחה להחזיק בהם את כליהם.

שמתי פעמי לרחוב הבנקים, שם עליתי על הטרמוואי (חשמלית), שהגיע מכיוון טאקסים והמשיך לכיוון ביאזיט.

בתחנה ליד הכניסה הקרובה לחנות אבי, עצרה החשמלית, שם ירדתי ממנה, והמשכתי את דרכי ברגל.

ברוך, העוזר של אבי בחנות, בירך אותי לשלום ברגע שהבחין בי.

אבי התעלם ממני. ניכר היה בפניו שלא צפה כלל לבואי.

BOENOS DIYAS - יום טוב אבא. אמרתי בקול רפה, כשאני מישר מבטי אליו.

לאבא מרקו, מבנה גוף חזק ומוצק בגובה בינוני. ראשו עגול כלשהו. שערו ארמוני וחלק, אפו בסגנון קלסי יוני, גבות עיניו צמודות כאשר ביניהן זוג חריצים אנכיים, ששוו לפניו מראה רציני וחמור. בעל עיניים עצובות, האחת בצבע חום ואילו השניה, אפורה עם נטייה לתכלת. "איזה פנים יפות"! אמרתי בלבי.

כשלא קבלתי מענה לברכתי, פניתי אל פינתי הקבועה, לטפל בסחורה שכללה דברי לבוש אותה הציגו ללקוח, אשר קדם לבואי לחנות ונשארה על הדלפק.

אבי פתח את תיק האוכל ובהרימו את המכסה מעל כל כלי, מלמל דברים לא מובנים, כשפנה לפינתו הקבועה בחנות, לסעוד את לבו.

מרגע זה ידענו ברוך העוזר ואני, שאין להפריע לו. הוא לא סבל שמפריעים לאדם בשעת סעודתו, ומעולם לא הפריע לזולת בשעה שסעד.

מחשבותיי הטרידו אותי בשעה שעסקתי בקיפול אחת החולצות, והכנסתה לתוך קופסתה המקורית.

"לו היה מעט פחות עצבני, לו היה אפשר לשוחח בשקט ובהבנה, אמרתי לעצמי, יכלו אולי הדברים להיות שונים מכפי שהם עכשיו".

ככל שהתקרבה שעת הסגירה של בתי המלאכה והמשרדים, החלה גם שעת העומס בחנויות, כך שכולם מהרו לסיים את ההכנות האחרונות.

-לעולם לא תהיה בן אדם! שמעתי פתאום את קול צעקתו, לקוח מתקרב אל החנות ואתה? חולם!

רגיל הייתי לצעקות אבי ובמקרה הזה כמו במקרים רבים אחרים הבנתי היטב את כוונתו. לא תהיה בן אדם, משמעו אצל אבי היה, לא תהיה סוחר טוב. כי סוחר טוב צריך שיהיה ערני כל הזמן וילכוד ללא הפסק לקוחות שעוברים על פני החנות.

למען האמת ראשי לא היה תמיד נתון למתרחש סביבי בחנות אבי. עניין זה של מכירת סחורה לאדם הזקוק לה, בכל מחיר ובעקר שיהיה גבוה, לא היה כלל בתחום הדברים שענינו אותי.

בוקר אחד כאשר הייתי לבד בחנות, כמו בבקרים רבים שהייתי פותח את החנות, בא לקוח אשר בקש חולצה לגבר. בחר האיש באחת החולצות שנשאה חן בעיניו, ושאל למחירה. כפי שלמדוני נקבתי במחיר הכפול מערכה. האיש הוציא ארנקו על מנת לשלם את המחיר שבקשתי.

בשעה שעשה כן הבחנתי בידיו המיובלות, והבנתי מיד שהעומד מולי שכיר שבוע הוא, אשר תמורת עמל כפיו בא לקנות חולצה, לה היה כנראה זקוק ביותר. איני יודע איך, מצאתי עצמי פונה אל האיש באמרי.

-אני מבקש את סליחתך אדוני, כנראה שטעיתי במחיר החולצה. המחיר שנקבתי עבור החולצה שבחרת, הוא מחירה של חולצה אחרת, יקרה יותר. לכן אבקש שתשלם לא יותר מהמחיר המגיע לי עבורה.

בפני האיש הופיעו תחילה סמני תדהמה. אחרי כן הן קרנו מאושר. שילם את המחיר החדש, ויצא את החנות, כשהוא מודה לי עד אשר נעלם מעיני.





תיירים בשוק המקורה, Kapali Carêi



הייתה לי הרגשת סיפוק רב והייתי מאושר מהמעשה שעשיתי, שנראה לי מעשה נכון והגון.

לא כך הייתה תגובת אבי, כאשר נודע לו מאחד השכנים על המעשה.

-אני תמיד אומר שבן אדם לא ייצא ממך ואני לא טועה! איך יכולת להרשות לעצמך מעשה כזה? מה אם האיש היה מסכן לדעתך? הוא לא היה קטין כמוך, וידע לעשות את חשבונו טוב יותר ממך! איפה היה טוב לבו של זה, שבא בשבוע שעבר? רק כאשר עזב בלי לקנות גילית שחסרה לך חולצה!

אתה חולם! רוב הזמן רק חולם. קורא כל מיני ספרים שלא יביאו לך שום תועלת! לאן אתה רוצה לעוף עם הספרים האלה? מרחף לו כל הזמן כאשר עולם המעשה הוא כאן! בחנות הזו ספוגת הלחות, בה אני נרקב זה עשרים שנה על מנת לקיים אתכם!

אמרתי לך כבר לשכוח מהספרים. ודע לך שאיני מוכן להמשיך, ולשלם עבור לימודיך היקרים בקולז'! אין שום תועלת בלימודים האלה.

לאחר הפסקה קצרה המשיך. ראה מה יצא מהבן של הדוד בללו. ראה נא ופקח את עיניך. הבחור סיים תיכון נכון? נכון! יופי! סיים קורס קצינים בצבא הטורקי, ושירת שם בתור קצין נכון? גם זה נכון! יפה! גמר את הצבא והלך ללמוד באוניברסיטה מה למד? כלכלה נכון? בהרימו את קולו דרש את תגובתי, תגיד לי נכון או לא?! הנהנתי בראשי בהסכמה. ובכן גם זה נכון! יופי! ומה יצא לו מזה? גואבוס דה ראנה! (ביצי צפרדע, הכוונה לשום דבר) למה? מדוע אתה לא שואל למה, קאבסה דה ראבנו?! (ראש צנון) אז אגיד לך, כי באף מקום אצל הודרס , הירוקים (כנוי לטורקים), לא במשרדי הממשלה, לא בבנקים ולא בשום עסק הקשור למקצוע שלמד, מוכנים להעסיק אותו, ודוחים אותו בעדינות ולפעמים גם בגסות. כן בגסות! וכל זה למה? שתכניס לך את זה לראש! משום שהוא, אתה ואני, כולנו י ה ו ד י ם !

באומרו את הדברים האלה, נצצו עיניו, ופניו האדימו. צעד שמאלה, ואחר כך ימינה לרוחב החנות, בעצבנות עד שעצר פתאום, והתיישב על השרפרף ובאחזו את ראשו בין כפות ידיו אמר בקול חלוש.

אחרי מסי הוארליק גם המסחר נשאר בקושי ליהודים! הנה עסק הסיטונות של מוסיו חסון נמכר במכירה פומבית, לכפרי מוסלמי אחד, שלא מבין בכלל איך "אוכלים" עסק כזה. מה עשה? עשה הכל כדי שמוסיו חסון, יהיה הצ'יראק (שרת, עוזר) שלו בחנות. אדם חכם מכמט ביי (Mehmet Bey) זה!

שמע מה שאביך אומר, ושלא תעז לספר לאיש הבנת! מוסיו חסון אדם חכם מאוד נכון? הוא גם אדם ממולח מאוד נכון? הוא גם מבין גדול בעסקים נכון? אז אני לא מודאג כל כך בגלל זה. עליו אומנם להתגבר על הבושה אבל יותר טוב בושה זו, מעבודת פרך במחנה עבודה באשקאלה. עכשיו נסה להפעיל קצת את ראש הקאלאבסה שלך! דברים אלה לא כתובים בספרים המטופשים שלך שאתה קורא כל הזמן. תנסה לחשוב מה יהיה בעוד חצי שנה אולי עוד שנה ונגיד אפילו שנה וחצי, מי יהיה בעל הבית שם?

- מוסיו חסון. אמרתי כדבר מובן מאליו.

- נכון! כמובן שמוסיו חסון! אני רואה, שכאשר אתה רוצה אתה מסוגל גם לחשוב! שמע לי, אני אומר לך שוב ושוב, החשוב הוא לדעת לשרוד. קח למשל את הדוגמא שלי! איך לדעתך נשארתי בחיים, כשהייתי ילד קטן במלחמת העולם הראשונה?

אהבתי מאד את סיפורי אבי על המלחמה ההיא, והייתי מקשיב בצמא בכל פעם לספורים על תקופת ילדותו. אבל באותו הרגע טיילו מחשבותיי במקום אחר. חשבתי על בן דודי נסים בללו.

נסים שהיה מבוגר ממני בהרבה שנים, היה עבורי דוגמה לחיקוי. יפה תאר כמו השחקנים בסרטים, משכיל שידע דברים רבים שהיו אמנם חשובים, אך לא כל כך ענינו את האנשים שבסביבתו.

הוא אמן בעל נשמה של צייר. כה אהבתי את הציורים היפים, שצייר ונתנם לי למשמרת משום, שידע כי גם אני מצייר. פעם אף אמר לי שאני מצייר טוב מאוד! נסים בללו, הקצין היפה ביותר באיסטנבול עם כל המעלות הגדולות, לא מצליח למצוא פרנסה במקצוע שלמד? שיעזוב! שילך כמו האחרים במצבו לפלשתינה, שם לבטח ירצו אחד עם כשורים כמו שלו.

-אני מדבר אליך, ואתה? חולם! דורמיאנדו! אברה לוס אוז'וס )ישנון! פקח עיניים) פעם דווקא אהבת את הספורים שלי, ומה קרה עכשיו? בהניפו את זרועותיו בתנועות סיבוביות כלפי מעלה, אמר. מרחף!

אבי התחיל ללכת הלוך ושב בצעדים קטנים, אך נמרצים לארכה של המדרכה שבחזית החנות, כפי שנהג לעשות תמיד, כאשר הרגיזו דבר מה או מישהו. הפעמים האלה היו בדרך כלל לא מעטות.

-מצטער אבי, חשבתי לרגע על אשר ספרת לי בעניין בן הדוד בללו. כמה שזה לא צודק מה שעובר עליו! אבל את סיפורי ההרפתקאות מימי ילדותך אני אוהב מאוד.

-כך תיארתי לי, אמר אבא מרקו, בקבצו את שפתיו הדקות מרב כעס. הבעיות של האחרים מעניינות אותך יותר מהבעיות של המשפחה!



"כמה שזה לא נכון! התקוממו אברי, כמה שזה לא צודק! זעקו עיני".

התאמצתי לכבוש את כעסי, משום שלא רציתי לגרום לעוד מריבה בינינו. "אבל דבריו אינם נכונים"! זעקתי בתוכי. "מי דואג לענייני הבית, יותר משלשת הילדים במשפחה? אחי הבכור שהיה מבוגר ממני בארבע שנים, כבר נמצא בפלשתינה מזה שנתיים ואולי שלוש. גם כשהיה בבית, היה חי בעולם משלו, ועניני הבית לא העסיקו אותו כלל.

אחותי הגדולה ממני בשנתיים, אהבה לבלות את רב זמנה אצל חברותיה. הכל ידעו שרק אני, הקטן, שאבי כנה אותי בכינויים כמו "ספנץ' " (סוג של תרנגול קרב) משום קומתי שנמוכה הייתה משל


ילדים אחרים בני גילי, או מספר שלוש, על שום היותי הילד השלישי במשפחה, עשיתי כל מלאכה, קלה כקשה, בחנות ובבית, על מנת



נסים בללו



להפחית את העומס, אשר היה מוטל על הורי. מדוע אמר לי זאת? זה אינו צודק!

-אבא, אני צריך לשירותים, אני יוצא.

-הנה שוב אתה מקלקל! עמדתי בדיוק ברגע זה, לספר על המעבר ביער פָזָרג'יק שבבולגריה כאשר התנפלו עלינו זאבים ו.. כשסובב ראשו לאחור יכול היה לראות את דמותי המתרחקת לכוון שער היציאה של השוק .











בחצר חלומותיי



- התעורר כבר אחי! קרא אלי ברוך, העוזר של אבי כשהוא מנער את כתפי, תוך שהוא מסמן בראשו לכוון בעל בית. נזכרתי פתאום בקטע האחרון של המחשבות בהן הייתי שקוע בטרם ניער אותי ברוך. התקרבתי אליו ולחשתי באזנו.

- נכון, שבעוד שעתיים יתחיל פה הלחץ הגדול? אני יוצא, ואחזור בעוד כשעה וחצי, בסדר ברוך? אם אבי ישאל עלי, תגיד לו שהלכתי לשירותים.

שמתי פעמי לכוון שער ביאזיט.

השער היה מרוחק מחנותנו כמרחק חמש עשרה חנויות בלבד. בעת יציאתי , עצמתי לרגע את עיני, ופקחתי אותן בהדרגה, על מנת יתרגלו אלו לאור השמש שבחוץ, תוך שאני שואב לראותי אויר נקי.

דילגתי על פני בתי מלאכה לייצור סירים וכלי מטבח מנחושת אדומה, וברחתי משם במהירות בגלל הרעש הרב של מאות הפטישים דמויי פטרייה, שהכו על פחי הנחושת הדקים.

בעוברי דרך שער בעל משקוף קמור דמוי קשת דרוכה עשויה שיש, נכנסתי לחצר עולמי הקסום.

בחצר הזו אהבתי לבלות את שעותיי ככל שהתאפשר לי הדבר. לא היה מאושר ממני שעה, שהתהלכתי בשבילים הסלולים באבני שיש ענקיות אשר צבעם כֹֹהָב, ואכולים היו משיני השנים הרבות שעברו מאז שהונחו שם.

על החצר הענקית הזו הצלו עלות הגפנים על עליהם הירוקים, ששוו לה מראה של גן חלומות.

מסביב לחצר היו פזורים בעשרות, ספק דוכנים ספק חנויות, בהם מכרו ספרים, יומונים, שבועונים וירחונים משומשים. אהבתי לבא לדפדף, להסתכל, ואף לקנות מכל הטוב שהיה שם בשפע.

היה לי נוח לצאת בתירוץ, שהולך אני לשירותים משום שהשירותים נמצאו בקרבת מקום.

כשהרביתי לצאת לחצר הספרים, התחיל אבי לדאוג עד כדי כך שהכריח את אמי להביאני לרופא לשם ברור, שמא סובל הילד ממחלת מעיים כלשהי. כאשר בדקו הכל ולא נמצא סימן למחלה, לקח אותי אבא מרקו לפינה שקטה, ואמר לי בדאגה שהשתקפה היטב על פניו.

-שמע בני אני מסוגל להבין אותך, כולנו עברנו את זה בגילך, אבל עליך להבין שאין צורך להגזים כל כך. פשוט זה לא בריא, והמעשה יחליש אותך. לכן שתשים לב! הבנת?

לא! לא הבנתי! לא הבנתי מפני מה מזהירני אבי, ומה הן הסכנות להן הוא התכוון.

כשהגיע ברוך לחנות, ספרתי לו את אשר אמר לי אבא מרקו, ושאלתיו.

-מה כל כך מסוכן ברוך? ללכת סתם לשירותים, הפך להיות עניין מסוכן?

- לא, השאלה היא מה שאתה עושה שם, נינו.

-אבל ברוך, מה עושים בשירותים המסריחים והמגעילים שעשרות חולדות מתרוצצות בתחתיתו, חוץ ממה שצריך לעשות?

ברוך לא מהר להשיב עד, שפתאום לחש לתוך אזני.

-טוב בסדר, אביך רוצה להזהירך שלא תאונן יותר מדי.

-מה המלה הזאת שאמרת, ברוך?

-אוי כמה שאתה תמים! אתה ממש ילד! עכשיו נעזוב את זה, בפעם אחרת אסביר לך הכל.

-לא עכשיו! עמדתי על דעתי בתוקף.

ברוך הסביר לי בקצרה את משמעות המלה ומאותו היום בכל פעם שהייתי מודיע שיוצא אני לשירותים, היינו פורצים שנינו בצחוק.

רחוק מעט מחצר הספרים, היו החצרות הגדולות והמרוצפות באבני שיש מחוספסות, של בית הספר לקצינים והאוניברסיטה הגדולה של העיר איסטנבול.

בעיני רוחי, אלה היו המקומות היפים ביותר בעולם בהם הייתי תמיד מאושר להסתובב ,ולשהות שעות רבות ככל שנתן.

הספסל הירוק היה פנוי. על כך שמחתי מאוד, משום שספסל זה, שעשוי לוחות עץ צרות שסודרו על גבי רגליים רחבות יצוקות מברזל, כשראשי חיות מפחידים טבועים בהן, עמד מתחת לעץIHLAMUR (טיליה) עב גזע ורחב צמרת אשר פרחיו בצבע צהוב ולבן, הפיקו ניחוחות משכרים של ריח גן עדן.

מאוד אהבתי את ריח האיכלמור, מפרחיו הייתה אמי מכינה לי מדי בוקר תה צהוב ריחני ומתוק.

שלא כהרגלי, הפעם לא הבאתי חומר קריאה, אלא ישבתי על ספסלי והסתכלתי אל פרחי הקצונה, בהיכנסם לבית ספרם, וביציאתם ממנו. אלה, כך חשבתי בלבי, יהיו באחד הימים, קצינים בכירים. לרשותם תועמד כל טובה של הארץ הזאת. הרבה כבוד, הרבה כוח ולדברי מביני עניין, גם הרבה בחורות. רבים מהם שהיו לקוחות החנות של אבי היו מבקרים אצלו גם לאחר שסיימו את לימודיהם והפכו לבעלי משרות מכובדות.

למשל פבזי ביי הקומיסר ומפקדה של תחנת המשטרה המרכזית, הבינבשי (אלוף) ג'בדט פאשה, היו תלמידים כאשר אבי שרת אותם בחנותו, כשאלה למדו כאן בצעירותם.

הנה גם הסטודנטים, שיהיו המשפטנים, הרופאים, הכלכלנים ואפילו השרים של מחר בארצם. רק בן דודי נסים בללו, לא יכול להיות כמותם משום שלהבדיל מהם, הוא יהודי.

חלמתי להיות רופא כשאגדל. לשם כך, בשנה שעברה, כשעדין למדתי בקולז', נרשמתי ללימודי השפות הלטינית והיונית העתיקה, משום שכך אומרים כל מביני הדבר, אלו הן שפות חשובות בלמודי תורת הרפואה.

יתכן מאד שאבא מרקו צדק, כשטען כי כל הדברים האלה הם פשוט לא בשבילנו היהודים. אפשר גם, שאימא צודקת בחזקה את רצוני לנסוע לפלשתינה.

אבא, לדוגמא, לא למד לימודים מסודרים מימיו. בתקופת ילדותו התנהלה מלחמת העולם הראשונה. הוא, שתי אחיותיו ואמו חיו בעיירה לאריסה שעל חוף הים האגאי ביון.

יתום מאביו, עבד מאז שזוכר את עצמו, בשדות הטבק הנרחבים לפרנסת המשפחה.

"דע לך, מתגאה תמיד, שהטבק של לאריסה ושל קאוואלה הוא מהטובים בעולם"!

אך עבודת ילד קטן לא הייתה דיה לפרנס משפחה, בפרט בתקופה הקשה של ימי מלחמה. עד שאסף מטלטליו המעטים ויצא רגלי לכוון בלתי ידוע במטרה לשבור את רעבו. כך הגיע לכפר פאזרג'יק שבבולגריה ואחר כך לרומניה.

בכל מקום היטיב ללמוד את מנהגי התושבים שפתם שירתם וריקודיהם, אותם לא שכח כל חייו.

אבא מרקו מיטיב לשיר, ויש לו מה שנקרא "קול ערב". כאשר הייתה סיבה טובה לשמחה, ולאחר כמה כוסות בירה "נובוטני" אשר קוררו במי מעין קפואים, היה מפליא בזמירותיו בשפה היונית וגם בשפות הרומנית והבולגרית, ולשם ההתרגעות, אחרי שהיה מפגין כישוריו בריקודי כל העמים האלה, היה שר גם שירים טורקיים איטיים ארוכים ומסולסלים.

ראה אמרתי לעצמי, הוא מסוגל, האבא הזה שלי, לדבר יותר שפות מהרבה אנשים שאני מכיר. לפחות שש או שבע שפות. בחוג קאפאלי צ'רשי הוא ידוע כאיש שיודע לשוחח עם כל הזרים המגיעים מכל העולם, זאת למרות שמימיו לא ישב על ספסל לימודים. לקרא למד בעצמו, וקורא בעיתון את כל החדשות והמאמרים. יש לו שיטות מעשיות לפתור בעיות חשבון. לדוגמא, כך הסביר לי, צריך לחשב את מחיר המכירה של סחורה.

-אנו רוצים להרוויח לפחות עשרים אחוזים על מחיר הקניה. נכון שאנו קונים רק בתריסרים, ומוכרים בבודדים, עכשיו תגיד לי בן מלומד, בכמה תמכור סחורה שעלתה לנו עשרים לירות ליחידה?

-רגע אבא, אמרתי, אקח נייר ועפרון.

-נייר ועפרון! זה מה שלימדו אתכם בבית הספר? בשביל זה שילמנו כל כך הרבה כסף? לניוֹ דה בָאניו (עץ הסקה), הכוונה לראש יבש, תגיד ללקוח רגע, אני מביא נייר ועפרון? ואז הופ! הוא איננו!

ראה קאבסה דורה (ראש קשה) עכשיו למד מאביך שלא למד מימיו בבית ספר!

כמה יעלה לנו תריסר אחד של אותה סחורה שעולה עשרים לירות היחידה?

פשוט, עשר פעמים עשרים הם מאתיים נכון? תוסיף לזה עוד פעמיים עשרים, שהם ארבעים, מה זה נותן לנו ביחד? נכון, מאתיים וארבעים! עכשיו, מחק את הספרה האחרונה ממאתיים ארבעים, הרי לך עשרים וארבע. מסכים? ובכן זה המחיר שצריך למכור את הסחורה, שקנית בעשרים לירות ואתה רוצה להרוויח עליה עשרים אחוזים.

בהרגשת עליונות, שביטויה היה הרמת ראש ושפתיים מתרחבות משביעות רצון, הוסיף.

-עכשיו אתה יכול לקחת את הנייר והעפרון שלך ולבדוק, אם זה נכון!

דע לך כי בדרך כלל זה יותר פשוט מהאופן, שעשיתי אתך כי הפעם רציתי להסביר לך באופן מסודר, מפני שהראש שלך לא קולט דברים פשוטים. ובכן, כך עושים בפשטות. נכון, שאמרתי שאנו קונים בתריסרים ומוכרים בבודדים? הסיטונאי רושם בפקטורה (חשבונית) את מחירו של תריסר אחד, שהוא מאתים וארבעים. אני פשוט מוריד את הספרה האחרונה. הנה בשבילך סניור נינו, מחיר המכירה מוכן נכון ומדויק.

רק תזהר, שלא לרשום את המחיר על הקופסאות, כי עם עשרים אחוזי רווח בלבד גם הכינים ימותו ברעב.

צלצולי הפעמון של טראם (חשמלית) מתקרב, החזירו אותי אל המציאות. הוואטמן (נהג חשמלית) הכה ברגלו בקצב אחיד על זרועה הענבל, שהפיק צלילים צורמים מפעמון המתכת שהיה קבוע מתחת לרצפת הקרון. כך הזהיר את העוברים והשבים מפני הרכב המתקרב, על מנת שאלה יפנו את מסלול נסיעתו על הפסים.

הבטתי על החשמלית האדומה, אשר חזיתה נראתה לי תמיד כפני אדם עצוב. היא התקרבה למעגל ככר ביאזיט. על לוח מתכת שבחזיתה, טבועים יעדי נסיעתה TAKSIM-BEYAZIT, משמע שקרון זה ייסע בין שתי השכונות הלוך ושוב.

צחקתי. בפעם הראשונה הבחנתי בניגוד שבשני השמות שעל הלוח. טראמואי זה מקשר בין שני קצוות העיר השונים באופים.

בקצה האחד טאקסים, השוכנת מצפון לקרן הזהב, והנחשבת ללב העיר החדשה, ובקצה השני ביאזיט, השוכנת בדרומו והנחשבת ללב העיר העתיקה. ליד מסגד ביאזיט יפנה ימינה

לכיכר, ששם שוכנת כבוד האוניברסיטה של העיר איסטנבול שעל אחד מספסליה שבחצרה, הייתי ישוב.

אם מטאקסים עד לגשר גאלאטה נוסעת חשמלית זו, בתחום העיר החדשה, הרי שמגשר גאלאטה עד ביאזיט תיסע היא בתחום איסטנבול העתיקה. "איזה מעברים חדים לחשמלית אחת פשוטה" הרהרתי.

-המקום שלידך פנוי, אדוני הצעיר? שמעתי פתאום קול הפונה אלי.

-כן, בבקשה.

הגיעה השעה לחזור, אמרתי לעצמי, ושמתי פעמי אל החנות. מחר יום ראשון אבלה את הזמן עם מורדו. הפעם אני חייב לדבר אתו על פלשתינה.









חשמליות ביום של שלג באיסטנבול









איסטנבול - עיר טורקית באירופה



יום ראשון בשבוע של שלהי חודש מאי. מחלון חדרי יכולתי לראות את העננים, אשר כסו את פני השמיים. "לא רע, חשבתי, מזג האוויר ממש מתאים למצב רוחי. ברור שזה יהיה כאותם ימי ראשון שלא יוצאים מהבית. ההורים יארגנו כהרגלם, משחק קלפים קטן עם חבריהם הקבועים לשלחן.

"מה עושים נגד הכאב הארור שמפוצץ לי את הראש"? שאלתי, שעה שישבתי על מיטתי. השעון העתיק שעל הקיר ממולי צלצל עשר פעמים.

- אלוהים! כבר עשר?!

לאחר שרחצתי את פני, בחנתי את פני כדי למצוא סיבה להתגלח, כשלא מצאתי כזאת, סרקתי את שער ראשי עד שתסרוקתי הניחה את דעתי. שלחתי שוב מבט במראה, והרכבתי את משקפי בעלי המסגרת הדקה.

"במשקפים אלה אני נראה מבוגר מגילי ורציני ממה שהנני באמת" אמרתי, בדרכי לחדר האוכל, שם הייתה מוכנה ארוחת הבוקר שהכינה אמי.

-בוקר טוב פאשה, ברכה אמי.

-חיים ובריאות, השבתי כשישבתי ליד השולחן .

-מה שלומנו הבוקר איז'וֹ (בן)? שאלה.

-תודה אימא, בסדר, רק שכאב הראש הזה יירגע, והכל יבוא על מקומו בשלום.

-קח אספירין אחד אחרי הארוחה, זה יכול להועיל!

-בסדר אימא. ברצוני להגיד לך, שהיום אני הולך למורדו, שלא תדאגו.

-טוב מאוד פאשה, דרוש בשלומם בשמי.

-תודה אימא, לא אשכח. להתראות.

חציתי את הרחוב . כעבור רגעים אחדים, מצאתי את עצמי מקיש על דלת דירת ידידי. הפעם הייתה זו רוֹזיקה, האחות הצעירה של מורדו, שפתחה לי את הדלת. היא נעמדה מולי כשחיוך על פניה.

-בוקר טוב נינו.

-חיים ובריאות צ'יקיטיקה.

משונה מאוד אמרתי לעצמי, כל פעם שהילדה הזו פותחת לי את הדלת, מסמיקות פניה. אמנם גם מורדו נוהג להסמיק, אבל הסומק של הקטנה, כמעט בת העשר, הוא בולט יותר. כזה שרק הטבע לבדו יכול ליצור את גונו. עור פניה הבהיר הנוטה לשקוף, מאדים כצבע הסלק. עיניים תכולות מעוטרות בשערה הזהוב העניקו לפניה גוונים נדירים של יופי ילדותי. "נראה לי שהילדה תהיה יפה יותר כשתגדל" חשבתי לעצמי, שעה שנכנסתי לדירתם.

מורדו יצא לקראתי כשפניו נפולות, וסמני דאגה גדולה חרושים על מצחו.

-סוף סוף הגעת!

-למה סוף סוף מורדו? באתי כמו תמיד. מה מדאיג אותך?

-כולנו בסדר, ברוך השם, נינו. רק שהרגע שמענו את החדשות ברדיו, ונראה שהבחורים שלנו שם, בבעיה קשה.

-איזו בעיה מורדו?

-אמרו בחדשות שהצבא המצרי מתקדם לכוון תל אביב, ושהיום יום ראשון זה, הם כבשו איזה קיבוץ קרוב מאוד לתל אביב, ושנהרגו לנו אנשים רבים בסביבות הקבוץ הזה.

-המצרים הם כה רבים שזה מפחיד! מורדו זה מדאיג ומפחיד. אם לא הייתי קטין, תאמין לי, שהייתי הולך לעזור להם. אני בטוח שגם אתה לא היית נשאר. לאחר הפסקה קצרה, המשכתי בדברי.

-הרי הדברים התחילו להצליח. רק בחודש שעבר, שמחנו כשנודע על כבוש טבריה ואחר כך על כבוש חיפה, ורק לפני עשרה ימים כבשו את ג'אפא. עכשיו הצבא המצרי המחו..הזה. האל ישמור. האם יש לנו מספיק חיילים, שיעמדו מול המצרים האלה?

מורדו פשט את זרועותיו לצדדים באנחת כאב.

-אני לא יודע נינו, אף אחד אינו יודע להגיד דבר בבטחה.

-אולי אבקש מאמי שתשאל את האדון לוינסקי (עקיבא). הוא מוכרח לדעת. אומרים שהוא כל הזמן בקשר עם פלשתינה.

-נינו מה נעשה היום? שאל מורדו בהחליפו נושא.

-עלה בדעתי לטייל קצת בפרא (PERA) פשוט ללכת ברגל, לא בטראם, אלא ללכת לאורך רחוב איסטיקלאל, ולהגיע לטאקסים ואחר כך נכנס לראות איזה סרט. מה אתה אומר?

-לאיזה סרט?

-לא יודע, גם לא כל כך חשוב לי מה נראה, פשוט מתחשק לי ללכת לקולנוע בסדר?

-בסדר. ענה ידידי ופנה לסדר את לבושו.

היינו לבושים חליפות אפורות וענובים עניבות תואמות, שנקשרו בקפידה רבה. מורדו חבש מגבעת אפורה שאת שוליה כופף הלוך וכפוף, עד שזו קבלה צורת האות S. הכובע והשפם הדק והמטופח שיוו לפניו מראה בוגר משש עשרה שנותיו.

ביציאה מהבנזין פגשנו את קאזים, השרת של הבניין, ששרת גם את הבניין שלנו. הוא הכיר את שנינו עוד מימי ילדותנו. בשלחו לעברנו מבט אבהי, אחל לנו יום טוב ונעים. החזרנו לו שלום ויצאנו אל הרחוב.

-מורדו מה דעתך על קאזים?

-מה זאת אומרת מה דעתי, קאזים הוא כל הזמן קאזים. מנקה את הבית, אוסף את האשפה בערב, שומר על הבניין בלילות, פותח לנו את הדלת, כשאנו חוזרים מאוחר הביתה וזהו, זה קאזים.

-מורדו, לדעתי הוא גם מגן עלינו. הוא אדם טוב. אני אפילו אוהב אותו כמו, איך להגיד את זה, נגיד כמו קרוב משפחה. כשאני חושב שהוא מוסלמי, ובא מהכפר לעבוד אצלנו, עוזב שם ילדים ואישה, ורואה אותם חודשיים שלושה בתקופת הקיץ, איני מבין כיצד הוא יכול לחיות כך? אתה חושב שהוא מאושר?

-בכל אופן איני חושב שהוא מסכן. אלה החיים שלהם, וכך הם רגילים כנראה.

במעלה שאיר זייא פאשה, עברנו ליד המראה המלבנית הגדולה, שהייתה מוצבת בפינת הצומת כדי לאפשר לנהגים לראות זה את זה בהתקרבם לעיקול. טיפסנו במדרגות שבפינת החנות לניקוי יבש של מאדם ז'וזפין היווניה, כשעברנו דרך משרדי חברת החשמל הממשלתית, קפצנו מעל הפתחים, שפלטו אדי אויר חם מתחנת הרכבת התחתית, והגענו למאנדרה (חנות המחלבה) החנות המבריקה והנקיה שמכרה מאכלי חלב טריים. כמו גבינה לבנה מלוחה, קאשקאוול ויוגורט, שטעמו עדין במיוחד, וכלה בקיימאק השמן, אך טעים . אהבתי מאוד את הריחות של המאנדרה, ושמחתי על כל הזדמנות לקנות שם מצרכים, כאשר ביקשוני לעשות כן.

נכנסנו לרחוב איסטיקלאל. ליד בנין השגרירות הסובייטית, התחלנו כאילו לפי סימן קבוע מראש, לזמר בלדינו מלים ללא מנגינה מיוחדת. "כאן לא עוצרים, בתמונות אסור להסתכל".

לאורך חומת הבניין שליד המדרכה, היו חלונות שבהם הציגו לראווה תמונות על חיי האושר שברוסיה הקומוניסטית. ההורים הזהירו אותנו, שלא להתעכב לפני חלונות אלה, משום שנאמר להם שאנשי השלטון מצלמים את כל מי שמגלה עניין מופרז בתמונות וגורלם יהיה בשל כך רע ומר.

בהמשך הרחוב, לכדו עיני שוב שלט שסקרן אותי תמיד.

"דוִד בלוּם – חָיָט". איזה מין שם זה? שאלתי. דוד אמנם שם של יהודי הוא, אבל מעולם לא הכרתי יהודי, אשר שם משפחתו יהיה, בלום!

הגבהתי את מבטי מעל השלט, כשעיני קלטו מעל משקופי החלונות, המעקים שבמרפסות, ובקדקודי הבניינים פיתוחי אמנות ותבליטים מעובדים על גבי אבני שיש.

-מה קרה לך? על מה אתה מסתכל שם למעלה נינו?

-מורדו אני לא מאמין למה שעיני רואות! כמה שנים אנו עוברים ברחוב הזה? תמיד מתעכבים ליד חלונות הראוה של החנויות, כניסות בתי קולנוע, אך מעולם לא הרמנו את עינינו לראות את היופי הזה שמעל הבניינים!

-בחיי! קרא מורדו נרגש, אתה צודק! גם אני רואה את היופי הזה רק עכשיו בפעם הראשונה. אני משוכנע שאנו לא היחידים.

שמע יש לי רעיון! נלך לאורך הרחוב, ונביט רק למעלה נראה אם גם בהמשך יש דברים יפים כאלה.

תדהמתנו והנאתנו הלכו וגדלו, ככל שהתקרבנו לבניינים שבקרבת ככר טאקסים.

-האם שמת לב מורדו, שהפסלים אינם דומים כלל לפסלים מתקופת הכבוש המוסלמי? אלה פסלים הדומים לפסלים, שראינו בספרים בהם למדנו על ההיסטוריה של יון העתיקה .

-הבניינים אינם כה ישנים, כך שאיני חושב שאלה בנינים מהתקופה הביזנטית.

בעודנו מביטים כלפי מעלה, הצטרפו אנשים נוספים אשר הפנו מבטיהם אל על. אחד מהם בעל מבטא יוני הסביר לחברו.

-אנו בפרה! זה היה רובע האריסטוקרטים, של ונציה, יון, רוסיה ואולי אף של צרפת. הם שבנו בסגנון עשיר זה כל אחד בהתאם ליכולתו הכספית. גם היום המומחים לבניית בתים באיסטנבול, הם בעקר יונים, אולי יש עדין גם ארכיטקטים איטלקים. אלא שהדיירים בזמננו הם שונים, והסגנון משתנה יחד אתם. איני חושב שיחזרו אי פעם לסגנון בניה כזה, בשל היותו יקר מאוד.

בהגיענו לכיכר טאקסים, הוקסמנו מחדש מיפי מפלי המים המוארים באורות בצבעים רבים, שזרמו מעל קיר בעל מדרגות שיש ומפסלי החיות מברונזה, הפזורים ברחבה שבחזית המפלים.

לא הרחק מפסל העצמאות של טורקיה, מצאנו ספסל ריק, עליו החלטנו לנוח מההליכה הארוכה.

משפחות בקבוצות קטנות וגדולות טיילו בשטח הכיכר לבושים לבוש חגיגי. ילדים התרוצצו בכל מקום, מוגנים מסכנת החשמליות שנעו מסביב לכיכר, טפסו על חיות הברונזה הענקיות. זה תפס לעצמו נמר מפחיד, האחר אריה פעור לוע, שהבליט שורה של שיניים חדות, והיו גם כאלה שהעדיפו את הפר המשתולל.

-שמע מורדו, ככל שאני שומע את הסיפורים על PERA , נדמה לי שעבר כאן פרק של היסטוריה במצעד מפואר.

-יא אמפסוֹ! (שוב התחיל) תכף תגיד, שאנחנו חוזים במצעד הזה בכל הדרו! אמר מורדו בלגלוג.

-בחייך מורדו! לא אנחנו, אבל אולי הורינו טעמו את טעמה של הרכבת

ORIENT EXPRESS הידועה, שנסעה במסלול פריס – מיוניך – וינה - בלגרד וסופיה עד שהגיעה לתחנת ,SIRKECI כאן באיסטנבול. נסעו בה אצילים מכל מרכזי אירופה כמו מרקיזים, ברונים, לורדים, נסיכים וגם גנרלים, דיפלומטים ועיתונאים מכל העולם, שעלו על FAYTON (כרכרות פאר) והגיעו למלון PERA PALAS המפואר. מה לא נכתב על רכבת הזו? הרי קראנו עליה בבית הספר ובספרים רבים.

-אתה צודק על הרכבת הזו קראתי רבות. קראתי גם שהסכם ההבנה בין היריבים במלחמת העולם הראשונה לקראת חוזה השלום, נחתם בקרון שמספרו היה 2419.

- איזה זיכרון טוב יש לך מורדו ידידי! עכשיו גם אני נזכר שאת הקרון הזה הורה היטלר לשרוף מייד כאשר עלה לשלטון, 2419!

-ומלון PERA PALAS ? האם היית פעם בתוכו, נינו?

-לא, לא הייתי מורדו. אבל שמעתי עליו ספורים רבים. הוא כנראה לא דומה למלונות הרגילים שבימינו. טאנט רשל, כידוע לך, מעורבת בחוגים המבקרים שם. היא נוהגת לספר על פארו הרב ועל סגנונו הפריסאי, ובפרט אוהבת היא לצייו את אנשי האצולה אשר פגשה בו.









אחי מומו, על אחד מפסלי הברונזה בכיכר טאקסים



-ועל מרגלים מכל העולם שהיו בו ספרה לך? שאל מורדו. רק לפני שנים מעטות התפוצצה שם פצצה כשרצו להרוג את אחד מהם.

-אני מתרשם מורדו, שאם נמשיך לדבר כך, נתחיל לחשוב כאילו אנחנו עצמנו היינו חלק מהתקופה ההיא, אמרתי.

-אומרים שגם ATATŨRK היה אורח קבוע במלון, כאשר היה בא לאיסטנבול.

-חדר 101!

-מה אמרת? שאל מורדו.



-אמרתי מאה ואחד! זה היה מספרו של החדר שבו נהג להתאכסן נשיאנו הראשון בעל התהילה העולמית. אומרים שנהג להגיע לשם רגלי מTOKATLIYAN- , המסעדה המפורסמת שבקרבת מקום, לאחר שהיה סועד שם את לבו. מה דעתך מורדו, אם נרצה לראות מקומות אלה, האם ירשו לנו להיכנס? שאלתי פתאום.









-אתה עם הרעיונות המשוגעים שלך! אני לא מסתכן בבושות, נינו ידידי.

-שנינו הרי ביישנים מורדו. במקרה זה הם כנראה יצטרכו להמשיך בלעדנו.

-אם כך נינו, בוא ננסה על פי הזיכרון, לעבור על שמות בתי העסק של PERA . המסעדות, המעדניות, בתי הבירה וגני הבירה. תראה, שהמצעד הזה ייתן לך הרגשה כאילו אתה בפאריס, וינה או רומא.

-קדימה תתחיל, הסכמתי עם רעיון ידידי.

-ובכן כך, לא אזכור עכשיו את הכל, אבל כשנחזור הביתה נשלים את אשר שכחנו PETROGRAD ,PARISIEN ,PELIT,LE BON , NOVOTNI, REGENCE ,TCHARDASH ,MARKIZ ,PARK HOTEL ,FEODOR , DEGUSTARYON ,NORMANDIYA . זהו איני יכול לזכור יותר.







מלון Pera Palas



-שכחת את †I†EK PASAJI כפי שנקרא היום. בו נמצאו ונמצאים, מוכרי הפרחים מהורד והציפורן הריחניים, מגידות עתיד, מוכרי שקדים על קרח, נגני כינור, בודקי לחץ דם, מוכרי כרטיסי הגרלות ואנשי בוהמה

רבים שמשרתים ומשעשעים את העוברים והשבים הרבים ואת היושבים בבתי הבירה הפזורים לכל אורך הפסז', שבקצהו מגיעים אל שוק הדגים היפה והצבעוני.

-מנין בא לך כל הידע הזה ידידי? שאל מורדו בסקרנות.

לא יכולתי שלא לצחוק באמרי כאילו בדרך אגב.

- פשוט עברתי שם.

-הרי אסרו עלינו להיכנס למקומות האלה, פושע קטן!

-אמת, בגלל בתי הבושת. אבל הם אסרו להיכנס, לא לעבור!

-חכם גדול! שמת לב נינו, לכל השמות האלה אין שום קשר לשפת המקום של היום. אולי אני טועה כי בPERA - דברו תמיד צרפתית. גם אנחנו כאשר באים לכאן מתחילים לדבר בינינו צרפתית למרות הפלקטים הצצים בכל פינה, בהם קוראים לתושבים "אזרח! דבר טורקית"!

- אם תשאל לדעתי, PERA, אינה כל איסטנבול, מורדו. זה קטע הלקוח מעולם אחר. אתה יודע מה, אני שמח, שדברנו על כל זה, אולי כך יישארו איתי הטעמים והריחות היפים של חלק זה מאיסטנבול, כאשר אעזוב.

-תגיד נינו, אמרת היום כי לו יכולת היית נוסע לפלשתינה. לפני ימים מספר סיפרת על שיחה, שהייתה לך עם אמך בנוגע לנסיעתך לשם, מה בעצם קורה אתך?

-מה שאמי רוצה, זה מה שאני חולם כל הזמן. הרי גם לך יש חלום כזה. אימא נמצאת בחוג האנשים האלה כמו האדון גולדן והאדון לוינסקי, שהם כנראה דואגים, אינני יודע איך, לארגן יהודים שרוצים לנסוע לפלשתינה.

-לפני שלוש שנים, יצא אחי הבכור ז'קו, ברכבת מסירקג'י והגיע לשם דרך טרבלוס וחלב בסוריה ובירות בלבנון, משם עבר לפלשתינה. אנחנו יודעים שהוא נמצא באיזה מקום, הנקרא עיינות או משהו דומה. הכל כנראה אורגן על ידי האנשים האלה, שאמי עוזרת להם בדרך כלשהי.

במכתב האחרון שקבלנו מאחי הוא כתב, שהוא קוטף תפוזים וגם לומדים צייד. אבא מלגלג ואומר, כי מצייד כזה אפשר רק למות. הנה זמן רב שלא מגיעים מכתבים ממנו. אנחנו מודאגים, אך יש האומרים כי זה רק בגלל המלחמה, שהדואר לא פועל כפי שצריך. אבא אומר, שזה נכון בגלל המלחמה אבל לא רק בגללה. אתה הרי מכיר את אבי, לא תמיד מבינים את כוונותיו, אם הן רציניות או שלועג הוא על אימא. למען האמת, אני איפה שהו חושב, שאבא צודק, וזה די מדאיג אותי .

-איך מתקשר כל זה לשאלה, ששאלתי?

-תראה מורדו, אני לא כמו אחי הבכור. אבא לא יחתום על אשור להוצאת דרכון עבורי. אני עדיין קטין, ולא יכול לעשות שום דבר בלי הסכמתו. גם אם הדברים היו מסתדרים עם אבא, מה שלא נראה לי שיקרה בגלל המצב שם עם כל מה ששמעת היום ברדיו, הרי שהדברים יארכו תקופה לא קצרה. אני גם רוצה ללמוד קצת את השפה לפני שאגיע לפלשתינה. כך שאיני חושב שאוכל לצאת אלא בעוד שנה.

-אתה רציני? שלא תבין אותי לא נכון, אני כמובן אשמח אם נוכל להישאר יותר זמן ביחד .

-איני יודע מורדו. שום דבר לא בטוח היום. דברים יכולים להשתנות. כך שיש גם לך די זמן להתכונן, ולהכין את כל מה שנחוץ.

-אתה התחלת להשתגע חברי, ומתחיל לדבר שטויות.

-אני יודע את הבעיה שלך, דברנו על כך המון פעמים. אבל בכל זאת אני מאמין שלא נפרד.

-תגיד האם הבאת אותי לכאן, כדי להרגיז אותי? רצית לראות סרט מה? אז מה עם הסרט שלך? שוב הופיע על פניו הסומק האדום אדום. אלא שהפעם היה זה מכעס.

-אל תכעס, אין שום צורך לכעוס, הרי יצאנו לבלות נכון? בוא נמצא לנו איזה סרט, אולי הוא ישכיח לנו את הבעיות.





דרך הפרחים, Çiçek Pasajı





הסרט היה מעניין וטוב. אך היומן שבהתחלה לא היה בו כדי לגרום לנו ליהנות ממנו. שוב נראו שם תמונות מקרבות בפלשתינה, כאשר חיילים מצרים רבים מצוידים בכלי נשק מסוגים שונים וחיילים ירדנים שנראו במדיהם, כחיילים בריטים, כולם נראו שם, בוטחים ובטוחים בכוחם ובעצמם. רק את שלנו לא ראו שם.

הרגשנו, כאילו שהמוני חיילים ערבים יוצאים לקרב נגד שום דבר. שוב ראינו את אותן הספינות, הנעצרות על ידי אוניות מלחמה אנגליות כשהמוני יהודים, במראה עלוב, נדחפים ונזרקים על הארץ, על ידי חיילים אנגלים שהשתמשו בקתות רוביהם.

כל אלה גרמו להרגשת אבדן . הנה זה הסוף, הנה כולם נגדנו, ואנחנו צופים בתמונות מתוך כורסאותינו הנוחות באולם הקולנוע.

במשך זמן ממושך לאחר יציאתנו מאולם הקולנוע, לא החלפנו אף מילה אחת בינינו. כך הלכנו כברת דרך, עד שמורדו העלה את הרעיון הגואל.

-בוא נעלה על חשמלית, ונסע הביתה. אין לי לא כוח ולא חשק ללכת ברגל.

הסכמתי בהנהון ראשי ועלינו לטראם, שזה עתה הגיע לתחנה, ויצא מיד לדרכו לכוון הטונל. כשהגענו לשכונתנו, נפרדנו זה מזה בלי להגיד דבר, ועלינו כל אחד אל ביתו.











זָ'קוֹ, אחי הבכור, חייל עברי.

שיחות על פלשתינה



ביום שני בבוקר כשהתעוררתי משנתי, אמר לי אבי, לפתוח את החנות, מאחר שהיה עליו לצאת לפלאסה (שוק) של הסיטונאים לשם חידוש המלאי. זאת הייתה בדרך כלל שיגרת יום שני, כאשר המלאי היה מתדלדל מהמכירות של השבוע הקודם ובעיקר מהמכירות של יום שבת.

פתחתי את החנות ולאחר שסידרתי את הדרוש סידור, וניקיתי את הדרוש ניקוי, נעמדתי בחזיתה על מנת להתרשם מהנעשה בסביבה.

מוכר הבדים ממול לחנותנו ששמו יעקוב (YAKUB) אזרביג'נלי, שתה את תה הבוקר שלו. את הסוכר לא היה מערבב בתוך כוסו כנהוג, אלא מכניס גביש של סוכר אל תוך פיו, וכך לדבריו היה ממתיק מספר כוסות משקה עם אותה קוביה. כפלא היה הדבר בעיני, משום שלמרות ניסיונותיי הרבים, מעולם לא הצלחתי לשמר את קובית הסוכר בתוך פי ביותר משתיים שלוש לגימות של תה.

יעקוב היה גורג'י, שבא לכאן מאזרביג'ן. הוא היה "משלנו" אך שמו האזרביג'ני, בלבל את השלטונות, כך שבתקופת הוארליק, ניצל בתשלום מס פעוט יחסית. הוא נהג לבצע חשבונותיו באמצעות חשבונית כדורים שהיה מריצם לפנים ולאחור בזריזות רבה כשל מעשי קוסמים, והיה נוקב את מחיר הסחורה בדיוק מפליא. בכל פעם שניסיתי לבדוק את חישוביו שנעשו בשיטה הזו, הייתי מגלה כי הם היו מדויקים. יעקוב שמח מהתוצאה, היה מתרווח בטוב לבו על הכיסא, ומוזג לעצמו כוסית תה נוספת.

ליד החנות של הגורג'י הייתה חנות הנעלים של האחים מאיר.

בצמוד להם הייתה החנות לסדקית והלבשה של מכמט ביי. שנאתי את מכמט ביי, אשר היה מבוגר מאבי. עדיין זוכר אני כיצד התהלך המוסלמי האדוק הזה, בלב הרחוב בשוק תוך מריטת שערותיו, ביום שהתקבלה ההוראה להניף את דגלי הלאום בחזית החנויות, כשהוכרזה הבשורה על נפילתה של העיר ברלין במלחמה העולמית השניה.

הוא ילל, ואמר מלים שלא אשכחן לעולם. "לא יתכן! לא יכול להיות שהגיבורים המהוללים בכל הדורות נפלו! איך? איך? איך?, וי, וי, וי! אללח הרחום מה עשית לנו"?!

עכשיו הוא מתפלל את תפילת הבוקר. מעניין מה מבקש מאללה, אם לא ניצחון לערבים הנלחמים ביהודים בפלשתינה.

תנועת האנשים ברחוב הייתה דלילה כרגיל לשעות בוקר. ניגשתי לחנות השכנה הצמודה לחנותנו. זאת הייתה החנות הלבנה של לאון, שמכר בשמים ותמרוקים שונים.

לאון אדם צעיר מאבי, רזה וקל הליכה. המבוגרים אמרו עליו, שהוא רווק, שאינו אדם רציני, ושמחשבותיו על תענוגות החיים הקלים בלבד.

החנות עבדה יפה , והייתה מלאה לרוב בלקוחות ממין נקבה.

-בוקר טוב לאון.

-בוקר אור נינו. מה נשמע אצלך הפעם?

-הכל בסדר לאון. הרי אתה מכיר את השיגעונות שלי, כך ששום דבר לא השתנה. מה אתה אומר על המצב בפלשתינה?

-הה! שמעת את החדשות של אתמול, ואתה בטוח שהכל אבוד מה?

-פחות או יותר, כך זה נשמע ברדיו, וכך זה גם נראה ביומני הקולנוע של כל העולם.

-אלה שטויות ידידי. אינך חייב לקחת הכל ברצינות רבה מדי.

-אבל למה? הקשיתי, הרי ראיתי את היומן בקולנוע, ומורדו החבר שלי שמע את החדשות ברדיו.

-אני לא אומר, שלא ראית ושלא שמעת. כאן מראים לך את מה שהם מעונינים שתראה. אנחנו כבר למדנו לקרא את מה שאנחנו המבוגרים מכנים בשם "הכתוב בין השורות", וזה מה שחשוב.

-אז מה קראתם אתם הגדולים בין השורות, שאנחנו הצעירים לא הבנו מתוך השורות?

-ש "השלנו" מחזיקים מעמד ושהשחורים (הערבים) מפגינים כוח מתוך חולשה בשטח.

-אבל המצרים לאון! הם הורגים, וכובשים, והם קרבים לתל אביב!

-זה עוד לא סוף פסוק בחורי. במלחמות מצבים משתנים כל הזמן.

מה שקובע הוא סוף הפסוק. אז שתדע, שלפי מה שאני מבין, אין שם עדיין סוף פסוק. עכשיו בחורי לך לעבודה שלך, לפני שאביך יבוא ויעשה לך הצגה גדולה.

-להתראות לאון.

-להתראות פאשה. נינו, קח את החיים בצורה יותר קלה, אתה עדיין צעיר ומגיעות לך הנאות החיים. טוב?

שבתי אל חזית חנותנו. כשהרמתי את ראשי, פגשו עיני את עיניה של קאטינה הצעירה, שעבדה אצל אדון יורגאנידס שממול לחנותנו. היא חייכה אלי וברכה, אותי בבקר טוב . השבתי לה חיוך וברכה. בעצם לא

יצא לנו להחליף מלים בינינו, פרט לפעמים בודדות כשהיינו מבקשים עזרה זה אצל זו או, כשהיינו צריכים לפרוט שטרות כסף. היא הייתה רזה ושחורת שער, עדינה ויפת מראה. מפגשי העיניים בינינו, שמחו אותי מאוד עד שבאחת הפעמים הדבר משך את תשומת לב אבי, שהעיר לי כאילו בדרך אגב.

- היא גדולה ממך, ובנוסף היא יווניה, ולא הוסיף.

שהיא גדולה ממני לא ידעתי עד הרגע ההוא, שהיא יוניה ידעתי לפחות לפי שמה.







החנות של אבא מרקו. מימינה החנות של לאון.



ליד החנות בה עבדה העלמה היווניה, הייתה חנות הצעצועים של סניור ויטאלי. בימי ילדותי אהבתי לבוא אל חנותו ולשחק בצעצועים ששם שעות ארוכות.

-באתי לעזור לך לסדר את הצעצועים, סניור ויטאלי. הייתי אומר לו. סניור ויטאלי שאדם טוב היה, היה מחייך ואומר.

-היכנס איז'ו מִייו (בני) הם מחכים לך, שתסדר אותם.

כמה שמחתי, שהחנות של סניור ויטאלי נשארה בבעלותו, ולא נמכרה במכירה פומבית בתקופת מסי הוארליק.

על פי חוק היה כל בעל חנות מחויב להציג את שמו בחזית החנות על גבי לוח עץ מיוחד בעל רקע בצנע אדום, כשעליו כתוב שם הבעלים באותיות גדולות בצבע לבן. כך אפשר היה לראות, כי רוב החנויות היו של יהודים, יונים וארמנים.

מאז מסי הוארליק נוספו שמות מספר של מוסלמים, שהשתלטו על חלק מחנויות היהודים, אך עדיין הם הוו מיעוט ביחס לכלל בעלי החנויות.

חלק משמות היהודים נעלם, כך ספרו, משום שהחליטו אלה לנסוע לפלשתינה, וסביר להניח, שהם כבר נמצאים שם.

לא פעם שמעתי בעוברי בשוק מחמוט פאשה, את הרוכלים מכריזים בקול רם, כי סחורתם זולה באופן מיוחד, משום שזו סחורתו של "היהודי שברח לפלשתינה".

להגיע לפלשתינה אינו דבר פשוט, כך ידעו כולם. לא רק שהיה צריך להתגבר על קשיים אין ספור שהערים השלטון המקומי, אלא שהיה צריך לעמוד גם במבחן המארגנים מפלשתינה, שביניהם היו האדון לוינסקי וחבריו.

הם העדיפו צעירים על מבוגרים. "הם צודקים" אמרתי לעצמי, "עכשיו יש שם צורך דחוף בצעירים חזקים היכולים להלחם נגד הערבים הרבים".

בין המבוגרים הייתה בדרך כלל, עדיפות לבעלי המלאכה. בפלשתינה זקוקים, כך הם סיפרו, קודם כל לאנשים היכולים ומוכנים לעבוד בשדה, בבניין ובסלילת כבישים.

מוסיו מואיז הסנדלר של שכונתנו, שהכרתיו משחר ילדותי, סיפר לי באחד הימים, על אנשים רבים הבאים לדוכנו הקטן להכות בפטיש, על מנת להעלות יבלות בידיהם. כך קוו הם, שידיהם המיובלת אשר נהיו כל כך מכובדות, מצביעות על יכולתו של האדם לבצע מלאכות, ולא רק למכור מרכלת בחנות.

-אתה יודע נינו, אמר לי פעם האיש, אותי עם ידיים כמו שיש לי ייקחו בזרועות פתוחות, למרות שאיני כבר צעיר כל כך.

-ואתה מתכון ללכת לשם?

-מדוע לא? כולנו נגיע פעם לשם נכון? שני בני כבר שם. אני מתפלל מדי יום ביומו, לאדוננו שבשמים שישמור עליהם מכל פגע. אינשאללה, כאשר העניינים שם יסתדרו קצת, אלך גם אני. את מה שאני עושה כאן יכול אני לעשות בכל מקום. כשיש לאדם מקצוע ביד, אפילו מקצוע כמו זה שלי, הנחשב למקצוע לא כל כך מכובד, לא ירעב לעולם ללחם.

"מוסיו מואיז הוא אדם חרוץ, חביב ומנומס" חשבתי. "אם נפגש פעם בפלשתינה, זו תהיה פגישה כשל קרובי משפחה".

לקראת הצהרים הגיע אבא מרקו מהפלאסה עייף ומזיע. מאחוריו הלכו שני סבלים אשר סחבו את הסחורה שרכש, על גבי אוכף מיוחד שהיו מרכיבים על גבם. זו הייתה הדרך היחידה להביא סחורה לחנות, מאחר שכניסת עגלות מכל סוג אל תוך השוק המקורה, הייתה אסורה על פי חוק.

-נינו, תביא לי כוס מים קרים, ותזמין לי אצל הקפג'י קפה, ותזכיר לו, שלא יהיה מתוק. חוץ מזה שלא תשכח לחזור. יש לנו עבודה רבה שחייבים לעשות.

כאשר חזרתי מהקפג'י, התחלתי לפתוח את האריזות, ולסדר את הסחורה שזה עתה הגיעה.

- תספור לונסו! (מטומטם) כמה פעמים אני צריך לחזור על זה מה? כל דבר שמגיע צריך לספור, אפילו אם הבאתי את זה בעצמי!

-למה תכעס אבא? הרי אני סופר.

-אם כך זה בסדר. אמר, ושתה עוד כמה לגימות מכוס המים הקרים שבידו.

-אבא, לפי השלטים שראיתי בחזיתות החנויות נדמה לי, כך על כל פנים אני מתרשם, שרב החנויות כאן אינן בבעלות המוסלמים. האם זה יתכן?

אבא מרקו לא הרגיש משום מה נוח עם שאלתי. נראה כאילו דבר מה מעיק עליו.

-מה קרה אבא? העזתי לשאול.

-שום דבר מיוחד. בזה היית עסוק כל הבקר, בזמן שלא הייתי בחנות?

-לא אבא, את זה ראיתי בדרכי אל חנותנו. אתה יודע, איך זה כשהדלתות מוגפות ואין סחורות תלויות בחזיתן, הכל גלוי ואפשר לראות היטב את השלטים עם השמות.

-זה נכון, אמר אבי, גם בחנות שלי רואים טוב מאוד את השלט בערב, כאשר סוגרים את החנות. לא תמיד דבר זה מוצא חן בעיני, אבל חוק הוא חוק, ואין מה לעשות נגד זה.

-ומה דעתך בנוגע לשאלה שלי אבא!

אבא מרקו הוציא סיגריה מתוך קופסת קרטון, גלגל אותה היטב בין אצבע לאגודל של שתי ידיו, עד אשר נהייתה זו רכה ואוורירית , הציתה בגפרור אחד, ותוך שעצם את עינו הימנית, שאב את העשן אל תוך ריאותיו, אחר כך הוציא את הסיגריה מפיו, אחזה בידו והסתכל עליה ארוכות.

-אתה יודע נינו, אמר כאילו דיבר לסיגריה הדלוקה שבידו, הרופא שלנו דוקטור רזון, שגר מתחת לדירה שלנו, הוא קצת ראבאנו, (צנון) הוא קצת משונה כזה נכון? אתמול בערב הלכתי אליו בעניין הרומטיזמוס שלי, וגם הרגשתי קצת לחץ בחזה.

אתה הרי יודע, שאיני אוהב ללכת לרופאים. מה הם בכלל מבינים? אימא שלך הוציאה לי את הנשמה. "תלך אליו, אתה חייב להיבדק מדי פעם. מה איכפת לך במקום לסבול כל הזמן, שהרופא ירשום לך תרופה שתעזור לך".

נמאסו עלי נדנודיה, אז הלכתי. לא הספקתי להתיישב על הכסא בקליניקה שלו, מה אומר לי האיז'ו דה ראבנו הזה? (בן צנון)

MONSIEUR MARKO VOUS NE DEVEZ PAS FUMER -, אדון מרקו אינך צריך לעשן!

צחקתי בקולי קולות. פור מי וידה (בחיי) זמן רב, שלא הצליחו להצחיק אותי כך.

-מה קרה אדון מרקו? הוא שואל אותי בנימוס של רופאים, מה הצחיק אותך כל כך?

-אתה אומר לי להפסיק לעשן, כשאתה מעשן סיגריה אחרי סיגריה. תסתכל על התקרה של הקליניקה שלך, כולה שחורה מהעשן של הסיגריות, שאתה עצמך מעשן!

-מה עונה לי הרופא המח.... הזה?

-MONSIEUR MARKO הוא אומר לי, הסיגריות שאני מעשן אינן מזיקות!

-אתה יודע איזה סיגריות האיש הזה מעשן? .KÖYLÜ הסיגריות הגרועות האלה שמעשנים הכפריים! זה היה יותר מדי בשבילי נינו, קמתי והלכתי משם. אני לא יודע מדוע אני מספר לך כל זה, כנראה שהייתי צריך לדבר עם משהו על כך, ואתה הראשון שאני פוגש.

-אבא, אמנם נכון שהזוג רזון משונה במקצת, אבל אומרים שהוא רופא טוב.

-שמע, בעניין הסוחרים, המוסלום והגאיירי מוסלום (מוסלמים ולא מוסלמים) ששאלת קודם, מה כל כך חשוב לך לדעת, מה מספרם של אלה?

-אין לזה חשיבות אבא, זו רק סקרנות.

-בעיתון של יום ראשון היה כתוב, בנימה רבה של בקורת, שאנשי המסחר היהודים, יונים, ארמנים וזרים אחרים, הם בין 40-60 אחוזים מתושבי איסטנבול. כתבו שזה שונה מאזור לאזור. כך שיש מקומות, כמו האזור העתיק, שיש בו רב מוסלמי. באזור פראה ובאיים יש הרבה יוונים, ואילו הארמנים נמצאים בכל המקומות. הבנתי כי היהודים למרות מסי הוארליק, הם הרב.

-אבא זה טוב או רע בשבילנו?

-לחנות שלנו זה לא משנה.

-אבא, התכוונתי ליהודים. זה טוב או רע ליהודים?

-אתה מתחיל עכשיו עם פוליטיקה! אני לא רוצה להיכנס לזה, הבנת? למה בכלל הייתי צריך לספר לך את כל הדברים האלה?

-אבא אם זה רע ליהודים, למה שלא ילכו לפלשתינה?

-מה אתה מבין בכלל מה טוב או מה רע? לא כלם יכולים לנסוע לשם. ברור?

-למה אנחנו לא הולכים לשם אבא? העזתי בסוף לשאול את מה שרציתי לדעת זמן רב, וצפיתי להתפרצות של זעם מצד אבי. אך אבא מרקו נראה דווקא רגוע ואף שלו. התיישב על כסא, שהיה בחזית החנות, הצית סיגריה נוספת, הביט בי ארוכות ואמר.

-אנחנו התארגנו פעם לנסוע לשם. לא עכשיו כשכולם מתעניינים פתאום לנסוע אלא לפני הרבה זמן.

-מתי זה היה אבא? אני לא שמעתי על זה אף פעם.

-כשאתה נולדת.

-ומה קרה שלא נסענו?

-הדברים השתבשו. די! זהו עד כאן. צריך לשים לב ללקוחות מדיבורים אי אפשר להיתקים.

-אבא פחדת לנסוע לשם?

-על איזה פחד אתה מדבר? שאני אפחד?

-אז למה אבא?

-הגורבטליק (הגעגועים) הוא דבר לא פשוט. מילדות אני נודד. ממקום למקום. מארץ אחת לארץ אחרת. אני כבר עייף. כאן אני מכיר אנשים. מכירים אותי, ומעריכים אותי כאדם ישר והגון. בכל קאפאלי צ'רשי יש יותר משלושת אלפים חנויות נכון? אני בקושי מסוגל לעבור ברחובות בלי לשתות קפה ברובן. תאמין לי, אפילו האבנים שאתה דורך עליהן כאן, מכירות אותי!

-אבא מה היית אומר אם...נגיד שאני הייתי רוצה לנסוע לפלשתינה?

-הייתי אומר, שאתה משוגע, ושזה לא בא כלל בחשבון. מספיק שיש לי בן אחד שם.

דווקא כאשר השׂיחה קלחה, כשסוף סוף יכלנו לשוחח גם על דברים שלא שוחחנו מזה זמן רב, נכנסו לחנות שני לקוחות.

הפעם לא רציתי בשום אופן לאכזב את אבי. מיד פניתי אליהם, והתחלתי לטפל בבקשתם. כל תקוותי באותו היום הייתה, שהעסקים יהיו טובים, ושמצב רוחו של אבי יישאר טוב כמו ברגע הזה. כך חשבתי, אוכל להמשיך את השׂיחה שנקטעה מקודם.

כשהחל הבקצ'י (שומר) של השוק לבשר על ידי שריקות צורמות של משרוקיתו, כי השעה כבר 6.45, ושנותרו רק חמש עשרה דקות עד לשעת נעילת שערי השוק, ידעתי כי משאלתי תתגשם. מצב רוחו של אבי לא הורע, אלא אף השתפר בגלל כמה עסקות מוצלחות, שבצענו ביחד באותו היום.

אבא מרקו סגר את הקופה, ספר את פדיון היום, שהיה טוב במיוחד למרות שבדרך כלל ימי שני נחשבים לימים חלשים בעסקים.

הטבתי להכיר את הרגשת הביטחון, ששטרות הכסף היו משרים על אבי. הוא הכניס את השטרות לתוך ארנקו הרחב, שגודלו התאים בדיוק רב לכיס הפנימי של המקטורן אשר לבש.

-אבא איך היה יום השני החלש?

-בלי עין הרע. ענה ולא הוסיף.

ידעתי, שהוא נזהר מאוד מפני עין הרע. לכן ממעיט היה בדרך כלל לדבר על אירועים טובים, פן יעורר את קנאת שונאיו.

-באמת אבא בכל זאת?

-אם זה ימשך כמו היום, אפשר יהיה "לישר את העצמות". אבל לא כל הימים הם אותו הדבר, כמו למשל אצבעות היד. כלן אומנם אצבעות, אבל יש שהן ארוכות ויש גם קצרות, יש גם שמנות, אבל יש גם רזות. הבנת את זה?

-כמובן אבא.

כיצד לא אבין? את ספור האצבעות, שמעתי כבר פעמים רבות. אבא מרקו הרבה להשוות בין אצבעות היד, למצבים שונים בחיים.

אבל יותר מכל סקרן אותי נושא ה "עין הרע". אבי, למרות שלא האמין באמונות דתיות, האמין באמונה זו. כל האנשים שאני מכיר, בלי הבדל גיל, מין ודת מאמינים , ופוחדים מפני הרעה הזאת. אביזרי הסגולה להגנה מפני קללה זאת , הם כה רבים, שלמעשה אין לעין הרע כל אפשרות לחדור דרכם, חשבתי. בכניסה לכל חנות, בנין או דירה, לא נפקד מקומה של פרסת סוס מעוטרת בזר קטן של שום, כשהיא שזורה במחרוזות זכוכית בצבע תכלת כחול ואו טורקיז. חרוזים כחולים עם ציור של עין עליהם, ימצאו על פרקי ידם ודשי בגדיהם של ילדים ותינוקות.

לא מובן לי, כיצד אמי הנחשבת לאישה המתמצאת בענייני הרפואה המודרנית, הביאה אותי אל האישה הבולגרייה עושה הנפלאות, כאשר חליתי במחלת הצהבת.

האישה ההיא, חרטה על מצחי, חריצים בסכין חדה, ולאחר שמלמלה מלים לא מובנות, פקדה על אמי להאכילני במשך שבועיים בפרות וירקות בלבד, וכמובן לטפל בפצעים, שעשתה בסכינה. לבסוף אמנם הבראתי מהמחלה, יש האומרים בגלל הבולגרייה, ויש האומרים בגלל האוכל המיוחד.

הבולגרייה, ידעה לעשות גם "ליביאנוס". הליביאנוס הייתה שיטה, בה מקפיצה עופרת רותחת בטכניקה השמורה לה בלבד, על מנת לשחרר חולים מדיבוק או מליקוי אחר, שנגרם בגלל פחד שפחדו. הפחד מפני הפחד, כך האמנתי, הוא פחדם של רוב האנשים. סכנתו כה רבה, עד שצרות רבות התרחשו על ראשי האנשים, אשר נתקפו על ידו. על כן, אסור להפחיד אדם בשעת שתייה או להבדיל בשעה שמטיל מימיו.

איזה פחד! חשבתי לרגע. איני יודע את מידת אמונתי בכל הדברים האלה, אבל הקפדתי למשוך את אזני, כשספרו את מספר התלמידים בכתה, וגם כאשר הוזכרה המילה "בר מינן".

שוב נשמעה שריקת הבקצ'י. מיהרתי להרכיב את המנעול האחרון על חלון הראוה. אבא מרקו התעכב אצל אחד המנעולים אשר התעקש להקשות עליו את הנעילה. אז שמעתי את הקללות, שיצאו מפיו במצבים כמו אלה. אסטו דיאבולו! (לך לעזאזל-ביונית), פיז דא …משהו (בשפה הרומנית) עד שלבסוף נכנע המנעול, והכל בא על מקומו בשלום.

-אבא, האם יש לנו די זמן להגיע ליציאה משער מחמוט פאשה? שאלתי.

אבא מרקו משך את שרשרת שעונו, שהיה בכיס האפוד של חליפתו, הניחו על כף ידו, שלח מבט חטוף ואמר.

-אם נמהר נוכל להגיע. אבל למה אתה רוצה לצאת משם?

-פשוט, אין לי חשק לנסוע בטראם. מזג האוויר יפה, נוכל לנשום אויר נקי, אם נלך ברגל ונעבור את החליץ' (קרן הזהב) בסירה. מה אתה אומר אבא?

-איידה ואמוס פרסטו! בוא נלך מהר.

שמחתי על ההזדמנות הזו להמשיך את השיחה, שהייתה לי בבקר עם אבי. הלכתי בצעדים מהירים, ושמרתי את דבר השיחה, עד שנגיע אל מעבר לשער.

לא פעם היו מתפתחות בינינו שיחות מעניינות וטובות בדרכנו הביתה. באחת הפעמים ספרתי לאבי על עבודה בספרות, שהיה עלי להכין.

-באחת הפבלות (משלים) שלו מתאר המשורר הצרפתי לה פונטן, את עבודת הזריעה של איכר. נאמר שם, שהאיכר לוקח חופן זרעים בידו ומפזר אותם בשדה. אחר כך פותח הוא שוב את ידו, שהתרוקנה ולוקח חופן חדש של זרעים.

-כן, אז איפה הבעיה?

-הבעיה היא שאיני מצליח להסביר, מדוע יש צורך לפתוח את היד, לאחר שפיזר האיכר את הזרעים. הרי על מנת לפזר אותם היה עליו לפתוח את ידו.

-לא נכון!

משום שלא הייתי מורגל להתערבות אבי בענייני לימודי, סקרנה אותי סיבת תגובתו הפתאומית.

-מה לא נכון אבא?

-מה שאמרת! אני לא מבין מדוע כותבים לכם בספרים דברים שאינכם מסוגלים להבין. תקשיב ואסביר לך.

האיכר מחזיק זרעים בתוך הסינר שקשור על צווארו, ומחזיק את קצה הסינר בידו השמאלית, כדי שהגרעינים לא יפלו ממנו. עד כאן הבנת? מה הוא עושה אחר כך? הוא לוקח בידו הימנית חופן זרעים ומפזר אותם על האדמה החרושה, בתנופה מהירה, חדה ורחבה מצד שמאל לצד ימין של גופו. הזרעים מתפזרים בצורה שווה, כשהם יוצאים מהחריצים ש ב י ן אצבעותיו. כך שהאגרוף נשאר כל הזמן קפוץ! לכן כדי לקחת שוב זרעים עליו לפתוח את ידו. ראה, הבט רגע אלי, הנה כך!

אבא מרקו התחיל פתאום להדגים בפני, בזמן שהולכים היינו ברחוב, את תנועותיו של האדם הזורע בשדה. הן היו מלאות חן כתנועותיו של רקדן מקצועי. אבא מרקו הלך וזרע, כלו קורן מאושר, עד שנעצר ושאל.

-ברור?

הייתי המום מההצגה היפהפייה, שהציג אבי זה עתה.

-זה נשמע הגיוני, עניתי מוקסם. מאיפה אתה יודע כל זאת אבא?

-מבית הספר של החיים. שם לומדים דברים, שלא מלמדים בבתי הספר המטופשים שלך.

לכן הציון הגבוה שקבלתי בספרות באותו שבוע, לא בא לי כהפתעה.

כאשר ספרתי זאת לאבי, ראיתי בעיניו דמעות אושר על כי נתאפשר לו להוכיח בקיאות בנושאים שלא מלמדים בבית הספר הטיפשי, כדבריו.

גם בערב זה צפיתי לשיחה טובה. הייתי בטוח, ששיחתנו תצליח במידה ויעלה בידי לא להביא את אבי לידי כעס.

מרחוק נראו השערים הגדולים העשויים עץ עבה, כשהם מוגפים. אך ליד הפשפש שבתוך השער, עדין היו אנשים שעברו דרכו.

בהגיענו לשער, ברכנו לשלום את הבקצ'י, שעמד לידו ויצאנו החוצה אל האוויר הנקי.

-הצלחנו! צהלתי בשמחה.

-הצלחנו ועוד איך! אבל הסתכל על עצמך, כולך מתנשף. אני בגילך הייתי.... אז הייתי חייב להקשיב לעוד ספור מתקופת ילדותו הרחוקה.

-אבא, אמרתי בנצלי את ההזדמנות, שנפתחה בפני, אני שומע ומקשיב לכל מה שאתה מספר על תקופת ילדותך הקשה, האמן לי, שאני מתפעל מכל ספור. אני מלא, איך לומר את זה? כן מלא הערצה מהיכולת שלך להתמודד עם מצבים, שהיו לך לאורך דרכיך בימי ילדותך.

על פני אבא מרקו הופיע שוב אותו חיוך של סיפוק.

-אבל תגיד אבא, מה יש לי כאן?

-יא אמפסימוס? התחלנו?

-באמת אבא, תנסה רגע להיות במקומי. מה היית מציע לי לעשות?

-האדם חייב להתמודד עם מצבים שונים בחיים. מה היה לי, כשהייתי ילד? היה לי טוב יותר? לא אכפת לי מה שתחשוב, אבל דע לך, שהייתי מלמד אותך לעבור את כל קשיי החיים, על מנת שתדע להתמודד אתם. אתה רוצה להיות פילוסוף, חי בעננים. הנה למדת ב -SAINT BENOIT , הקולז' הצרפתי היקר, ומה יצא לך מזה?

-סליחה אבא, לא אפשרת לי ללמוד! כחוותי כלו מהעבודה למימון הלימודים, שסירבת לשלם עבורם, מהלימודים עצמם, מלעזור לך, לאימא ולסבתא החולה. שכחת את האימא שלך? עדיין אין מי שידאג לה חוץ ממני לסעוד אותה ליד מיטת חוליה.

-עזוב את האימא שלי! כל זה רק בגלל הפינוקים שמפנקת אותך אמך!

-לזה אתה קורה פינוקים אבא? אתה בעצמך אומר, כי ליהודי מלומד אין שום סיכוי להתקיים כאן. אתה גם אומר שבן אדם לא אהיה, מפני שאני כשלון במסחר. אז מה נשאר לי לעשות?

ראה אבא, אתה הרי יודע ששם בפלשתינה הולכים להקים מדינה! של יהודים אבא! אני בטוח שזקוקים שם לאחד לא יוצלח כמוני.

שם לפחות אוכל לעבוד ולהיות שותף לעשייה של משהו גדול. זה חלום שמתגשם אבא! גם אתה יודע את זה כמוני. לחיות בתוך עמך בלי הפחד הזה שקיים כאן, על כל מלה שאתה אומר, על כל מעשה, שאתה עושה או לא עושה. אני לא מבין איך אתה מסוגל לחיות עם כל זה!

-אינך יודע פשוט מה זה להיות לבד בחיים, ושם תהיה לבד. חברים שמחברים זה הכל פאלאבראס, שטויות! אתה תהיה לבד כפי שאני הייתי לבד. אלא שאני בנוי אחרת וחזק ממך. אתה לא תחזיק מעמד. חוץ מזה מי ימשיך פה את העסק שהקמתי בהרבה מאמץ ויזע, מי?

-אני לא יודע אבא ייתכן שמומו, אחי הצעיר, יהיה מעונין בזה כשיגדל.

-מאיפה לך הביטחון הזה?

-בכמה מומו צעיר ממני? שבע או שמונה שנים? נראה מה ירצה הוא לעשות כשיהיה בגילי. אני לא יכול יותר אבא. אני מרגיש שאני נחנק כאן!

-אוז'ו ואזייו! (ריקה) אני טורח בשבילכם, והאדון נחנק! כולם יכולים לחיות כאן, רק הבן החשוב שלי, אל סניור נינו נחנק!! אמר אבא מרקו בלעג מהול בכעס רב.

מאחר והיינו קרבים למזח הסירות באמין אונו, היינו חייבים להפסיק את שיחתנו, ואמנם כך עשינו.

סירת שירות עם שני נוסעים עגנה במזח. משיט הסירה, המתין לעוד שני נוסעים על מנת לצאת לדרך. אבא מרקו הבטיח לאיש, לשלם את הפרש המחיר עבור הנוסעים החסרים, כך שיכולנו לצאת לדרכנו.

השייט אזן את סירתו, בהושיבו את הנוסעים באופן שיכול להבטיח את יציבותה, אחז במוט עץ מצויד בקרס מתכתי בקצהו האחד, שבעזרתו הרחיק אותה מהמזח.

לאחר מכן, הרכיב את המשוטים על מקומם, ירק נמרצות על כפות ידיו, והחל חותר לכוון קאראקוי אשר ממול.

רוח מערבית נעימה החלה נושבת. השמש, אשר שעתה הגיעה לשקוע מאחורי המינרטים של מסגדי העיר העתיקה, צבעה את רקע התכלת שמאחורי המסגדים, בהוסיפה גווני ארגמן זהובים.

משמאלנו התקרבה מאוּנָה גדולה, שהיא ספינת משא ארוכה, עשויה מעץ, עמוסה בקורות עץ ענקיות. היא שטה לה לכוון סירתנו הקטנה בנהימות מונוטוניות של מנועיה, ובקצב אחיד החוזר על עצמו. בוּם,בום,בום,בום.... השיט דחף את המשוטים לפנים ובכך עצר את סירתו הקטנה, ואפשר למאונה הגדולה לעבור באין מפריע. המאונה, התקרבה ועברה לאיטה לכוון אחד הפתחים, שמתחת לגשר גאלאטה, שלימיננו.

מעל גשר גאלאטה הייתה בשעת ערב זו, תכונה רבה של אנשים, חשמליות ומכונית, שעברו מעליו לשני הכוונים, מימין לשמאל ומשמאל לימין. כל דבר אץ רץ אל יעדו. בשעה כלשהי, באמצע הלילה, יפתח הגשר, על מנת לאפשר מעברן של ספינות ואוניות גבוהות.

מעל קו הרקיע ממול, השקיף במלא גובהו והדרו, מגדל גאלאטה, שמזגוגיות חלונותיו, נצנצו אורותיה האדומים של השמש, אשר המשיכה בשקיעתה מולו.

טבלתי את ידי במימי החליץ' הצוננים והצלולים. היד שהתנגדה לזרם המים, יצרה גלים קטנים ושווים בהפיצם ריח המלוח שעלה באפי.

שטפתי את פני במים שהעליתי בתוך ידי. המים עם הרוח, הוסיפו לפני את הרעננות, שהייתה חסרה להן כל היום.

כשהגענו למזח קאראקוי ולסוף השייט המהנה, התחילו הנוסעים לעזוב את הסירה בקפיצות קלות.

עליה לא תלולה הפרידה בינינו לרחוב הבנקים. משם עד רחוב שאיר זייא פאשה, ואל ביתנו הדרך הייתה קצרה. כשהתחלנו לעלות במדרגות הבית, שרק אבא מרקו את השריקה המסורתית של המשפחה, כאות וסימן שהנה מגיע בעל הבית. מינה החתולה, זינקה ממקום מרבצה, ופתחה בירידה מטורפת במדרגות החלקות. בהגיעה לפני בעל הבית, החלה לקפץ ולזנק אליו ללא הפסק, תוך השמעת יללותיה החתוליות.

-ראה אותה נינו איך שהיא קופצת עלי! אפשר לחשוב שהיא אוהבת אותי, נכון? אז אל תאמין לשטויות הללו כי זה לא נכון. חתולים אינם אוהבים ואינם מתקשרים לאף אדם! הבט עכשיו לרגע.

אבא מרקו החל מגביה את השקית, שבה ריאות הבהמה אשר קנה אצל הקצב בפינת הרחוב.

מינה, החלה לקפץ ולקפוץ גבוה, ככל שאבא מרקו המשיך להגביה את השקית.

- כל מה שמעניין אותה הוא, האוכל שאני מביא לה, לא יותר! פסק אבי.











שני ספורים וחלום



כשנכנסנו לחדר האוכל, הבחנו בנוכחותם של הדוד והדודה של אמי, הדודים בללו. הדוד, איש בעל גוף נמוך ורחב, ושפם שחור ומטופח מתחת לאפו. הדבר שמשך תמיד את תשומת לבנו כילדים, הייתה טבעת זהב גדולה, שענד על אחת מאצבעותיו השמנות.

לעומתו דודה בללו, אישה דקת גזרה, שדאגה לטפח את עצמה, ושמרה על גופה כל הזמן בקפדנות. לדודה בללו עור פנים לבן כשלג, ושיער כסוף, שנאסף אל תוך טבעת בעורפה.

אבא מרקו נוהג לקרא לה, 'לה בוּלגרה', על שום היותה , ילידת העיר וארנה שעל חוף הים השחור בבולגריה. לא פעם, כשרצו להמתיק סוד, שמעתי אותם מדברים ביניהם בשפה הבולגרית.

מאחר שלא היו להם ילדים משלהם, היו הדודים מרבים לבלות שעות רבות בביתנו, או אצל אחי דודי, שבנו נסים בללו.

הדוד, איש אמיד בעל מפעל לייצור נקניקים, היה מספר מספורי הרפתקאותיו בשוקי הבהמות, בהם רוכש את הפרים והעגלים לשחיטה, לשם ייצור נקניקים. ספורים אלה שיעממו אותי ולא אהבתי אותם. אך סיפורי הדודה, היו תמיד מעניינים. "דִבוּרה חינני, ודבריה נאמרים בסגנון מעונין" חשבתי, לכן אני אוהב אותם.

בלילות החורף הארוכים, או כאשר היו מתאספים בני הבית, נהגו כל הנוכחים להקשיב בדריכות ובעניין, לסיפוריה (לאס קונסז'יקאס), על חיי מלכים ונסיכים, אשר היו מסתיימים תמיד ב- איוס טנגאן ביאן אי נוזוטרוס טאמביין (שיהיה טוב להם ולנו גם כן).

לפעמים כשהיה הספור מתארך, הייתה מפסיקה אותו בקטע שהיה המותח ביותר, וידענו כי בפגישה הבאה תמשיך בדיוק מהמקום בו הפסיקה.

בליל שבת האחרון, סיפרה ספור קצר על "הבן האנטי".

כך מספרת דודה בללו את סיפוריה. ראשית, מתיישבת היא זקופה על אחד הכיסאות, ומוודא שהנוכחים יראוה וישמרו על השקט. כשהיא בטוחה שהקהל בשליטתה, פותחת בספור.

-ובכן ספור המעשה הוא על "בן אנטי", שהיה עושה תמיד את היפוכו של כל דבר שהתבקש. המעשה שהיה כך היה:



היה לנו פעם שכן שרמנטי

שלו בן מפונק ותמיד אנטי.

אם יבקשו אביו כי יבוא

יענה לו, מזמן הלכתי.

**

היה כי יצווה עליו, עבוד!

ישיב, עדיין לא נחתי,

ואם ירצה שיביא כוס מים,

יביא הוא בקבוק של יין.

**

כל זאת בלי סיבה ובלי וכוח

כי אצל הבן הזה הכל הפוך כך.

מה אומר ומה אגיד הבן הזה ממש מכה

כמוה לא הייתה מקושטא ועד מכה.

**

פעם ביום טוב של חג,

הלכו האב והבן יחד

לתפילה עם קהל השכונה

מלאים התלהבות וכוונה.

**

הנה צץ לו עניין ביש

לו לא יחל האיש.

אי שם באמצע הדרך

בצבצה שלולית מכוערת.

**

בשלולית הגיעו המים

מקרסול ועד ברכיים.

אם לא יפקחו העיניים

יפלו לתוכה השניים.

**



עתה לאב צצה דילמה,

מה יגיד לבן ולמה,

כי אם יכנס ההוא לשלולית

יזדהמו הבגדים וגם הטלית.

**

חשב האב התלבט והתפתל

עד שבסוף תודות לאל

מצא את הפתרון הגואל

אמר לבנו " הכנס לשלולית והשתולל ".

**

אז הבן ללא מורא ובלי פחד

בלי להמתין אף רגע אחד,

ללכלוכית נכנס בבת אחת

והתיישב לו, סליחה, על התחת.

**

אויה לי בני המטומטם!

כיצד יכלת ככה סתם

לעשות לי זאת בזה הזמן?

הלא מנהגך לעשות ההפך כל הזמן!

**

על מה אבי כל הכעס והחמה?

הלא כל אלה דברי תורתך המה!

שביום חג אסורה ההמריה

והרי לך כל ההוריה!

- ספור יפה! אמרה אימא אינס.

-ישנם יותר מעניינים, אמר אבא מרקו בלגלוג. אבל הם יותר יקרים.

-באמת מרקו על מה אתה מדבר? רטנה אמי.

-אתם מוכנים לשמוע? הנה לכם הספור על השולטן והוזיר.

-מרקו בחייך, יש ילדים קטנים! זעקה אימא אינס.

-אני לא רואה שום בעיה. הנה לכם הספור.

ליטף אבא מרקו את אפו הדק מספר לטיפות בשתי אצבעות ידיו, ופתח בספור תוך הצגת כל פעולה ותנועה, בהפעילו את כל חלקי גופו.

ובכן כך ספור המעשה:

טייל לו השולטן עם וזירו הבכיר

ושאלו אם יודע הוא או מכיר,

מקרה מסוים עליו פעם שמע

בו התירוץ, גרוע מהאשמה.

**

ענה לו הוזיר תוך בדיחות הדעת

מקרים שכאלה, על כבודו לדעת,

קורים מדי יום על כל צעד ושעל

זאת יאשר כל איש שנשאל.

**

השולטן מאן להאמין

וקבע: אם מידע זה נכון וגם אמין

עליך להוכיח ואותי לשכנע,

כי אחרת כיסאך יתנועע.

**

שמע הוזיר את דברי השולטן,

מיד שלח ידו ואחז לו בישבן.

כיצד אתה מעז?! רתח השולטן,

בין רגע היה גם התליין מוכן.

**

הו מלכי, סולטני, הוזיר מתחנן

אשר קרה אינו אשר אני מתכוון

בטעות חשבתי ועל כך הסליחה,

כי ישבניך, הם ישבני המלכה!



צחוק אדיר אחז את המקשיבים. דודה בללו אמרה שהספור נחמד, וששומעת אותו בפעם הראשונה. אבא מרקו שמח וטוב לב אמר בחיוך.

-אמרתי לכם, שיש ספורים טובים יותר, לא?

אלא שבערב זה, המשך השיחה עם הדודים הייתה בעניין בריאותו של הדוד. מפליא היה הדבר בעיני, משום שתמיד שמעתי שהדודה, היא החולה מבין שניהם, ואילו הדוד נחשב לאדם שבריאותו תקינה ביותר.

ארוחת הערב הייתה ערוכה, כאשר אימא אינס קראה לבאי הבית להתקרב אל השולחן, על מנת יספיקו להגיע בזמן אל הרופא לאחר הארוחה.

בגמר הארוחה, הודיע אבא מרקו כי עולה הוא למשפחת פאפו, השכנים מעל דירתנו.

לוסי אחותי, שהייתה מאורסת, יצאה אותו ערב עם בן זוגה נסים, ואמורה הייתה לחזור מאוחר בערב.

שכבתי על המינדר בחדר ושקעתי במחשבות על אירועי אותו היום.

סוזן החלה לפנות את השולחן, ואחר כך לשטוף את הכלים.

סוזן הייתה בחורה יפה שגרה בביתנו, משום שהמצב הכלכלי של הוריה לא אפשר להם לפרנסה, וגם להגן עליה בתקופת התבגרותה. עוד ידעתי כי הוריה היו קרבים רחוקים של אמי.

סוזן היא נערה פשוטה, שמעולם לא בקרה בבית ספר, ולא הכירה את החיים המודרניים של העיר הגדולה, עזרה לאמי בעבודות הבית.

קמתי ממקום משכבי, והלכתי לעזור לה במלאכת הניגוב של הכלים כמנהגי.

-אין צורך נינו, אני כבר אגמור את העבודה. אני חושבת שאתה מספיק עייף מהעבודה בחנות. אמרה ולקחה את המגבת מידי.

-תדעי לך סוזן, שאת העבודה הזו אני רגיל לעשות תמיד. כך, שאיני עושה שום דבר יוצא דופן הערב. אז אני מבקש ממך, לתת לי להמשיך, אמרתי, תוך שפניתי לקחת את המגבת. אך סוזן נעמדה בדרכי, ובאותו הרגע נפגש חזי בזוג שדיה אשר בלטו מתחת לשמלתה הדקה. זרם בעצמה שלא ידעתי עד אותו רגע, עבר בכל חלקי גופי. הרגשתי את הדם הזורם בעורקי, ואת פעימות לבי המהירות.

מאובן עמדתי מולה, הרכנתי את ראשי ופרצתי בצחוק.

-את יחפה! אמרתי לה, בהצביעי על רגליה.

-מה בכך? אני תמיד רגילה ללכת יחפה. זה מאוד נח.

-אני למשל, לא מסוגל לצעוד יחף אפילו צעד אחד, ועוד על מרצפות האבן של המטבח!

-תראה נינו, אני רוצה לבקש ממך טובה קטנה, זה בסדר?

-נגיד שכן, מה הטובה?

-תן לי לגמור את העבודה במטבח, ואחר כך תשחק אתי טאבלי. (שש בש) מה אתה אומר?

- ?

-בסדר? חזרה סוזן ושאלה.

-את משחקת טאבלי? שאלתי, עדיין המום משאלתה.

-אז מה? זה כל מה שהיה לי לעשות בשעות הפנאי. עכשיו אין לי מה לעשות, ועוד מעט אתחיל להשתעמם. תעשה לי טובה גדולה, אם תהיה מוכן לשחק אתי סדרה אחת לפחות.

-אני פשוט לא רגיל לשחק טאבלי עם נערות, אבל אם את מתעקשת, אני מוכן.

-אז נגיד שאני מתעקשת, זה בסדר?

-טוב. אמרתי, כשפניתי לאטי למינדר, ושכבתי על גבי.

-אה אל קדוש! אמרתי, כשהרהרתי במה שאירע במטבח. מה יש לה שם מתחת לשמלה הזאת? החשמל הזה, כמעט שהרג אותי!

כשבאה לקרא לי כעבור זמן מה, זינקתי מהמינדר, והלכתי אתה לחדר האוכל, שם הכינה את לוחות המשחק על גבי שני כסאות, שהעמידה זה מול זה. אבני המשחק היו כבר סדורות על המשולשים המתאימים.

התיישבנו זה מול זו על שרפרפים נמוכים, כאשר לוח הטאבלי מפריד בינינו. אני זכיתי בבכורה בזריקת הקוביות, ופתחתי במשחק. לא הייתי שחקן גדול בטאבלי. אך משהחלה סוזן מנהלת את מהלכי משחקה, הבנתי מיד כי הכרותה אותם היא טובה מזו שלי. אמנם, כעבור זמן מה החלה אוספת את "האבנים" שבצד שלה. אילו אני, שטרם הצלחתי לכנס את אבנים בצד המחנה שלי, הבנתי כי אני הולך להפסיד מהלך זה במארס (הפסד כפול). אכן כך היה.

סוזן החלה במרץ והתלהבות, לערוך את האבנים למשחק הבא. בשעה שהתכופפה לסדר את האבנים בצד שלי, הבחנתי בזוג שדיה אשר נגלו מתחת למחשוף שמלתה. מוקסם מהיופי שנגלה, הייתי נבוך ומבולבל ולא היה בידי לכלא את הרטט אשר התפשט בכל גופי.

סוזן נלהבת מהצלחתה, הייתה כבר דרוכה לקראת המהלך הבא, ולא שמה את לבה על אשר עובר עלי. "אה דיו סנטו אי פיידוסו" (אל קדוש ורחום), עשה נא חסד עמי והאר את עיני, כי אשר עובר עלי אינו נהיר לי דיו". שמעתי את מלמולי המוזרים.

-אתה מוכן? שאלה סוזן. על מה אתה חולם פתאום?

-כן, כן. עניתי, כשניסיתי לחזור למציאות של משחק הטאבלי. מיד!

ככל שהתכופפה סוזן, היו שוב ושוב נגלים לעיני שדיה העגולים והחדים, במלא חוזקם, עוצמתם ויופיים.

-זה כל מה שיודע האדון במשחק הטאבלי? שאלה סוזן, כשהיא לועגת על משחקי העלוב.

-האה, כן, בעצם לא! מה פתאום? "לכל הרוחות, הרהרתי, הרי ששדי נשים ראיתי רבות, כאשר אימא הייתה מביאה אותי לחמאם של הנשים בילדותי. אבל ההם היו שונים, והיו מתנדנדים לצדדים כמו המטוטלת באורלוגין שבביתנו. ואילו האלה"? הצצתי שוב במחשוף הגלוי של חברתי למשחק, אלה היו משהו שלא ראיתי עד לערב זה, אשר עבורי היה סיומו של יום סוער.

בחלומי באותו הלילה, מתוך ערפל חלומות זוהר באור יקרות, הופיעה דמותה של סופי היפה, כשפניה קורנות בחיוכה החלומי. הנה היא מתקרבת אלי כשידיה מושטות לפנים. הושטתי מייד את ידי לקראתה. באותו הרגע הבחנתי בגופה הערום של הנערה, אשר כה אהבתי, כששדיה היפים של סוזן באים לקראתי מתוך גופה. אחזתי בשתי ידיה ומשכתיה אלי.

בעשותי כן, החל זרם חם ונעים, שוטף את גופי. פתאום התעוררתי, וכשמצאתי את עצמי לבד ונבוך במיטתי, לא נשאר לי אלא לקבוע ששוב צריך להחליף את המצעים הרטובים.















ה " מחבוא "

בשעת ערב מוקדמת של יום ראשון, העירו אותי קולות צעקה שעלו מחדר הורי. הבנתי שזו הייתה אחת מהמריבות שהייתי רגיל לשמוע.

-למי את חושבת את עצמך?! מי את לכל הרוחות? מתנהגת אתי עם האף בשמיים כאילו היית מלכה! אתי לא תדברי כך יותר! הבנת אותי? חי נפשי שלא אתן לך יותר להשפיל אותי! לא! את לא תעשי לי זאת יותר אף פעם ! זהו! ברור לך?

-אלי הקדוש מה עשיתי? אתה הוא שלועג לי, ומשפיל אותי בנוכחות החברים. אתם אתה צוחק, שר ומספר בדיחות אבל, כשאתה מגיע הביתה? נעלם ואיננו האיש החביב והנחמד. אתה הופך להיות האיש הכועס והזועף, ששום דבר בבית הזה לא מוצא חן בעיניו. איך אומרים כלם עליך? "שמח בשוק ובבית מאוס "!

-אני מאוס? גברתי הנעלה והחכמה! פקחי את עיניך וראי בעצמך מי המאוס בבית ומי שמח בחוץ! כולם מכירים אותך, ומשבחים את מעשיך למען הקהילה, העניים, והחלוץ הזה עם האדון לוינסקי, שמוציאים את נינו מדעתו! נינו, הבן שלך! ומה בתוך הבית ? לא כלום! פשוט שום דבר. לגברת החשובה אין זמן לענייני הבית ואין לה זמן לטפל בבעלה. איך אמרת זאת? המאוס! הנה בבקשה אף חולצה לא מגוהצת! זאת! גם זאת! וגם זאת! מעבר לדלת שמעתי את קולות הקריעה של צווארוני החולצות זה אחרי זה.

-בחייך מרקו! על מה אתה מדבר? זה לא נכון!

-ומה שאת אומרת עלי, זה כן נכון? תפסיקי לשגע את נינו עם מחשבות הנסיעה לפלשתינה! שומעת אותי? זה לא יקום ולא יהיה כל עוד אני חי בעולם הזה!

המום ונרעש, נכנסתי לחדר ההורים, ומצאתי עצמי מרים קולי עליהם.

-די! איני יכול יותר לשמוע את המריבות הללו! פשוט איני מסוגל לשמוע אתכם רבים בגללי!

-נינו זה לא עניינך צא מייד מהחדר! צווה אבא מרקו.

-זה כן עניני! זעקתי, אבל אני הולך! אני הולך מכאן איני יודע לאן, כך שאין לכם מה לחפש אותי!

-מה זאת אומרת הולך מכאן, ואין לנו מה לחפש אותך?! אמר אבי בצעקה, שלא תעיז לחזור על התרגיל מהפעם הקודמת הבנת?! אם תעלם לי שוב, דע לך שלא תוכל לחזור לכאן. ברור לך?

-יא אבסטה מרקו! (די מרקו) זעקה אימא אינס. איך אתה מדבר? אני מתביישת לשמוע את מה שאמרת עכשיו לבן שלנו.

-את שתקי ואל תתערבי . כל זה רק בגללך!

- אבא עזוב את אימא כי הויכוח הוא ביני ולבינך ו..

-איזה ויכוח? מי מתווכח אתך? פישון! (פישר, ילד קטן)

-נסה פעם להבין שאיני ילד קטן. שאני הולך ומתבגר? אני אפילו כשיר למניין, לטוב ולרע! רק אתה עדיין מתייחס אלי כאל ילד קטן! ובכן אבא, אינך צריך, משום שאיני מוכן, שתכפה עלי דברים, שאיני יכול להשלים אתם! אבא אני חי בעולם ובתקופה שונים מאלה שחיית בעבר.

הורי הנדהמים מתגובתי, שתקו הביטו אלי בעיניים פעורות, כאילו דעתי נטרפה עלי. החלטתי להמשיך ולהגיד את כל מה שהיה חבוי בתוכי זמן רב.

-אותך, אבא, הוליכו האירועים שבתקופת ילדותך, לכוון ההתפתחויות של אז. אני חי בעולם ובתקופה, שמאפשרים לי לחשוב ולתכנן את חיי. אין לי עניין בחיים כמו אלה שהיו לך! אלא שאתה רוצה שאני אחקה את מעשיך, ואצעד בשבילים שאתה עברת בעל כורחך! אני רוצה לבחור בדרך חיים משלי שהיא שונה מזו שהייתה לך. לי חשוב ללמוד, לדעת דברים, ולבטא את עצמי. אני פתוח ורגיש לנושאים שאותך אינם מעניינים כלל. אני מרגיש שאני אדם חופשי שרוצה לחיות כאדם חופשי, ומחפש לעצמי דרך, לחיות בתור אדם חופשי! שוב הפסקתי, וידעתי שהפעם הזו אני הולך עם זה עד הסוף.

- נסה להבין אותי אבא. אני בניגוד לך, איני מוכן לקבל דין המפלה אותי, משום שנולדתי יהודי! זו אינה גזירה! אני חולם לחיות בקרב יהודים חופשים, אתך או בלעדיך! איני מחפש לעצמי חיים קלים, אבל בהחלט אני מחפש מקום בו אוכל לחיות כאדם גאה, בלי שיהיה צורך להסתיר את מוצאי וזהותי.

לפי מבט עיניהם, הבנתי כי טרם קלטו הם את אשר קורה אתי.

-אתה רוצה לכפות עלי את דרך חייך, משום שאתה מאמין כי עלי לעבור את מסלול הייסורים שלך, על מנת שאוכל להיות "בן אדם" כדבריך. אז דע לך ששמעתי הורים אחרים האומרים, שיהיו מוכנים להקריב קורבנות מעצמם על מנת לחסוך מילדיהם את דרך ייסוריהם, ולהבטיח להם חיים טובים יותר מאלה שהיו להם! מה יש לי פה?! אתה צועד ורוצה שכולנו נצעד אחריך. למעשה כולנו מנותקים זה מזה. אתה מתווכח עם אימא עלי כשאני אצלך בשוליים . זהו אבא, כאן זה נגמר!

אחרי שאמרתי את כל מה שתסס בקרבי, יצאתי מהחדר בטריקת דלת, ועזבתי את הדירה. בחוץ מחיתי את דמעותיי. לאחר שסדרתי את מראי עליתי לבית ידידי. מורדו אשר הבחין בפני הסוערות, הכניס אותי לדירה, הגיש לי כוס מים, וכשנרגעתי מעט, שאל.

-שוב?

הנהנתי בחיוב.

-ומה הלאה?

-הם הורגים אותי באיטיות עם כל המריבות המטופשות שלהם. אבל כאשר מערבים אותי כנושא לויכוח, אני רוצה להגיד, שזה יוצא כאילו אני, לא רק שאיני מצליח להרגיע את הרוחות, אלא הופכים אותי פתאום לסיבה למריבה. שתיתי מספר לגימות מכוס המים, ולאחר הפסקה קצרה המשכתי.

-מורדו, אני מרגיש כאילו שהורגים אותי! איני מסוגל לסבול זאת יותר. פרצתי שוב בבכי. כשנרגעתי כעבור זמן, אמרתי.

-אני עוזב אותם ! איני יודע לכמה זמן בדיוק. אני חייב להירגע. אולי גם הם יירגעו. אתה יודע איפה למצוא אותי, כך שנוכל לשמור על קשר. ברור לך שלא אוכל להופיע בשכונה לכן הקשר חייב שיהיה יזום על ידך. אם הדבר לא קשה לך כמובן.

-אלו שטויות! למה צריך להיות לי קשה? אין דבר קשה בין ידידים. על כך כבר הסכמנו מזמן נכון? עכשיו ספר לי איך אתה מתכוון להתקיים בתקופה הזו?

-יש לי מעט כסף. הרבה לא אצטרך, הרי אני לא הולך למדבר.

-למי עוד ספרת?

-איך זה למי עוד? הלא באתי ישר אליך. אתה יכול לספר לחברינו הקרובים, זה מספיק לדעתי. אבל מורדו, אף מלה לאחותך סופי, לא נעים לי מהמצב הזה, ואני אף מתבייש מאוד.

-אל תדאג נינו, הכל יהיה בסדר, עוד תראה.

-להתראות.

כשירדתי לרחוב הבטתי אל הבית שממול ולאורות הדולקים בקומה השלישית שם היה חדר הורי. אחר כך פניתי לימין הדרך, והתחלתי ללכת במעלה הרחוב לכיוון בית דודתי, טאנט רשל.

התנשפתי בעלותי את מדרגות האבן המשופעות בסמטא שבין משרדי חברת החשמל לבית דודתי, ובסובבי את המפתח הגדול, פתחתי את שער הברזל של הבניין. הגעתי לקומתו העליונה של הבית, שם נמצאה דירת דודתי, שהייתה ריקה מדירים. משם המשכתי בעליה לקומת הגג, בו נמצאה דירת המשרתים, שהייתה ריקה אף היא. פתחתי את כל החלונות כדי לאפשר כניסת אויר נקי, ויצאתי אל מרפסת הגג. הנוף של אורות החליץ' (קרן הזהב) שהבהבו בהשתקפם במימיו החלקים, רגשו אותי תמיד. בשמיים הבהירים נצנצו הכוכבים, שבאו להשלים רקע לתמונה אשר למטה.

"איזה עולם יפה" אמרתי וברכתי את דודתי, טאנט רשל, על המחבוא הנפלא הזה שהעניקה לי.

טאנט רשל, אחות אמי, מבלה את רב זמנה בביתנו, מאז מות בעלה. הדוד, אונקל איזאק, היה אדם אמיד ומבוגר בשנים מספר מאשתו. הוא היה מבעליו של בית ההוצאה לאור בשם KANAAT KITAP EVI , שהיה בעל המונופול הבלעדי להוצאתם והפצתם של ספרי לימוד ברחבי טורקיה.

הבניין על כל דירותיו והחנויות שבו וכן בנינים נוספים ברחבי איסטנבול, היו רכוש המשפחה והם משמשים מקור הכנסה של הדודה רָשל מאז מת בעלה.

עד יום מותו, היה ביתו של אונקל איזאק, מקום עלייתה לרגל של משפחתנו. הוא אהב לחלק את הטוב שהיה לו עם כולנו. לאשתו העניק חיי נחת ושפע. מאחר שלא יכלה להביא ילדים לעולם, היינו כילדיהם, והגדילו לעשות בהעניקם שפע אהבה לאחי הבכור ז'קו.

הדודה רָשל, אשר בעלה הכניסה לחוג "האריסטוקרטיה", סגלה לעצמה בהתנהגותה ובלבושה תכונות מבני האצולה האירופית, אשר בארצותיהם הרבו לבקר בני הזוג. אפילו בעיר הקודש הספיקו לבקר, והדודה הרבתה לספר על חוויותיה מביקור זה.

את המפתח למחבוא העניקה לי, בלי לגלות לאיש, לאחר המריבה הקודמת שהייתה לי עם אבי. טאנט רשל שעדיין אוהבת לטייל ברחבי העולם, נעדרה מביתה הפעם, משום שבקרה בתערוכה בינלאומית שהתקיימה בעיר איזמיר שעל חוף הים האגאי.

" זהו, כאן אבלה מספר ימים ואחר כך, האל גדול ". אמרתי לעצמי כשהתחלתי להסיק את תנור האמבט לחימום המים לרחצה. "אמבטיה טובה לא תזיק לי" חשבתי תוך שהתאמצתי להעלות אש בבולי העץ היבשים.



חלומות על הגג

"עד שייחמו המים אתפוס מנוחה קלה". אמרתי לעצמי, כשהוצאתי כסא נח אל מרפסת הגג. שכוב על כיסאי, הבטתי אל הכוכבים מעלי, ופתחתי בסדרת ברכות לדודתי הטובה. "שתהיי תמיד בריאה וחזקה! מאמאקא! איזה יופי שנזכרתי בכינוי הזה שלך. מאמאקא! (בחיבה, אימא קטנה). כך הרי היינו קוראים לך כל האחים בבית בימי ילדותנו".

-זה נותן, כך אימא אינס, זה נותן לה לטאנט רשל, תחושת אמהות שחסרה לה מאז אבדה את תינוקה כתוצאה של סיבוכי הריון, שלאחריו לא יכלה להביא עוד ילדים לעולם. "אלפי תודות לך מאמאקא! על הכל". אמרתי שוב ושוב תוך שמתחתי את זרועותיי מאחורי עורפי.

כשהגיעו המים לחום המתאים, מילאתי בהם את האמבט הלבן בעל הרגליים המעוגלות, פשטתי בגדי, ונכנסתי לתוכם באיטיות עד אשר התרגל גופי לחום המים.

שכבתי בתנוחה הנוחה ביותר שהייתה אפשרית, עצמתי את עיני באמרי "או מאמאקא יקרה את היית בפלשתינה! אני יודע שמתעקשת את לקרא לה "ארץ הקודש". סיפרת גם שפגשתם שם יהודים, שלא דומים לנו כל כך. איך קראת להם? אני מוכרח להיזכר! בילו? או מילו? בכל אופן משהו כזה. אמרת שהם עובדי אדמה, ושרבים מהם עובדים בפרדסי הפורטוקאל (תפוזים), וגם שסוללים כבישים. שני דברים הפליאו אותך נכון? האחד שגם הבחורות עסקו במלאכות הללו, וקראת להן "לאס פוֹברטָס (המסכנות). והדבר השני, שכלם שם מדברים בלשון הקודש. זכור לי, שהדבר הדהים אותך ביותר. "לדבר בלשון הקודש"? אמרת, נכון? נראה מה תגידי מאמאקא יקרה, כאשר אומר לך, שגם אני אתחיל בקרוב לדבר בלשון הקודש. אלא ששם השפה הוא עבראו (עברית). בקרוב יתחיל מוסיו איזאק ישראל ללמד אותי. כך שאוכל גם אני לדבר "בלשון הקודש".

צחוק פראי שתקף אותי פתאום, הדהד בעוצמה בחללו של חדר האמבט, והמשיך להתגלגל בבית כלו. לא ידעתי כיצד לרסנו עד שלפתע הפך זה לבכי מר, שלא נפל בעוצמת כוחו מהצחוק אשר קדם לו. כשנרגעתי בסוף, ניסיתי להסביר לעצמי את התופעה המוזרה, ולסדר את מחשבותיי מחדש. " זה היה ככל הנראה הביטוי לאושרי המר." אמרתי.

חזרתי לנתח את הנושא שהפסיקני צחוקי הפתאומי והפראי. "השם 'בילו או מילו' ומעשיהם של האנשים האלה בפלשתינה, מזכירים לי שמות אחרים כמו: 'קבוץ', 'חלוץ', 'אצל', 'הגנה', 'ביתר' ועוד רבים אחרים שהתחילו להישמע כאן לאחרונה בקרב היהדות השקטה של איסטנבול. כל מי שיכנס לחדרי, ימצא על אחד הקירות את דיוקניהם של האנשים החשובים, ששמותיהם קשורים בפלשתינה, אותם ציירתי בעפרון של פחם. נמצאים שם, ז'בוטינסקי, הרצל שהיה מוכר יותר, גם בגין, שמשגע את הבריטים, נמצא שם. כלם מסביב לדגל הכחול לבן אשר ציירתי בקפידה רבה. מחשבותיי לא עזבוני, והמשכתי את שיחתי עם עצמי. "זה לא יעזור לאף אחד! אני חייב להגיע לפלשתינה! אם לא בשנה הזו, אז בשנה הבאה, לא יותר! אין שום הגיון שאשרת בצבא הטורקי או היוני כאשר בפלשתינה של היהודים מחכים לכל חיל.

בשובי לשכב על מיטתי, לאחר האמבט החם, ניסיתי להירדם תוך שאני נלחם נלחמתי בכל כוחי, לדחות את המחשבות אשר רדפו אותי ללא הפסק. "לו לפחות הייתה לי איזו כתף חמה להשעין עליה את ראשי העיף", אמרתי.

התעוררתי למחרת בשעה מאוחרת. תחילה לא הבנתי את פשר המצאי במקום שלא הייתי רגיל אליו. חיפשתי את משקפי, אותם מצאתי בחדר האמבט. "עלי לגשת למָנדרָה (מחלבה) הסמוכה, לקנות כמה דברי חלב ומעט לחם לארוחת הבקר. בשובי מהקניות, הנחתי על השולחן שבמרפסת הגג, את המאכלים שאהבתי, וישבתי לידו כשפני לכוון קרן הזהב, בו התרוצצו סירות וספינות משא מכל הסוגים. אכלתי לאט ובשלוה. לא עבר זמן רב מאז הייתי כאן בפעם האחרונה. גם אז מאותן הסיבות. אלא שאז הייתי עדיין תלמיד בקולז', כך שהיה לי לאן ללכת מדי בקר. גם חברי היו באים אלי, משום שאהבו את רעיון המחבוא, שם יכלו גם הם לבלות את זמנם, רחוקים מעיני הוריהם.

אהבתי מאוד את הקולז'. לא רק את הלימודים אהבתי, אלא גם את האווירה אשר בו. במבנה מהמאה התשע עשרה, אשר דמה יותר לטירה הבנויה אבן עם חומה מסביבה, חשתי את עצמי מוגן ובטוח מכל פגע. רוב המורים היו זרים. כדוגמת ספאדארו האיטלקי, ווּטשינוֹ היוני, פיקאָר הצרפתי, שמלמד ציור גותי שהקפיד על כל פרט, כל קו ונקודה עד שנהרסו לי העיניים. סאנטורי האיטלקי וזיגפריד הפרוסי, שהיו מתחלפים ביניהם בתפקיד הפיקוח על הסדר והמשמעת כשמעל כולם, לברק, המנהל האצילי, בעל הזקן הלבן, ומשקפיים עגולות בעלי עדשות עבות, שהיה צרפתי מובהק. כל הלימודים התנהלו בשפה הצרפתית, למעט שעורי הלשון וההיסטוריה הטורקית וכן שעורי גיאוגרפיה שנלמדו בשפה הטורקית. רוב תלמידי הקולז'ים למיניהם, כמו הצרפתי, הגרמני האיטלקי והאמריקאי, היו יהודים. אחריהם באו היונים ומיעוטם מוסלמים וארמנים. כולם ביחד, היו ילדי משפחות מסודרות מהשכבה הבינונית ומעלה, מתושבי העיר. היו גם כאלה, בעיקר מוסלמים, שבאו מישובים מרוחקים ולמדו כאן בתנאי פנימייה. בין עשירי המוסלמים בכתתי, היו ילדי קאלקאבאן זאדה, שהיה בעל צי אוניות הסחר והנוסעים, הגדול ביותר בטורקיה וג'אב, בנו של איל פיננסים ידוע באיסטנבול.

קשרי עם חברי לכתה היו כה טובים, שהיו באים אל מחבואי חברים מדתות שונות. ההפרדה לדתות הייתה בקולז', יום אחד בשבוע, כאשר ביום הזה, אחת משעות הלמוד, הוקדשה ללימודי נצרות עבור התלמידים הנוצרים. המוסלמים היו משוחררים מלימודים בעוד שהתלמידים היהודים למדו באותה השעה הלכות נימוס ומוסר. שעה זו לא הייתה אהובה עלי כלל, וכמוני, רוב התלמידים היהודים, ראה בכך עלבון ובזבוז זמן.

באחד הימים, בעצה אחת עם חברי סטרוגו, יעש, קאנטי וקאראסו, החלטנו להחתים את הורינו על עצומה, הפונה אל הנהלת בית הספר, בבקשה ללמד את ילדיהם בשעה הזו את השפה העברית. משאספנו את כל החתימות הגשנו אותן, להנהלת בית הספר.

-ההנהלה מקבלת את פנייתכם באהדה ובהבנה. אלא, כך המנהל, לשם כך דרוש אישור השלטונות. לכן עד שתגיע ההוראה ממשרד החינוך של טורקיה, מנועה הנהלת בית הספר מלשנות דבר בעניין זה.

כעבור תקופה ארוכה, כאשר רוב התלמידים היהודים, הספיק בינתיים לשכוח את עניין הפטיציה שהגישו, זימן אותנו המנהל, להתאסף באולם התיאטרון ששכן בקומתו העליונה של בנין בית הספר. כאשר התאספו כל התלמידים היהודים החל מהמכינות עד לכתה השתים עשרה, באולם הגדול, ותפסו את מקומותיהם, התחילו שואלים זה את זה, שאלות בכוונה לברר אם למי מהם ידועה הסיבה לשמה נקראנו.

כשעלה המנהל, ועמד מאחורי הדוכן, השלך הס באולם כשהתלמידים המתוחים מסקרנות, ממתינים בקוצר רוח למוצא פיו. המנהל השקיף אל תוך האולם והחל לחפוש כל תלמיד ותלמיד, דבר שהותיר רושם שמחפש הוא את אחד מהם. אחר כך יישר את משקפיו, ופתח בקולו הצלול והחזק.

-ידידי, בקשתי לאסוף אתכם משום שיש לי בקשה אחת אליכם והודעה אחת. בהתקרב חג הפסח, אשר השנה נחגוג באותו הזמן גם אנחנו בני דת ישו, את חג הפסחא, קיבלתי פניה מיוחדת מקהילתכם, לבקש אתכם להרים תרומה, המיועדת להגיש עזרה לבית החולים היהודי "אור החיים". אנא מכם דאגו להביא את תרומותיכם למשרדו של עוזרי, אשר ייתן לכל תורם, כרטיס הגרלה בהתאם לגודל תרומתו. באומרו את דברו, הרים המנהל חבילת כרטיסים מעל דוכנו והציגה לכל הנוכחים.

-עכשיו ידידי הנושא השני! כזכור, הפניתם אלינו, לפני זמן מה, בקשה מיוחדת ללימודי השפה העברית, במקום ובזמן שאתם לומדים את שיעורי ה"מוראל" (נימוסים ומוסר). מיותר להגיד כי הקולז' שמח ביותר לפניה הזו שלכם, מאחר שהשפה הזו, ששמשה את אבותינו בעבר, והמסמלת את תקומת ישראל בעצם הימים האלה, הייתה מרוממת את כבוד הקולז' שלנו מעל כל היתר. אבל, אלא שכאן יש אבל קטן, הכנסת שפה נוספת, מעבר לרשימת השפות אשר נלמדות היום באשורם של שלטונות החינוך ברפובליקה של טורקיה, אינה אפשרית בלי אשור השלטונות כפי שצינתי כבר. באולם געשה התרגשות גדולה, ותחושת הנוכחים הייתה, הנה יבוא השנוי הגדול, ויתחילו סוף סוף ללמוד עברית.

,SILENCE! - הדהדה באולם, הזעקה האדירה של המפקח על המשמעת MONSIEUR SANTORI , ושוב השלך הס.

-ובכן ידידי, הקולז' העביר את פנייתכם מיד עם קבלתה אצלנו, ומיותר לציין כי אני באופן אישי צרפתי אליה את המלצתי, התומכת בבקשתכם. הנה, בימים האלה, התקבלה תשובת השלטונות הנוגעת לעניין זה. אני קורא את התרגום לצרפתית בזו הלשון.

" נכבדי, לפנייתכם זו וזו מתאריך זה וזה, יש לי הכבוד להודיע כי משרדי דן בכובד ראש בפניה שלכם. הוסמכתי להודיעכם, כי מאחר שהשפה העברית נחשבת "ללשון קודש" הקשורה בדת, ומאחר שמאז המהפכה הגדולה של נשיאנו הראשון ,KEMAL ATATÜRK אשר הביא לארצנו את שלטון הרפובליקה, והוציאנו מחושך לאור, ומאחר שלפי חוקת הרפובליקה של טורקיה, הופרדה הדת מהמדינה, נקבע כי, לימודי השפות הערבית, העברית וכן כל שפה אחרת המזוהה בלמודי דת, אסורות, ואין ללמדן בבתי הספר בתחום המדינה. על החתום: המדור ללימודי שפות, משרד החינוך, מחוז איסטנבול". זהו ידידי, זו לשון החוק ואלה הוראות הממשל. לא לשכוח להביא כל אשר אמרתי כאן לידיעת הוריכם.

-נינו! קרא חברי נסים יעש, שמעת?

הלא כולנו שמענו את אותם הדברים .

-אני מתכון למה שאמר מנהלנו, הSUPERIEUR "השפה העברית המסמלת את תקומת ישראל בימינו" איזה יופי! כיצד מעז להגיד מה שאנחנו הג'ודיוס (יהודים) לא מעיזים.

-זה נכון ,הם מעזים ולנו אסור. פשוט אסור כי איש לא מוכן להסתכן.

- ואתה היית מוכן?

- מוכן למה?



להסתכן!



כיתה בקוֹלֵז'. מתחת לחץ, נינו, ומימינו מורדו

-בשום אופן! גם אין טעם, כי זה לא יעזור. עם כל הכבוד, אנחנו כאן אזרחים מדרגה שניה. תבין היהודים, אפילו לא העזו להתלונן כשהטילו על הורינו את מסי הוארליק, שלחו אותם למחנות עבודה, ולקחו את רכושם. אנו צייתנים, שקטים וכנועים. ראית איך שספאדארוֹ תקף בחודש שעבר את ממשלת טורקיה על מסי הוארליק. איך אמר אז? "אלה מסים, שמנוגדים לצדק האנושי, ולועגים לכל ערכי המוסר של העולם המתקדם. ממשלת טורקיה התביישי לך"! את זה הוא אמר לפני כל הכתה, כשהיו בה גם המוסלמים.

-כל הכבוד לו! אמר יָעֶש בהתרגשות.

-נכון אמרתי, אלה כוחות החומה של הקולז', כאן אתה מוגן ולספאדארוֹ לא יעשו דבר. אבל לנו לא ישתקו כי אנחנו אזרחים במדינה הזו, וגרים מחוץ לחומות הקולז'. על כן תדע לך, שמה שמותר למורים שלנו להגיד, אסור לנו, וזכור שחייבים כל הזמן להיזהר.



כובע תלמידי הקולז' ,עליו ראשי התיבות S . B. - - Benoit Saint

-נינו, לא תכעס אם אשאל אותך משהו? פניה זו של חברי הפתיעה אותי.

-מה זאת אומרת? הלא אנו חברים. מה השאלה?

-אני שם לב נינו, כי בכל פעם שעולה נושא הוארליק, אתה נתקף בכעס. הרי משפחותינו ומכרינו עברו תקופה זו. אבל אתה עושה רושם שאינך רוצה לשכוח, לסלוח ולעבור לסדר היום. האם אני טועה?

-יש משהו במה שאתה אומר ידידי. כולם נפגעו. אפשר להגיד שכמעת כל אלה שאינם מוסלמים סבלו מהוָארליק בצורה זו או אחרת. הורי למשל נפגעו פחות מקרובים אחרים של משפחתנו. מה שלא נותן לי מנוח ידידי, טמון בעובדה שהשלטון היה מסוגל לבצע בחוק, דיכוי שפל מסוג זה של תושבים נאמנים, ולהשפיל אותם בצורה כה גסה. אל תשכח שכל זה התרחש על רקע המאורעות בתקופתו של היטלר הרשע. אז נשאלת השאלה, האם גם הטורקים היו מסוגלים לעבור את סף האנושיות בהשפעת מה שקרה באירופה?

-אבל נינו, ממה שאני יודע ושמעתי, נוצר רושם אצל האנשים כאילו המעשה לא היה כל כך נורא.

- לא נורא?! נכון שהם לא רצחו הפעם. אבל השפלה כמוה כמוות. הגזל של הרכוש, הגרוש לאָשקָאלֵה, זה לא נורא? שמע נא קצת על אשר סבלו אנשים אלה! באמת זה רק מעת ממה שהיה למעשה.

השלטון קבע שיש לגרש למחנות עבודה את האזרחים, שלא שלמו את סכום המס כפי שדרש. את המשלוח הראשון של המגורשים לאָשקָאלֵה, רכזו במחנה מעבר בקדיקוי KADIK�Y. הייתה זאת קבוצה בת 45 אנשים אשר שוכנו באיזה מלון זול. לתוך חדרים קטנים דחפו שלושה ארבעה וחמישה אנשים, לאחר שבוצע חיפוש מדוקדק בכליהם ועל גופם. מוסיו פרנקו, אני בטוח שמעת עליו נכון? האיש המכובד הזה, הוכנס לחדר עם חמש מיטות. הוא נכנס לחדר, התכרבל בפינת אחת המיטות, כסה את פניו בשתי ידיו והתייפח בבכי מר. באותו החדר היו גם שקיפ אדוט, לאון וארון ויורגו איסטברידיס. איזה שמות מה?! אחד אחד! המיטה החמישית הייתה ריקה.

ה"מלון" הוקף מכל פינותיו על ידי ז'נדרמים חמושים. הכניסות לרחוב נחסמו משני הצדדים, והסמטאות "נכבשו" על ידי שוטרים חמושים. מה אתה אומר? כאילו ששמרו שם על פושעים מסוכנים! כל מי שחפץ לעבור היה חייב בבדיקה קפדנית ויסודית.

בעל המיטה החמישית נעדר עדיין והיה צריך למצוא אותו. התברר שהיה מדובר בראובן, בנו הצעיר של אחד מסוחרי העץ הגדולים בכל טורקיה. אולי שמעת עליו, בעצמי לא שמעתי על האיש ופועלו אלא רק על המקרה שאני מספר לך. ובכן, השוטרים חפשוהו בכל מקום. אך הבחור פשוט נעלם! סיפרו שהוא פנה לידידיו המוסלמים, שהיו ממקורבי השלטון, והתחנן לעזרה. "ראו אמר להם, אפילו אם אמכור את כל רכושי, לא יהיה לאל ידי להמציא את הסכומים שמבקשים ממני אנשי השלטון לשלם! כל הרכוש רכושו של אבי הוא, הוא שילם את חובו, נשאר ללא כלום ועקבותיו נעלמו" אמר.

ידידיו שמעו, בדקו וגילו כי אומנם ראובן נשאר ללא כלום, ואת כל מה שהשיג, ממכירת רכושו, שלם לשלטונות. אחד מהם פנה לשלטונות, וטען כי לא יהיה הוגן לגרש אזרח אשר שילם מכל מה שהיה לו, את מה שנדרש ממנו. נציגי השלטון סרבו לוותר! וכשמצאו אותו בסוף, בתא מטען של מכונית עזובה, פרוע ומפוחד עד מוות, סיפר ששלושה ימים הסתתר במרתפו של בית הכנסת של שישחָנֵה, שבגדה המזרחית, בלי שיבוא אל פיו דבר מאכל כלשהו.

ידיד מוסלמי נסה להשיג דבר מה להאכיל בו את הבחור המסכן, אך בכל המלון, והסביבה לא הצליח להשיג דבר.

-היהודי הצעיר עומד לגווע מרעב! אמר ולא יכל להושיע.

הישועה הופיעה בדמותה של מאדם וארון, אשתו של לאון וארון, שהצליחה להגיע בדרך כלשהי אל כניסת "המלון" עם חבילת צידה בידה. "אנא תנו זאת לבעלי התחננה, לפחות שלא ימות מרעב". המוסלמי הטוב, הצליח לגרום לכך, שלאון וארון ירד לכניסה. כשראה את אשתו לא עלה בידו לעצור את דמעותיו. "האם מגרשים גם אותך, יקירה"? שאל מפוחד.

הצידה אשר הביאה מאדם וארון עבור בעלה, נפתחה גם עבור ראובן הרעב. הסובבים הביטו המומים על צורת האכילה המבוהלת של הצעיר הרעב וחרדה אחזה בהם.

מאדם וארון, חבקה את בעלה, ניסתה לחמם את ידיו בתוך כפות ידיה, הסירה את הצעיף העבה מעל ראשה ועטפה בו את מותניו באמרה ברוֹך.

" אתה סובל מהכליות, תשמור על עצמך, שלא תתקרר יקירי".

האדם היחיד שלא התרשם מהמחזה, היה מפקד המשטרה. איש מהנוכחים לא האמין עד אותו הרגע, שקיימים בארצו של קמאל אטאטורק, בני אדם כה אטומים לסבל האנושי. ראובן אכל כמחצית מהצידה, וארז את היתרה בקפידה. אחר כך קם, התקרב למאדם וארון ונשק לידה. בעשותו כן זלגו כמה דמעות שעדין נותרו בעיניו היבשות. הדמעות התנקזו בקמטי הידיים בעלות הורידים הבולטים של האישה הזקנה. בהחזיקו ידה בתוך ידיו אמר. "מאדם, את הבושה הזו ארצה לשכוח. אבל אותך סניורה, אזכור כל עוד אהיה חי". מאדם וארון חבקה את ראובן בחום, ונשקה ללחייו. "מוסיו, אם תמסור לי את כתובתך, אבקר בכל יום את רעייתך. אשמח לשמש לה לחברה בימים קשים אלה" אמרה.

אולי תגיד שאני בחור רגיש. מפני שבכל פעם שאני נזכר בתמונה הזו, למרות שהיא ידועה לי מספורים ולא הייתי נוכח בה בעצמי, אני רוצה לבכות. אז תסלח לי, טוב?

השוטרים מהרו להוציא את גברת וארון אל מחוץ לבנין. בחוץ ירד גשם חורפי. האישה עברה למדרכה שממול, נשאה את עיניה למפרץ של מודא והמתינה. פתאום שמעה נגינת עוּד(UD) בוקעת מהבניין, וידעה כי בעלה שולח לה את אהבתו.

לאון וארון, כידוע, היה מגדולי נגני העוד בטורקיה כולה. בביתו הגדול של המאסטרו, בקרו אומנים ידועים, חברי מֶג'ליס (פרלמנט), ושרי ממשלה רבים. עכשיו ביתו עמד להימכר והוא עצמו בדרכו אל מחנה העבודה באשקלה.

צפירה ארוכה של רכבת מגיעה, אדי קיטור שנמהלו בטל הלילה, סימלו את סיומו של מסע בן ארבעה ימים ברכבת. המשלוח הראשון של המגורשים, כאילו נשפך מפתח הקרון, והחל צועד מרחבת התחנה של אשקלה אל נקודת הריכוז. הייתה זו שעת לילה מאוחרת, התחנה הייתה חשוכה, אורו העמעום של הקטר הספיק בקושי להאיר את הפסים שהיו מתוחים תחתיו.

מכובדי אשקלה "כבדו" בנוכחותם את האירוע. הם צחקו ולעגו. מצב רוחם המרומם לא התאים כלל למצב המגורשים המסכנים. סמל הז'נדרמריה סידר את הקבוצה לפי גובה האנשים. מפקדו שלא היה מרוצה מהסידור, פקד עליו לסדרם על פי גילם, ופרץ מייד בצחוק. הסמל המסכן נסה בעזרת פנסו העלוב אשר קרב אל פני האנשים, לנחש את גילם. משנדמה היה לו שסיים את מלאכתו, פקד עליו מפקדו לקרא לכל אחד בשמו.

-תקרא בקול! אולי יש ביניהם חרשים! צעק, ופרץ שוב בצחוק קולני.

-הכל מוכן המפקד! קרא הסמל המסכן.

-לא שמעתי אף שם מוסלמי! יבורך אללח! אמר נציג המפלגה בשמחה.

-קוראים לי, מחמט נאבי, אם יש לכם בעיות רבותיי, אתם יכולים לפנות אלי. תקבלו קפה שחור ומר. אני מוסלמי אלחמדולילח! קרא הסמל. אחר כך הוציא את ראובן מתוך השורה, העמידו בראשה, העמיס על כתפו את תיקי הקבוצה, והכריז על מנוייו לרשם הקבוצה.

לאחר כל זאת החל המסע מהתחנה של אשקלה, אל מחנה המגורשים. הקבוצה צעדה בחושך כקבוצת שבויי מלחמה. רגלי האנשים עולות ושוקעות, שוקעות ועולות בתוך השלג. הם היו לבושים עדיין בבגדים שהביאו מהבית. היו כאלה שלבשו מעילי קשמיר, כאלה שהתעטפו בצעיפים ארוגים מתערובת חוטי משי עם חוטי צמר, חבשו מגבעות משובחות תוצרת ברצלונה, וברטים אופנתיים תוצרת צרפת.

-אירופה צועדת לפני! אמר נציג המפלגה. הנה נכבשה אשקלה העלובה על ידי אירופה! צחק המפקד בקול, ממרומי סוסו, כשעל ראשו קלפאק שדמה בכל לכובעים שחבשו חייליו של ג'נגיז חאן.

-שמע חֵמשֵרי! (כנוי לבני אותו הכפר) קרא נציג המפלגה בפנותו אל מפקד הז'נדרמריה, ואמר בניב אנאטולי גס ומחוספס, שאנחנו ילידי איסטנבול, מתקשים להבינו. היגורים (שם גנאי למי שאינו מוםלמי) האלה גזלו את עשרה של המדינה , עכשיו יעשה צדק וכל העשר הזה יחולק לבניה האמיתיים של המולדת. יבורך אללח הרחום והרחמן!

שוב הדהד צחוקו בחלל הלילי. הקבוצה הלכה וכשלה כל הזמן.

מה תגיד על זה? אירופה באשקלה! אנשים אלה שהכירו וראו עולם, נאספו בתוך המחנה העלוב, עזרו זה לזה, עודדו זה את זה, ועשו הכל כדי לשרוד ולשמור על שפיותם. הם עבדו בסלילת דרכי אבן, בסילוק שלגים באמצעות אתים, מדרכים שלא עבר בהן איש מעולם! אף שיפצו ותקנו את המסגד של הישוב!

זה היה המשלוח הראשון. אחריו הגיעו משלוחים נוספים. היו גם כאלה שנשלחו למחנות אחרים בעיר אחרת. היו ביניהם צעירים, וזקנים בריאים, וחולים רבים, אך כולם היו חלשים. מי יותר ומי פחות. חלקם לא שרד ומסר נשמתו לבורא עולם, בלי שזכה לראות את ביתו. עד שבאה החנינה הגדולה, עברו שנתיים. אלה ששרדו חזרו, כשהם שבורים וחולים. תגיד עכשיו ידידי יעש, אתה מסוגל להבין אותי?



-נינו נכון שזה קשה אפילו קשה מאוד, אבל תסכים אתי אם אומר, אתה אף הזכרת זאת בעצמך, שאתה בחור רגיש מאוד. איני מכיר חברים אחרים בגילנו, שיהיו רגישים כמוך. יעש הלך בכוון שער היציאה ונעלם.


יהודים שלא עמדו בתשלומי מס הוורליק, מובלים למחנות עבודה

"כמה שאני מתגעגע לקולז' הזה"! אמרתי לעצמי בשעה שאספתי את הכלים מעל השולחן, וששטפתי אותם במטבח. זיכרונות מתקופת הקולז' עברו שוב במוחי. "בעצם רוב חיינו התנהלו שם. מהשעה השמינית בבקר, עד השעה חמש אחר הצהרים עם הפסקה אחת בת שעה לארוחת צהרים. אני הרי הייתי נשאר גם אחרי השעה הזו ברוב הימים. יושב באולם השעורים הארוך, ומכין את שעורי הבית. בדרך כלל לא הייתי צריך להכין שעורים בבית וגם לא לקחת אתי ספרים לביתי. אלה נשארו נעולים בתוך התא של שלחני, אשר באולם השעורים. מעניין שאפשר להתגעגע גם למבחנים" אמרתי כאילו משועשע. " כל סוף חודש היה מרוץ של מבחנים".







אורחים על הגג

שעת הצהרים עברה חלפה לה מזמן. שכבתי פרקדן על כסא נוח שהיה במרפסת. נמנמתי כשצלצול חד וארוך של פעמון חשמלי, הקפיץ אותי ממקומי. קמתי בבהלה, לבי קפץ בקרבי בפעימות רבות עצמה. "מה זה היה"? שאלתי את עצמי. הפעמון השמיע שוב צלצול צורם. " זה הפעמון! מי יכול לבא בשעה כזו "? אמרתי כשקפצתי לכוון החלון הפונה לכניסת הבניין.

- מורדו! אתה לא בעבודה? צעקתי מהחלון.

- תפסיק את החקירות, ופתח לי את הדלת!

-לחצתי בכוח על הלחצן החשמלי, הפותח את מנעול הכניסה לבנין ומיד ירדתי בריצה, לפתוח את דלת הכניסה לדירה.

- מה אתה סוחב שם? שאלתי את מורדו ממעלה המדרגות.

- שום דבר מיוחד. אימא שלי בישלה משהו שאתה אוהב, אז אמרה שיהיה נבון אם אביא לך קצת מהדבר הזה.

- אימא שלך שתהיה בריאה! אבל מה אתך מורדו, לא עובדים היום?

-בקשתי להשתחרר מוקדם יותר, אז אשרו לי, זה הכל. מה אתך אחי?

- מתייבש משעמום.

- אין לך משהו לקרא נינו?

- אתה ראית כיצד יצאתי מהבית. באותו הרגע לא הייתי מסוגל לחשוב על דבר כזה. לא רק זה. הבקר ירדתי לקנות לעצמי אי אלה דברי מאכל במאנדרה, ולא זכרתי לקנות עיתון. תגיד מורדו, איך הולך לשלנו בפלשתינה? האם יש איזה שינוי לטובה?

-שמע חבר, קודם כל נשב ונאכל משהוא, אני פשוט רעב. איפה אתה מציע שנשב?

-בחוץ על הגג. יש שם שלחן, אני אביא מה שיש לי במזווה של המטבח. להגיד את האמת מורדו, הפעם אני שמח לבואך יותר מאי פעם! צעקתי מתוך המטבח.

בשובי אל המרפסת, הספיק מורדו להעביר את המטעמים אשר בשלה אמו, לתוך הצלחות.

-אפיו קון לימון! (סלרי ברוטב לימון). שתהיה בריאה אימא רג'ינה! קראתי בהתלהבות. כמה שאני אוהב את זה!

-שב כבר ונתחיל לאכול.

-מורדו, בוא שב בצד הזה שתוכל ליהנות מהנוף היפה. אמרתי בהעבירי את צלחתו לכוון המנוגד, ממנו אפשר היה לראות את קרן הזהב בכל יופיו.

-אתה עושה חיים כאן מה? עם נוף כזה לא נחוץ יותר שום דבר בחיים!

-טבלתי את לחמי בתוך הרוטב החמוץ מתוק והטעים של הסלרי, וטלטלתי את ראשי לצדדים, כדי להראות לחברי את מדת הנאתי מתבשילי אמו, ועניתי לו כאילו בדרך אגב.

-אם אפשר היה לחיות רק מנוף יפה....עכשיו ספר מה חדש שם.

-ברב חלקי פלשתינה, הבחורים שולטים די טוב. רק עם המצרים, לא הולך כל כך.

-האם עצרו אותם מורדו? מה שמעת ברדיו?

-שמעתי שהם הגיעו למקום שנקרא, אם איני טועה, בשם עירק סואידן.

- מה גם העירקים שם?

-לא, בן אדם, כך נקרא המקום הזה.

-כמה קרב העירק מה שמו הזה, לתל אביב?

-אבי ברר ושאל את אלה שמתמצאים יותר, הם אמרו, שהמצרים קרובים בערך 40 קילומטרים משם.

40- קילומטרים ? זה עדיין לא כל כך קרב. בוא נקוה לטוב, ושהבחורים שלנו יצליחו להתארגן ויעצרו אותם.

-אמן! אמר מורדו בתקווה.

אחר הארוחה, התרווחנו בכיסאות הנח.

-איזו רוח נעימה נושבת פה! התלהב מורדו.

-כן, תמיד בשעות של אחר הצהרים נושבת כאן רוח נעימה כמו זו. לפעמים מורדו, כאשר אני שוכב לי כאן, מתרוצצות במוחי מיני מחשבות שונות ומשונות.

-כמו מה למשל?

-כמו להתרומם באיטיות לכוון השמיים, לדאות על פני העיר היפה הזאת, בדומה לבז החי כאן על הגגות הגבוהים, לראות איך התמונה מתרחקת והעולם מתגמד לנגד עיניך ככל שאתה עולה גבוה יותר ויותר, ובא לך לצחוק בקול גדול, וללעוג לכל מה שקורה שם למטה, לעוף כל זמן, בסוף מורדו, להעלם בלי לשוב!







מראה נוף קרן הזהב, והבוספורוס, מדירת טאנט רשל

-אתה שומע אותי? מורדו? אתה כנראה עייף מאוד ידידי אם נרדמת לי כך פתאום.

הבאתי שמיכה לכסות בה את ידידי.

-כעבור מספר ימים הבהיל אותי שוב צליל הפעמון. "מי זה יכול להיות בשעת ערב מאוחרת זו"? אמרתי כשניגשתי אל החלון. אך מיד חזרתי פנימה באמרי "מי גילה להם? מה אני עושה עכשיו? לא אפתח ודי! במקרה זה הם פשוט ילכו. אבל לא נעים לי עם נסים, הוא עומד להיכנס למשפחה בעוד חודש, אולי חודשיים או שלושה, מי יודע? הלא הם לא מספרים לי דבר. מעניין יהיה לראות את אחותי לוסי, אישה נשואה! השובבה הזאת"!

שוב צלצל הפעמון. ניגשתי לחלון. לוסי וארוסה, מיואשים, התחילו לרדת במדרגות הסמטה .

-רגע! צעקתי. אל תלכו אני מיד פותח לכם!

- כשעלו את המדרגות עד לקומת הגג, התפרצה לעברי לוסי, אחותי, מתנשפת וכעוסה.

-מדוע התמהמהת כל כך? היית מוכרח לתת לנו להמתין זמן כה רב?

-לא, עניתי כשאני מבולבל, וחיפשתי תרוץ הגיוני למעשי. פשוט הייתי במקלחת, עד שיצאתי והתנגבתי, על מנת לא לתפוס רוח פרצים, חס וחלילה, עבר מעט זמן. אני מתנצל נסים, אם הבכתי אותך. באמרי זאת, הצעתי להם להתיישב בפינת העישון של דירת הדודה רשל.

הערכתי וכבדתי את נסים משום שהיה איש רציני, ובוגר אותו הקולז' בו למדתי בעצמי. אלא שקולז' SAINT BENOIT בתקופתו, היה גם בית ספר עממי. הבדל הגילים בינינו, היה לפי הערכתי, כעשר שנים. מעולם לא הזדמן לי לדבר, עם העומד להיות גיסי. עד כמה שידעתי, השתחרר נסים משירותו הצבאי והקים בעזרת דודו, בית מלאכה לייצור מי קולון ומיני תמרוקים אחרים.

-נינו, פתחה אחותי, מה אתה עושה פה? עזוב את השטויות, וחזור הביתה!

-מי אמר לכם שאני פה? הקשיתי.

-אוי, מה זה כל כך חשוב? אתה חושב שלא יודעים? כל השכונה יודעת, אז שאני לא אדע?

-כל השכונה? שאלתי בתדהמה.

-מה חשבת בוויקו? (טיפשון) אתה לא מחוץ לעיר. אפילו לא מחוץ לשכונה. בשכונה יודעים הכל על כלם!

-איך זה? שאלתי מבולבל.

-מה זאת אומרת איך זה? אינני יודעת על מה אתם הבנים משוחחים ביניכם. החברות שלי מדברות רק על מה שקורה בשכונה. לפעמים גם על דברים אחרים. אז פקח עיניך, ותפסיק להשלות את עצמך.

-מה זה כל כך חשוב לך מה שאני עושה אחותי?

לוסי דחפה אותי לחדר האורחים, אחזה בכתפי ואמרה כאילו מתחננת.

-ראה נינו, המצב הזה לא נעים לי. תבין, בעוד חודשים מעטים אני עומדת להתחתן עם האיש הזה. הוא איש טוב. אני אוהבת אותו נינו!

-שיהיה לכם במזל טוב. אבל מה כל זה קשור למה שאני עושה או לא עושה, לעזאזל?

-כמובן שזה קשור! מה אתה חושב, שזה פשוט לענות בכל פעם כאשר בא לביתנו ושואל עליך? מה להגיד לו? שיש בעיות במשפחה? מה הוא יחשוב עלינו? עלי, עליך, על אימא ועל אבא, מה יחשוב נינו? לאיזה מין משפחה הוא הולך להיכנס?

לוסי, הפסיקה מעת את שטף דיבורה לקחה אויר והמשיכה .

-הכל בגלל כל מיני קפריזות שלך עם אבא! אז די אני מבקשת ממך אסוף את מה שאתה צריך ובא אתנו.

דמעות עמדו בעיני אחותי. "פגעתי בה. אני לא רוצה שאיש במשפחתנו יפגע בגללי. דבריה מאוד נכונים. איך לא חשבתי על החתונה הקרבה, על אי הנעימות וכל הקשור בזה"? אחר כך הצטדקתי בפני עצמי "אפשר לחשוב שמישהו במשפחה מתעניין בבעיות שלי! היא אפילו לא שאלה אם טוב לי, או, אם חסר לי דבר מה. לא רק היא, איש במשפחה לא מתעניין בי מאז הגעתי לכאן. כמו בפעם הקודמת. גם אז לא בא איש להתעניין בגורלי".

-בסדר לוסיקה, יש לי כמה דברים לעשות. אבל בליל שבת, אני מבטיח לך שנשב כולנו ליד השולחן בבית. בסדר?

-יפה ניניקו! אני שמחה. שמחה מאוד. עכשיו בוא ניגש לנסים.

כשנכנסנו לחדר העישון, היה נסים ליד הפסנתר בסלון.

-פסנתר יפה, אמר נסים, מי מנגן עליו?

-הדודה רשל, התאמנה עליו בדרך כלל. מאז הכוויה הקשה בידה, אינה מסוגלת לנגן משהו ממשי.

-אפשר? שאל נסים, בהצביעו על הפסנתר.

-בבקשה ! תרגיש כמו בבית.

נסים פתח את מכסה הפסנתר, קרב את הטבורט (כסא בלי משענת), העביר את אצבעותיו על הקלידים ואמר.

-הפסנתר טוב, אבל לא כל כך מכוון אמר, ומיד התחיל לנגן מנגינה שלא שמעתי מימי. הייתה זו נעימה הדומה למארש (שיר לכת) עם קצב איטי מאוד. הבטתי על לוסי בעיניים שואלות "מה זה"? לוסי הבהירה בסימני ידיה, כי מוטב להמתין לסוף הנגינה. כשסיים נסים את נגינתו, נשאר יושב על מושבו, מהורהר, עד שלבסוף אמר.

-צריך להכניס כמה שנויים.

-לוסי מה הולך פה? שאלתי. הפעם, בקול רם.

-זה עתה שמעת, אדון נינו, את מארש העלייה במדרגות בית הכנסת, של הגברת לוסי, ביום חתונתה. מייד קדה קידה עמוקה בהוסיפה. המלחין אשר הלחין את המנגינה באופן מיוחד לכבוד טכס חתונתה, הוא לא אחר אלא האיש היושב ליד הפסנתר, בעלי לעתיד, נסים! מחאנו כף בהתרגשות רבה. נסים קצת נבוך אמר, שהיצירה עדין אינה גמורה ושצריך להשקיע בה יותר כדי שיצא מזה משהו מתקבל על הדעת.

-איפה אתה מתאמן? שאלתיו.

-כרגע אין לי פסנתר בדירה. בבית אבי לא כל כך נח לי לנגן. לכן אני משתמש בפסנתר של בית הכנסת, שם אני מנצח על המקהלה. אם ידוע לך ." ידוע ועוד איך! הרי במקהלה הכירו זה את זה והתאהבו, הוא ניצח והיא שרה. עד ששלח את דודו אל אבא מרקו, לתווך בעניו הסידורים, בדיקת מעמד המשפחה, וקביעת עניין הדוטא (נדוניה), אשר גובהה נקבע בהתאם ליכולתו של אבי המועמדת להיות הכלה, ובהסכמת המועמד להיות חתן".

-ראה נסים, אמרתי בסוף, איני מוצא סיבה למה שלא תנגן כאן.

-אבל בלי הרשות של דודתך?

- עד שהיא תחזור, איני רואה שום סיבה אשר מונעת ממך לבוא ולנגן. כאשר הדודה תחזור, אני משוכנע שהיא תשמח מאוד לשמוע נגינה טובה. כך שאיני רואה בעיה.

-האם אני יכול לבוא איזה ערב? בתור התחלה אנסה לכוון את הצלילים.

-כמובן! עניתי כאילו הייתי בעל הבית.

כשנפרדו ממני, ידעתי שהעומד להיות גיסי, הוא אדם שנעים להיות בחברתו.











הדודה טאנט רשל עם בעלה איזאק









שכונות יהודיות על גדות קרן הזהב )חליץ'(

ערב בהיר ונעים של שלהי קיץ. רוח נעימה נשבה מדרום ואורות הסמטאות על גדות קרן הזהב ריצדו על הים המבריק והחלק. שכוב על כיסא הנוח, יכולתי לראות ממרום מושבי על הגג, את השכונות באלאט וחאסקוי. שתי שכונות, אשר לא הרביתי, משום מה, לבקר בהן. להוציא את באלאט לשם הייתי נוהג לבוא עם אבא מרקו בימי ראש השנה וכיפור, להתפלל בבית הכנסת הקטן והיפה שהיה בחצרו של בית החולים היהודי "אור החיים". באלאט, ואחר כך גם חאסקוי היו, לפי סיפוריהם של זקני המקום, מהשכונות העתיקות של ההתיישבות היהודית בעיר איסטנבול.

-ראה בני אמר אחד מזקני השכונה בשעה שישבנו בגן היפה של בית החולים באחת ההפסקות שבין התפילות. את בית החולים הזה, בנינו לראשונה ב1858-. עם השנים עבר שינויים, והמבנה הזה שאתה רואה עכשיו, הוקם ב1897-. אתה יודע מאיפה באו היהודים לכאן?

- לא סבא, לא ידוע לי.







חזית בית החולים היהודי "אור החיים"





בית הכנסת ע"ש לורא כדורי בחצר בית החולים אור החיים

- אם כך, כדאי שתקשיב. רבים מאחינו שחיו בערי הבלקן כמו סלוניקי שביון וימבול שבבולגריה הגיעו לכאן. בית הכנסת "ימבול" נבנה על ידם, אם אני זוכר טוב, ב1895-. כך כתוב שם על לוח השיש. אבל, תמצא כאלה שיהיו מוכנים להישבע שהוא נבנה ב1877-. גם בית הכנסת "גרוש ספרד " שנשרף כולו ב 1890-, נבנה בתקופה ההיא.

-למה שלא תספר לו על העתיקים יותר? התפרץ שותפו לספסל.

-אה כן, כן, הניע האיש את ראשו בחיוב, הרי חיו כאן יהודים גם בתקופה הביזנטית. אלה שבאו לכאן מהישוב "וריה" אשר במקדוניה בנו את בית הכנסת על שם העיר שלהם. וגם ה "צ'אנה" נבנה בתקופה של לפני האוסמנליס (העותומני).

-גם את בית הכנסת "איכתיפול" בנו אלה שהגיעו ממקדוניה בתקופה ההיא. התערב חברו בחוסר סבלנות.

-נכון, אמר האיש, גם בית כנסת זה נשאר לנו מהתקופה הביזנטית.

-ומה עם אחרידה? למה אתה לא מספר לו על אחרידה?

-סבלנות בנאדם, אתה חושב שבגילי הזיכרון עובד כל כך מהר? מה בוער? נגיע גם לאחרידה! הרי הוא עדיין נמצא פה ואי אפשר לשכוח אותו!

-ובכן בני, איפה היינו? תראה, יש לתת כבוד ולהאדיר שם כל הגדולים תמיד על מנת יישארו בזיכרוננו, ולא נשכחם חלילה וחס. אלא שבגילי יש סכנה שלא זוכרים את הכל. ובכן, אמרנו אחרידה? אז דע לך שהוא בית הכנסת הכי חשוב בבאלאט. בנו אותו אחינו היהודים שבאו לכאן מהישוב "אוחרי " שבמקדוניה ב1440-. עליך לבקר שם בני. הוא נדיר ביופיו! התיבה היא מעשה אומנות בדמות התיבה של נוח הנביא.

-רק בתי כנסת? זה כל מה שעשו בבאלאט אבי? שאלתי בסקרנות.

-מה פתאום ? זעק חברו. כאשר הספרדים גירשו את היהודים מארצם, מי פתח להם שער ישועה? סולטאן בייזיט השני! הוא רצה את כלם את כל מאתיים אלף המגורשים! ומה הוא אמר אז? ספר, ספר לו !

-ידוע לנו, המשיך המבוגר, שאמר כך: "פרדיננד מלך ספרד הוא אמנם אדם חכם. אבל הוא שגה, ברגע שגרש את היהודים. בכך יהפוך את ארצו לעניה ואילו ארצנו תתעשר ברגע שיקלטו אצלנו". ואללחי צדק האיש החכם הזה!

- אינני מבין, אמרתי, מדוע זה חייב להיות כך?

-מה יש כאן לא להבין בני? הלא גם עכשיו זה כך. רק שעכשיו לא מוכנים לדבר על זה, ואולי רוצים לעשות את ההפך ממה שעשה הסולטן בתקופה ההיא. ראה, בבאלאט ואחר כך בכל איסטנבול, רוב היהודים הם צורפי זהב, בעלי מחלבות, סוחרי בדים, רופאים, בנקאים ואף בעלי בתי מרזח מהמפורסמים.

-ומי הביא את הדפוס לאימפריה העותומנית, אתה יודע?

-נכון, חברי צודק. את בית הדפוס הראשון באימפריה, הקימו היהודים כאן באיסטנבול. אחריו קמו אחרים בערים סלוניקי, אדירנה, חלב ואיזמיר כולם על ידי יהודים. הוא צדק מאוד הסולטן בייזיט הזה. היהודים באמת הכניסו חיים למסחר ולתרבות. תגיד לי בני ועל אחינו הקראים שבחסקוי (HASKÖY) שמעת?

- קראים? לא סבא, לא שמעתי.

-איפה אתה גר? נכון בגאלאטה? מה? אין לכם שורשים יהודיים שם למעלה? בכלל אין לכם! אני אומר זאת תמיד, ומה אומרים לי? שאני זקן טרדן! לא ספרתי לך קודם שבגדה הזו של החליץ', בבאלאט ובחאסקוי, חיו יהודים עוד מזמן הביזנטים לפני האוסמנלי (האותומנים)? כן? אז טוב תקשיב, ותלמד עוד דברים!

בתקופה ההיא, כך מספרים, חיו בחאסקוי יהודים שנקראו קראים. הם מבני דת משה, ממש כמונו. אלא שהם מאמינים בתורה הכתובה זאת אומרת בדיוק כמו שכתוב בתורה של משה, בלי לשנות דבר. אנשים טובים הם, מלומדים וחכמים. הם חיו במקום בו נמצא היום המסגד החדש(YENI CAMI) בכיכר אמינונו (EMIN�N¥) . השוק המצרי, מכיר? לידו ממש.

- נו באמת לא יודעים איפה זה יני ג'אמי? רטן חברו של הזקן.

-למה אתה לא נותן לבן אדם לדבר? אם אתה יודע יותר טוב ספר לו אתה! נעלב האיש וכעס מאוד.

-אתה יודע טוב מאד שאיני יודע לספר כמוך. אז מה? אי אפשר כבר להגיד

מילה? היידה, תמשיך, תמשיך.

-הזקן, הרים ראשו, והישיר מבטו אלי.

-בערך בסביבות המאה ה17-, החליט השולטן של הימים ההם, לבנות בדיוק על השטח שהם גרו, מסגד החדש. אז מה הם עשו? נתנו לקראים בתים בחאסקוי הסמוכה, פטרו אותם מתשלום מסים, וגם טובות אחרות נתנו להם. איך יודעים שהקראים כל כך "ישנים" (ותיקים) באיסטנבול? הנה כך. מספרים שבנימין דה טודלה היה פה באחד ממסעותיו בשנת 1172 ושפגש פה, יותר מ500- יהודים שנקראו בשם קראים. אחר כך הם עברו גם לבאלאט ולביוגלו בצפון. לא שומעים עליהם כל כך בזמנים האלה. אולי בגלל שלא מספרים לכם עליהם שם למעלה.

- התייבש לי הפה בן אדם! תביא כוס מים! פנה האיש לחברו.

-אני אביא! אמרתי, וקפצתי מיד ממקומי.

האיש שתה כמה לגימות מהמים הצוננים, נח, נשם מספר נשימות, שתה עוד מספר לגימות, הסתכל אלי, ואמר.

-זה טוב! אין כמו מים חיים! איפה היינו? כן, אצל הקראים. סבי היה מספר כי הוא ידע את שמות החכמים שלהם. כמו למשל בנימין ביגחי, יודה פוחי, יצחק יודה יפת, שבתאי מנגובי, ורבים אחרים. היו ביניהם קונסולים, פקידים בכירים בשלטון, גם רופאים ידועים היו להם, כמו דר' מרקו סינני, דר' ברוך קירימי, ועוד רבים. גם סופרים ידועים היה ביניהם. על כל הדברים האלה, לא שמעת בני ולא ידעת אפילו מי הם אחינו הקראים? בבית הספר לא מלמדים אתכם משהו ממה שסיפרתי לך עכשיו? אתה עושה רושם של בחור מלומד.

-לא אבי. דברים כאלה עדיין לא מלמדים כאן בבתי הספר. אני מאוד מודה לכם על הספורים המעניינים שסיפרתם, אמרתי בקומי ללכת.

-לא ספורים! לא ספורים בני, הכל אמת! חי השם!

ובכן כאלו אתן באלאט וחאסקוי! אמרתי בהביטי לעבר השכונות מגג ביתי. בכל המקומות חיים יהודים בפעילות ערה כל כך, שיש לך הרגשה כאילו כל איסטנבול, עיר של יהודים היא.















השיבה לשכונה

כשנכנסתי לחדר, חשבתי על השיחה שהייתה לי באותו הערב עם אחותי. אין מה לעשות, כנראה שעלי להתארגן לקראת שובי הביתה. לא יהיה לי כל כך קל, אבל אין ברירה. הבטחה היא הבטחה, וחייבים לקיימה. לא אאכזב את אחותי ולא את העתיד להיות בעלה. בפגישתנו הראשונה, כבר כבש אותי האיש הזה!

התחלתי להציע את מיטתי, כשלפתע התיישבתי באחת מפינותיה כולי רועד. מבוכה כבשה את מקום הביטחון שהיה לי בכל זמן שהותי במחבוא. "אלוהים! איך עושים את זה? לבוא פשוט ולהגיד, הנה חזרתי? לחזור, ולא להגיד דבר? יתכן שלא כולם מבינים את סיבת עזיבתי? בעצם מה יש כאן להבין? כל אחד חי את חייו ורק אני, כן רק אני מרגיש שזה צריך להיות אחרת. אחרת? אז איך"?

בבוקר המחרת, קבעתי את צעדי בעניין השיבה לבית הורי. החלטתי להגיע בליל שבת ישר לארוחה כפי שהבטחתי לאחותי. במעמד זה לא ישאלו שאלות. אני צריך לנסות להוביל את השיחה לנושא ההכנות ליום החתונה הקרב ובא.

סקרנה אותי במיוחד תגובת הורי. בעת המפגש בפעם ההיא הם בחרו, להתעלם מהנושא באופן מוחלט. יתכן משום שהייתי אז צעיר יותר או משום סיבה כלשהי, לה לא מצאתי הסבר הגיוני עד היום. ברור היה לי, כי גם בפעם הזו יבחרו להבליג בעקבות בקשת אחותי, אשר ללא ספק הודיעה להם על שובי.

אבא מרקו, אינו מסוגל להסתיר את רגשותיו. בעיני רוחי כבר התחלתי לדמיין את הגבות המכווצות על פניו, ואת קול טחינות שניו מתוך לסתותיו הנעות בעצבנות.

לכבוד "האירוע", תלבש אימא אינס, מסכה חלקה על פניה. כך שמחשבותיה לא תשתקפנה מהן. היא כמובן תחייך כל הזמן אל החתן, ותענה ב "סי פאשה, אן ויסטא פאשה" (כן פאשה, מייד פאשה) לבקשותיו, דרישותיו של אבא מרקו.

בחושי ידעתי שאני שבוי בידי אמי. ידעתי שאעשה כל דבר שהיא תבקש. אומנם כך היה תמיד. היא ביקשה ואני בצעתי. מעולם, כן מעולם, לא דרשה ממני דבר. רק בקשה. כאשר לא בקשה, היה די בסימן מעיניה על מנת להדליק בי את ניצוץ הציות. במבט עיניה בלבד מסוגלת היא לכבוש את אמונו של העומד מולה. יהיו אלה אישה גבר, נער או נערה, שכנים או ידידים. כלם מוכנים להישבע על טוב לבה, מעשיה הטובים בקהילה , חכמתה ותבונתה. נכון גם אני נשבע אמרתי. מה הפלא? מהיכן שאבה אישה זו, כוחות וזמן לטפל בנוסף לביתה על ארבעת ילדיה וחמות חולנית, ובכל עניני הקהילה בשכונה? כאלה הגלויים, וכאלה שאסור להזכיר. להזריק זריקות לחולים מחוסרי יכולת שלא היה בידם לשלם בעד אחות. או פעילות בחברה קדישא, ארגון חוגי בית בסלון ביתנו הגדול, עבור ארגונים ציוניים. בהמרצת העלייה עם האדון עקיבא מהסוכנות, או האדון אליושע והגברת דורה, אשר גרו בבניין ממול ושהיו מפעילי "החלוץ". ארגון MARIAGES BLANCS כפי שקראו לחתונות הפיקטיביות בין גברים שקיבלו ויזה מהמנדט הבריטי להיכנס לפלשתינה, עם נערות או נשים אשר אינן זכאיות לקבל היתר כזה ולהפך. היא זכאית לכל הערכה והכבוד של הקהילה! כך חשבתי. אבל מה שקושר אותי אליה, אינה רק אהבתי ללא גבול לאמי, אלא כבלים חזקים הנובעים מחוזק אישיותה שמוליכים אותי בלי דעת לכל מקום אשר תחפוץ.

כששבתי אל עולם המציאות מהזיותיי הצצתי בשעוני.

- "דיו סנטו אי פיידוזו" (אל קדוש ורחמן), כבר מאוחר ואני חולם! עלי למהר לצאת, כי לפני שאכנס הביתה אני חייב לפגוש את מורדו.

בהגיעי לשכונה, עלה באפי שוב ריחה המיוחד. "כאן אפשר ממש להתבשם מריח השבת הנמצא בכל. באוויר, על הדוכנים, על האנשים הממהרים להיכנס בזמן הביתה, בכל, בכל, בכל!

בצהלה גלויה, נכנסתי לבנין חברי, בירכתי ב "מרחאבא" קולני את קאזים השומר, שהיה המום מהופעתי הפתאומית, ומהתלהבותי הבלתי רגילה. עליתי את המדרגות בזוגות עד שנעצרתי מתנשף לפני דלת הדירה של ידידי. לאחר המתנה קצרה, לה נזקקתי על מנת לאזן את קצב נשימתי, לחצתי על פעמון הדלת.

את הדלת פתחה האם הטובה של מורדו, אשר פקחה זוג עיניים גדולות בראותה אותי.

-מורדו! היא צעקה, אל חג'י יא וינו!! (החג'י הגיע).

- למה חג'י אמי?

- ככה זה לא? מי שיוצא לתג' יעשה דרך ארוכה על מנת להגיע למכה ולהיות חג'י, יעלם לזמן ארוך. עד שהולך לשם וחוזר, אפשר לשכוח ממנו. עכשיו ספר, הכל בסדר? לא היית חולה חס וחלילה?

-לא מאדם, לא חולה ולא שום דבר כזה. הייתי עסוק קצת עם עצמי, זה הכל.

-בואנו פאשה (טוב חמוד), העיקר שאתה בריא.

- זהו, אמרתי למורדו, חוזרים! אני ממהר כי לבטח שואלים שם, אם אגיע או לא אגיע. רציתי שתדעו שאני פה. שבת שלום לכל הנוכחים! קראתי בקול בפנותי לכוון המדרגות בריצה.

קאזים, השומר, שראה את הריצה המטורפת שלי מעלה ואחר כך מטה, לא כבש את התרגשותו כשקרא בקול "ביסים איללאח ראחמאני ראחים!" (בשם אללח הרחום והחנון) .

בהגיעי אל כניסת דירת הורי שפרתי את הופעתי, חיפשתי בכיסי את מפתח הדירה. כשזה לא נמצא סובבתי את ידית הפעמון, והמתנתי לבאות. את הדלת פתחה סוזן. בהחלט הייתה זו הקלה גדולה עבורי.

-שבת שלום סוזן, מה שלומך?

-שבת שלום נינו, ברוך בואך, ענתה היא נרגשת. חסרת לנו.

-תודה סוזן. האם הם יושבים?

-לא הם פשוט משוחחים על כל מיני דברים.

לאחר שעברתי את הפרוזדור הארוך, נעצרתי נרגש לפני דלת הכניסה לחדר האורחים, הבטתי לכוון סוזן אשר עודדה אותי בחיוכה לפתוח את הדלת.

-היידה נינו! אמרה אחותי, כולנו מחכים שתגיד קידוש.

נעמדנו סביב לשלחן בטרם שנאמר זה לזה אפילו מלה אחת. אימא אינס מזגה יין אדום ומתוק לתוך הכוס המיוחדת. הגבהתי את הכוס כשאני פותח בקולי הגבוה בסלסולים מזרחיים.

-יום השישי, ויכלו השמיים וה.....קולי היה עם הברכה כשבלבי תפילה, שערב זה יעבור בשלום ובלי תקלות. כשגמרתי לקדש על היין, לגמתי, כמקובל, לגימה קטנה מהכוס, אחר העברתיה לאבא מרקו, אשר לקח לגימה של ממש והעבירה לנסים, כנהוג, מהמבוגר אל הצעיר. קודם הזכרים אחר כך הנקבות, לפי אותו הסדר, מהמבוגרת אל הצעירה. הרמתי את מגש הלחם והעברתיו לאבי, שיגיד "המוציא". אבא מרקו דחה את המגש בידו ועשה סימנים כאילו רצה לומר "אל תסבך". בצעתי בידי פלח מה "פרנג'ולה" ( לחם מאורך) לקחתי לעצמי פלח קטן אותו טבלתי בצלוחית המלח ואמרתי "המוציא", חילקתי לכל המסובים מהלחם על מנת יברכו כולם את ברכת "המוציא". כשהגיע תור החתן לעתיד לברך, היה נבוך קמעא ומבולבל מאוד. אכן התברר מיד כי אינו מצוי בענייני הברכות, ולא בענייני התפילות.

-זה כל כך חדש עבורי, אמר במבוכה.

אבא מרקו אשר קלט את המצב בחושיו הבריאים עוד טרם הברכות, פרץ בצחוק. נסים אשר חשב שלועג הוא לו על בורותו.

-הנה עכשיו יהיה עוד אחד במשפחה שהוא כמוני. אמר אבי כשהוא צוחק ברוב שמחה. אתם רואים? אמר, בפנותו אל הנוכחים, אך דבריו הופנו בעקר אל אישתו, גם אדם מלומד כמוהו אינו יודע לברך. זאת לא בושה.

הבחנתי מיד כי אבן גדולה נגולה מלב החתן.

-תראה נסים, בילדותי נדדתי בכל מיני ארצות בגלל המלחמה. כך שחייתי הרבה זמן בכפרים לא יהודיים. את הדברים האלה כמו ברכות, תפילות וכיוצא בזה, הכרתי לראשונה כאשר הגעתי לאיסטנבול, ופגשתי כאן את אמי ואת אחיותיי. גם אמי אינה מבינה כלום מזה. חוץ מאשר בראש השנה ויום כיפור לא תראה אותי בבית הכנסת. תאמין לי שגם אז איני יודע מה אני מחפש שם. כלם רוצים "להתרוקן" מהחטאים שאספו במשך כל השנה כדי לפנות מקום לחטאים חדשים. זה לא בשבילי. "ארובאר כשר יילאן בליק טריפה" (לגנוב, זה כשר, אילו דג הצלופח טרף). אני מתכון לכך, שגם בשעת התפילה שקועים כלם בעסקים, ומה הם עסקים? זה פשוט לתחבל מיני תחבולות, כדי שהכסף שבכיסך יעבור לכיסי. כמה שיותר כסף. זה רצוי וזה כשר. אבל איני מבין מה רע בדג הצלופח שהוא כל כך טעים אבל לא כשר" וזיומרס! (דברים בטלים). ראה אני לא אוכל חמץ בפסח. למרות שרבים הנחשבים לטובים ממני, לא תמיד מקפידים. בפסח אני מרגיש מיוחד. כאילו זה החג הלאומי של היהודים. כך אני מרגיש ואני ישר עם עצמי, ולא אעשה שקר לעצמי ולא לאחרים. זו כל אמונתי.

הדברים הגלויים והישרים שנאמרו על ידי אבא מרקו הקסימו אותי. בתוכי, אהבתי מאוד את יושרו גם כאשר הדברים היו נאמרים באופן בוטה.

בעצם, גם בבית הזה, לא היו מברכים כמו עכשיו. אימא אינס דאגה על שמירת הכשרות בתוך הבית, ועל הפרדת כלי האוכל לימי הפסח. קידוש וברכות אחרות, כמו המוציא, ברכת המזון, הדלקת נרות חנוכה כדת על כל התפילות, חדרו אתי ועל ידי כשקיבלתי את הכשרתי, לקראת יום הבר מצווה שלי. אחר כך הייתי חבר ב-"מחזיקי תורה". שם למדתי את כל התפילות והדרשות, עד שעזבתי בגלל עלבון שהעליבני מוסיו נסים בכר שנחשב למייסד החוג. אבל המשכתי לבוא לבית הכנסת לתפילות שחרית, מנחה וערבית.

כעבור זמן הצטרפה אחותי לחוג "מחזיקי תורה", ומשם בשל קולה הערב, הייתה הדרך למקהלת בית הכנסת קצרה מאוד. אימא אינס מצידה התחילה לבקר יותר ויותר בבית הכנסת.

- האם נקבע תאריך לחתונה? העזתי לשאול, כאשר הוגש הקינוח. המסובים הסתכלו זה אל זה, המומים.

- אמרתי דבר מה שלא כשורה? שאלתי. או שמא חלילה קרה משהו?

- לא בוויקו (טיפשון) הרגיעה אחותי, הרי כולם יודעים, כבר כי החתונה נקבעה בשעה טובה ל17- באוקטובר, בבית הכנסת זולפריס.

- איזה יופי, אמרתי בשמחה. הכל כבר מוכן ליום הגדול?

- השמלה תהיה משהו לא רגיל, לבנה כשלג עם שובל ארוך, כמו לנסיכה. את השובל יחזיקו האחייניות של נסים, אשר תלבשנה שמלות כלה ואחינו מומו הקטן, יחד עם הבן של מג'ר, רופא השיניים, שיהיו לבושים כחתנים קטנים.

-שמלות כלה אני מבין, אבל מה הם בגדי חתן? את רוצה להגיד שהם ילבשו...

- כן אחי סמוקינג וכובע צילינדר.

- אבל, צחקתי, הם יראו כליצנים קטנים!

-מה פתאום ליצנים? אמרה לוסי שנעלבה מדברי, זה יהיה דווקא יפה מאוד. תכף תגיד שגם אתה תראה כמו ליצן.

-אני בסמוקינג וצילינדר? השתגעת לגמרי, הרי אני איחנק בתוך דבר כזה!

- אם אבא לא ייחנק , אז גם אתה לא. האם זו בקשה גדולה מדי אחי ליום חתונתי?

- לא, אמרתי נבוך, העקר שיהיה לכם במזל טוב.















רחוב עתיק בשכונת גאלאטה, Yüksek Kaldırım

החתונה

-בואי לכאן! אמרה אחת הנשים מתוך הקהל לחברתה תוך שהיא מושכת אותה בידה לכוון סף המדרגות של בית הכנסת.

- הם באים? שאלה חברתה שלא הבינה את הקורה אתה.

-כן, כן! נו מהרי כבר, פזגאדא! (כבדה) הן התקדמו ונעמדו על סף המדרגות, כשהן דוחפות אותי הצידה. אחת הגברות הסתובבה אלי, ואמרה בחיוך מנומס.

- פרדון.

לא ראיתי, ולא הכרתי את רוב קהל המוזמנים שבא לבית הכנסת לכבוד חתונת אחותי.

- הנה היא מגיעה! צעקה האישה הראשונה.

- תראי איזו שמלה ! איזה שובל ארוך! ממש נסיכה !

-תראי את הנסיכים הקטנים שמחזיקים את השובל כמה שהם מתוקים פאשאיקוס! (חמודים).

- כמה יפה היא לוסיקה! נכון?

- וצעירה !

- בת כמה היא לדעתך?

- איני בטוחה אם מלאו לה שבע עשרה.

- כל כך צעירה? שמעתי שהם התאהבו, ושזה לא שידוך.



חתונת אחותי. משמאל, בחליפה שחורה - מומו אחינו הקטן.

-תסמכי על מאדאם אינס לה גוהרקא (השדה). היא בטח תכננה את הכל מראש, ודחפה את הבת למקהלת בית הכנסת.

-אילו שטויות, את לא מכירה את מאדאם אינס, היא אישה קדושה!

-הכל שטויות ! אמרתי, בהתייחסי לדברי שתי הנשים.

-מי האיש שמוביל אותה?

-זה בטח אביה, מוסיו מרקו.

-איזה אדם יפה!

-יפה אולי, אבל אקסי! (עצבני) הו, הו. ראי את הגבות שלו, מיד רואים שהוא אקסי גדול.

-אז מה? גם שלי אקסי גדול. לו היה לפחות יפה כמוהו, הייתי מתנחמת.

- לו הכרת את מאדם אינס לא היית מדברת כך! מה חסר לבעל שלך?

-מה זה ? שאלה אחת הנשים.

-מה זה? שאלתי גם אני. מוזיקה בחצר בית הכנסת? דבר חדש! ומיד נזכרתי במה שספרה אחותי בהיותנו במחבוא. "זה עתה שמעת, את מארש העלייה במדרגות בית הכנסת של הגברת לוסי ביום חתונתה, שהלחין לכבוד האירוע, בעלה לעתיד האדון נסים פרחי".

זה מאוד יפה, גם תואם את קצב עלייתה את המדרגות זו אחרי זו. כל הכבוד גיס ! אמרתי והרגשתי מאושר. לוסי עברה על פני, זקופה ויפה. "ראשה לבטח בעננים". חשבתי, ואילו אבא מרקו, מנסה לשמור על קור רוחו, אך ראיתי את לסתותיו הטוחנות במרץ. "חייך, אבא, עלינו לשמוח"! רציתי להגיד, אך שתקתי. שובל שמלתה הארוך מטאטא את רצפת החצר כאשר "הנסיכים" הקטנים נבוכים ומבולבלים, מתאמצים ככל יכולתם למלא את תפקידם עד הסוף. הצטרפתי לתהלוכה מיד אחריהם .

זהו? זה הכל? ז'קו בפלשתינה, מומו מחזיק את השמלה של לוסי, לוסי הולכת בראש עם אבא, אימא כנראה ממתינה ליד התיבה בתוך בית הכנסת. חיפשתי אחר מורדו, אך הוא לא היה בסביבה. בית הכנסת היה מלא. באולם, בעזרת הנשים וגם בחצר הצטופפו אנשים רבים. המשפחה עלתה על הבמה ליד התיבה. החזן המהולל, אל סניור מצ'ורו, חידד את קולו בטרם יפתח בטקס.

הרגשתי מחנק, "אלי הטוב כמה שחם לי עם הבגד המטופש הזה! צווארון החולצה הקשה כמו קרטון גס, הורג לי את הצוואר. מי המציא את השטויות האלו"?

החזן בירך בקולו הערב, כשהמקהלה השיבה בהתלהבות גדולה, לכבודם של חברתם למקהלה, ומנצחה.

בסיום הטקס החלו האורחים לעלות לבימה, ולברך את החתן, הכלה ואת המשפחות משני הצדדים. לחצתי ידיים לעשרות, אולי למאות שנראו לי כאלפים. כשהגיע מורדו אמרתי לו בחוסר סבלנות.

-תוציא אותי מכאן מורדו! אבל מהר! אני הולך להתמוטט.

- השתגעת! אינך יכול לעשות דבר כזה!

- מורדו תוציא אותי מכאן, בבקשה ממך, התחננתי.

- אבל לא נשארו אנשים רבים, עוד מעט ייגמר הכל כך שתוכל להמשיך עם המשפחה.

משכתי את מורדו לכוון היציאה. כשהגענו לחצר נשמתי נשימה עמוקה. פרמתי את עניבתי, והסרתי את הכובע מעל ראשי, ובקשתי מחברי.

-תמצא בבקשה איזו מונית שתיקח אותי הביתה.

בהיותנו ישובים במונית זה ליד זה, שאל מורדו.

-מה קורה נינו? הרי לא כל כך חם היום. אנחנו בערב סוכות ומזג האוויר נעים.

- אבל מורדו, שם בפנים.

- מה היה שם בפנים נינו?

-היה חם, היה מחניק, הייתי לבד. גם אתה לא היית. הרגשתי בודד מורדו, בודד מאוד.

- בתוך כל הקהל הזה? שאל מורדו.

-אתה צודק ידידי, איך אפשר להרגיש בדידות בתוך כל כך הרבה אנשים? זה אומנם לא הגיוני, אבל האמן לי ידידי, זו הייתה הרגשתי. לולא אתה לידי עכשיו הייתי מרגיש אותו הדבר. המונית נעצרה ליד ביתנו.

- מורדו מה דעתך שנפגש אחר הצהרים הרי יום ראשון היום.

- אבל מה עם המסיבה וכל הבלגן אצלכם?

- בגלל הבלגן מורדו, בגלל הבלגן.



































הקהילה היהודית

בוקר חגיגי בהיר. יצאתי לרחוב, ושמתי פעמי אל בית הכנסת. " איזה מזג אויר נפלא" אמרתי. השלכת אמנם בעצומה וממלאה בעליה הצהובים והאדומים את כל המעברים והדרכים. בבית הכנסת אנו כבר קוראים "מוריד הגשם" אך הריחות ריחות של אביב הם, הרוח המלטפת היא כשל רוח אביבית. גם האווירה, בשכונה אווירת חג היא. הרי חג סוכות היום".

כשהגעתי לשערי בית הכנסת אפולון, נכנסתי הישר לפינת מושבי הקבוע ליד חברי מ "מחזיקי תורה", אברמיקו. שלא כמוני, אברמיקו ממשיך ללמוד שם. בזכותו נשאר מקום מושבי עדיין לרשותי. אברמיקו האמין מאד כי חזור אחזור לחוג של מוסיו נסים.

-בקר טוב אברם, איזה יום יפה בחוץ! אמרתי.

-בקר אור אמיגו. יפה, אבל אולי ירד גשם. הרי תמיד יורד גשם בסוכות.

-אם אתה אומר! אמרתי, כשפניתי לברך ולהתעטף בטליתי.

כשעמדתי לשבת, שמעתי באולם את רעש המושבים הנטרקים והבנתי כי הקהל נעמד על רגליו.

-החכם באשי! לחש לי אברמיקו.

-הבנתי! עניתי.

החכם באשי של כל יהודי טורקיה חריבי רפאל סאבאן, לבוש אדרת חג שזורה פסי זהב, כשעל ראשו כובע מיוחד שדמה יותר לכתר מאשר לכובע, צעד לכוון התיבה כשמאחריו צועדים, הרב הראשי של העיר איסטנבול, החזן מצ'ורו וגבאי בית הכנסת. כל הכבודה זכתה לברכות מהקהל הקרוב למעבר. היו גם כאלה שקמו, ונשקו את יד הרב על מנת לזכות בברכתו. כשהגיעו ועלו כלם לתיבה, התיישב החכם באשי על "כס מלכותו" מימין לארון הקודש והרב הראשי משמאל לארון הקודש. רק אחר כך התיישב הקהל, שהיה מוכן להתחיל בתפילת השחרית של סוכות.

-תגיד אברמיקו, נכון שיש לך קרבה כאן בחוג אנשי הקהילה?

-מדוע אתה שואל?

-יש לך, או אין לך?

-אפשר להגיד שכן. אבל מדוע אתה שואל?

-אסביר לך, אבל אל תצחק ממני.

-על מה?

-ראית את החכם באשי עם כל הכבודה?

-כמובן שראיתי!

-אנשים אלה מנהיגים את הקהילה שלנו, נכון?

-נכון, זה ברור כשמש.

- יופי, אבל מה שלא ברור כשמש הוא, את מי בוחרים לחכם באשי, מה כוחו ומה הן סמכויותיו, איך כל הארגון הזה פועל? זה לא מסקרן אותך? למדו אותנו דברים רבים, אבל על זה לא מדברים.

-לא עלה בדעתי לחשוב על דבר כזה עד הרגע הזה, נינו. אבל עכשיו שאתה מדבר על כך, עוררת את סקרנותי. איני מבין איך זה קשור לקשרים שלי כאן?

-אני לא בטוח, אבל נדמה לי שיש כאן בספריה או גם במשרד חומר כתוב, ממנו אפשר ללמוד.

-רגע! אמר חברי, ונעלם בפרוזדור בית הכנסת. כעבור זמן מה חזר אל מושבו.

-שמע, הדברים יותר פשוטים ממה שחשבתי. דברתי עם אחד העסקנים, אשר טוען שהוא מכיר גם אותך. אם אנחנו רוצים יוכל להישאר אתנו חצי שעה אחרי התפילה. כך שנוכל לעין בחומר שיש. במידה והזמן לא יספיק לנו, נוכל לבוא בכל זמן אחר, להשלים את החסר.

-כל הכבוד אברמיקו! אני משוכנע שזה יעניין את שנינו.

בסיומה של התפילה, מיהרנו עם חברי לכוון היציאה, ברכנו על המינים שהגישו השמשים, ונכנסו אל תוך המשרד.

-בוקר טוב, מוסיו חסון, אמרתי לאיש.

-שלום עליכם, השיב האיש בלשון הקודש.

-אז אתם באמת מכירים! אמר אברמיקו.

-אמת! אמרנו אני ומוסיו חסון, וצחקנו ביחד.

מוסיו חסון הניח על השולחן חוברת קטנה, ופתח בהסברים.

-הנה הכנתי עבורכם דברים אלה . אם זה לא יספק אתכם, אחפש דבר נוסף בפעם אחרת. אבל אני משוכנע שמה שיש כאן, יכול בהחלט לספק אתכם.

הצצתי בחוברת וקראתי את כותרתה. "אדמיניסטרציה ושלטון בקהילה היהודית בתקופה העותומנית".

-אבל מוסיו חסון, אמרתי, התקופה הזו חלפה ואיננה קיימת יותר.





ראש קהילת יהדות טורקיה , Haribi Rafael Saban



-זה מה שיש נינו, אמר האיש. קראו ולמדו אם רצונכם לדעת.

התחלתי לקרא.

-בראש הקהילה עומד ה"חכם באשי" (ראש החכמים).

-החכם באשי חריבי רפאל סאבאן, הוא ראש הקהילה של יהדות טורקיה. השלים מוסיו חסון.

-מעניין למה "חריבי?" שאל אברמיקו, ולא הרב או החכם, חריבי, לא נשמע לכם קצת מוזר?

-בכלל לא ! אמר מוסיו חסון. השם הזה חובק את שני התארים שהזכרת. כלומר חכם ורבי. כך הפך השם חריבי לתאר של כבוד. לכן כאשר אנו אומרים "חריבי רפאל סאבאן" אנו פונים אל החכם והרב רפאל סאבאן שהוא החכם באשי של יהודי טורקיה. יפה לא?

-מועצה בת שישה חברים מסיעת לחכם באשי, המשכתי לקרא בספר. אלה נקראים דיינים. שלושה מהם הם רבנים, ומתמנים לכל חייהם ושלושת האחרים הם נבחרים מהשכבה הלא דתית, המתמנים מדי שנה.





מרכז הקהילה באיסטנבול, ומושב החכם באשי

-זה מעניין מאוד! אמרתי, האם זה עדיין כך?

-פחות או יותר. השיב מוסיו חסון. ראו מאז השלטון העותומני ועד עכשיו לא עבר זמן רב. הארגון שלנו נבנה על ידינו ולא נכפה עלינו . ישנן פה ושם השפעות של קהילות אחרות, אך הן רק בתחום הארגוני בלבד.

-כן, אני רואה אמר אברמיקו, כאן כתוב כי בחצר הסולטן, היו חמש קהילות שונות, אך מודגש גם כי הארגון של הקהילה היהודית הוא הטוב ביותר.

-עליכם להבין בחורים, כי קהילתנו היא המשך ישיר של הקהילה המפוארת שהייתה לנו בספרד לפני הגירוש. כך שלא באנו בידיים ריקות, ולא בנינו יש מאין. הבאנו ידע בארגון קהילתי, ואנו מקיימים בכל המקומות ארגונים קהילתיים לתפארת עם ישראל. בזכות האימפריה העותומנית, קמו קהילות יהודיות רבות, באיסטנבול, בורסה, גליפולי, אדרינופוליס, היום - אדירנה ובאיזמיר, בתורכיה. בסלוניקי, בינינה ולריסה ביון, בקאירו ובאלכסנדריה במצרים, סופיה בבולגריה, בבוסניה של יוגוסלביה, אפילו בבגדד, בדמסקוס ובירושלים, כולן על ידי אותם היהודים שגורשו מספרד, כשהמאחד העיקרי את כלם, היא השפה הספרדית הנשמרת עד היום, ושקוראים לה לאדינו. אני תפילה בחורים, שהיא תשמר עוד שנים רבות.

- אמן! אמרנו ביחד שני החברים.

-אמרת גם ירושלים, מוסיו חסון? שאלתיו, אני מבין שבפלשתינה מדברים בלשון הקודש. אבל אם מדברים שם גם לאדינו, יהיה לנו קל יותר כאשר נגיע לשם.

-אל תשלה את עצמך בחורי, שם מדברים עבראו וגם יידיש. העדה הספרדית שם היום איננה כה גדולה. כך, שאפשר לדבר לאדינו עם חלק מהאוכלוסייה הירושלמית, אבל נדמה לי שלא תוכל להסתדר בשפה זו בתל אביב, למשל.

-רציתי לדעת בעיקר על האופן בו נבחר החכם באשי, על זכויותיו, חובותיו וסמכויותיו.

- שלא תהיה לכם אי הבנה. החכם באשי שלנו הוא נציגם הבלעדי של כל יהודי טורקיה כלפי השלטונות. עכשיו קראו את הכתוב בדפים אלה.

התרכזנו בקריאת החוברת, שהייתה מלאת תשובות לשאלות רבות שהתרוצצו במוחותינו.

* החכם באשי נבחר באסיפה של מכובדי העדה כלה.

* הוא יכול להיות מסולק מתפקידו, באופן ישיר על ידי השלטונות, או באופן בלתי ישיר, בעקבות תלונות העדה.

* מועצת הדיינים היא הכוח המייצג את החוק.

* למועצת הדיינים בלבד הזכות לקרא לאסיפה כללית, לשם בחירתו או הרחקתו של החכם באשי, או, לשם קבלת החלטות הנוגעות באינטרסים של כלל העדה.

* המועצה מכינה את כל הצעות ההחלטה, ומגישה אותן להחלטת האספה כך, שלאספה לא נשאר אלא לקבל או לדחות ההצעות.

* הקהילה תספק לחכם באשי מגורים, ותשלום סמלי לאחזקתו.

* מאחר שביהדות לא קיימת היררכיה דתית, כל בית כנסת הוא גוף עצמאי. כך שהחכם באשי אינו יכול להיות סמכות עליונה על רבנים ראשיים בערים אחרות. אינו יכול למנותם ולא לפטרם. תפקידו העיקרי, להעביר להם את דרישות השלטונות במדינה.

* הרבנים הראשיים בכל עיר, יבחרו על ידי אספת המכובדים של העיר. דרגת הרבנים תקבע בהתאם לגודל הקהילה בכל עיר.

* לכל קהילה בית דין, שמייצג את קהילתו בפני השליט המחוזי.

- מה הולך פה קפצתי פתאום, יש רבנים בדרגות שונות?

- מה יש מה ראית? שאל אברמיקו.

-ראה כתוב: באיסטנבול, סלוניקי, בורסה, איזמיר וירושלים, יש רבנים מדרגה ראשונה. אילו בסופיה, בוסנה ואדירנה, הרבנים מדרגה שניה!

- נו כן, אמר חברי, הרי כתוב פה למעלה, "דרגת הרבנים תקבע בהתאם לגודל האוכלוסייה בכל עיר".

- נכון. איך לא שמתי לב? הנה ישנם גם רבני משנה, בקהירו, גליפולי, לאריסה, אלכסנדריה, דמסקוס ובגדד. מעניין, מעניין מאוד, אמרתי, אפילו יותר משחשבתי.

- לפי כל זה, התערב אברמיקו, אני רואה שחלקו את הקהילה לשמונה מחוזות. לכל קהילה בכל מחוז תקציב הוצאות והכנסות משלה. הנה ראו מה יש לנו באיסטנבול.

-אבל אין סכומים! אמרתי, מחקו אותם! כמה חבל.

הוצאות לירות טורקיות

* ארבעה רבנים ראשיים, כולל החכם באשי .............

* חמישה רבנים דרגה שניה .............

* הוצאות חצר .........…

* שמירה והגנה .............

סה"כ : .............

הכנסות

* היטל על הייצור .............

* מס שנתי על רכוש דניידה ורכוש דלאניידה .............

* הכנסות שונות .............

סה"כ: .............

-זה באמת כך נינו?

- מאיפה עלי לדעת? הנה יש עוד.

* בתי הכנסת יתוחזקו על ידי התחייבויות של אנשים בקהילה, ותרומות.

-אלי שבשמיים! קראתי. רציתי ללמוד משהו על החכם באשי, ואני בתוך ארגון גדול ועצום! לא שלא ידעתי על קיומם של חלקים מהם, אבל כאשר אני קורא את כל החומר הזה, אני מגלה ארגון של קהילה עם משטר, חוקים, וסדר. ישנם גם בתי ספר. כאלה הקשורים לבית הכנסת, וכאלה שאינם קשורים להם. מהם יצאו מלומדים בעלי שם עולמי. ריבון העולמים, למה שלא תיקח את כל זה עם כל היהודים הנפלאים האלה, לפלשתינה?

אחר כך פניתי למוסיו חסון להודות לו.

-תודה לך אדוני, יכולתי לשבת כאן הרבה שעות, אך לא אעכבך כי חג היום.

-תבוא בחורי, מתי שתרצה, תקרא כל מה שמעניין אותך.

-תודה רבה ומועדים לשמחה.

-חגים ומועדים לששון .

יצאתי לרחוב "בויוק חנדק" לימינו היה הרחוב שהוביל לכוון ביתי. מגדל גאלאטה, התנשא בכל הדרו מול עיני. לרגע היה נדמה לי כאילו קורץ הוא לי מאחד החלונות שבכיפתו, כמנסה להגיד.

"ראה נערי הצעיר, מזה שנים אני מסתכל מלמעלה על כל השכונות היהודיות אשר קמו סביב לרגלי. אני רואה גם את הרחוקות יותר, את אלה של חסקוי, באלאט, ארנאוטקוי, קוזקונג'וק והאחרות. שומע אני את הקולות של השכונות כלן. את קולות התפילה בימי חג, בימי חול ובימי שמחה ועצב. מריח את ריחות התבשילים העולים אלי, מכל בית ובית עד שעשוני מזמן ליהודי גמור. אל תשכח שהייתי ביזנטיני אחר כך ניסו להפכני לרומי וגם יווני, ואפילו עותומני, אבל חייכם יפים יותר, הגונים יותר, תרבותיים יותר, וטהורים יותר מחייהם של כל האחרים עליהם יצא לי להביט במשך חיי הארוכים מהמקום הזה".

כשנכנסתי לביתי מצאתי את מורדו כשהוא שקוע בשיחה עם אימא אינס.

-בוקר טוב! איזה רוח זרקה אותך אלינו בשעה כה מוקדמת, מורדו?

-שום רוח! ומה פתאום השעה מוקדמת אצלך? כלם כבר חזרו מזמן מבית הכנסת.

-כן מורדו, אספר לך כמה דברים שלמדתי היום, אני משוכנע שהם יענינו גם אותך. קודם נשב ונאכל "דזיונו".( ארוחת בוקר)

- אני כבר אכלתי בבית נינו. אבל על המאפים של אמך לא אותר. ישבנו שני הידידים ליד השולחן, וסעדנו את לבנו בלי להחליף מלה בינינו. כשראה מורדו שנשארנו לבד בחדר, פנה אלי באומרו.

-שמע נינו, הפחדת אותי ביום החתונה. עדיין אינני מסוגל להירגע משום שאיני יכול להבין מה היה פשר התנהגותך ההיא, ובעקר מה גרם לה?

לא עניתי מיד. מהשאלה הזאת פחדתי. הייתי מעדיף שהנושא לא היה עולה בכלל.

-ראה מורדו, האמת היא שאין לי הסבר הגיוני. זה בפשטות. נכון שהייתי קצת לחוץ בגלל כל מיני שיחות מטופשות ששמעתי מכל מיני אנשים בתוך הקהל שלא הכיר אותי.

-אילו שיחות?

-סיפורי נשים על אחותי, אמי, אבי, לא מי יודע מה, אבל אותי הן הרגיזו. אחר כך, כפי שסיפרתי לך, הרגשתי בדידות אשר הלכה וגברה כאשר נכנסנו אל תוך האולם. החום שם, כמות האנשים והלבוש המטופש שלחץ על הנשמה הכל ביחד, גרמו שארגיש מחנק נוראי, ממנו הייתי חייב להיחלץ בכל מחיר, אז באת אתה ופתרת את הבעיה.

-איך הגיבה המשפחה?

-אל תהיה מצחיק מורדו. על זה אני חושב רוב הזמן. הם אפילו לא הרגישו שלא הייתי שם. אחרת היו חוקרים אותי, כך לפחות אני חושב, על פשר העזיבה הפתאומית.



עזיבת אחותי את הבית לאחר חתונתה, השפיעה במידה מסוימת גם על אורח חיי. נסים ולוסי שכרו דירה קטנה אך נחמדה בחלק הצפוני של העיר, במרחק מספר תחנות טראם צפונה מכיכר טאקסים. בשבילי הפך בית זה לנקודת ביקור נוספת. אהבתי לבוא לשם ליהנות מהרהיטים החדישים, ולהימצא באווירה של חיים יותר מודרניים מאלה שהיתי רגיל בשכונתנו.

נסים גיסי, אשר תכנן לחיות באופן השונה מחיי השכונה שלנו, בחר במתכוון את המגורים במקום הזה, שהוא רחוק מאוד מאזור גאלאטה והסביבה. למרות שהאמצעים שעמדו לרשותו היו מיועדים ליסוד עסק עצמאי, העדיף להוציא חלק מכסף זה למגורים במקום כזה שהיה בקרבת מגורי משפחתו. לוסי הכלה הצעירה והלא מנוסה, זכתה לעזרה רבה בהדרכה ובלימוד בענייני משק ביתה מגיסתה, אחות בעלה, אשר הקדישה מזמנה על מנת להקל עליה את קליטתה בחוג המשפחה החדשה. נהניתי מאוד מביקורי אצל אחותי.

במשך יום השבת ירד גשם רב ,והאוויר היה קודר ואפור. אימא אינס אמרה כי הערב זה ערב ה "טורנו" שלהם (תור), כך שיש להתכונן לקבלת האורחים שיבואו.

הכרתי את כל החברים של הורי שנהגו לבא למשחק הפוקר בכל שבוע אצל אחד מהם, לפי תור שנקבע מראש, שעל פיו נוהגים מזה שנים. דמיינתי לי את מסדר האורחים אשר יבואו בערב.

יהיו כאן, מוסיו ומאדאם דינצ'מן, אשר להם בן ושתי בנות שאת הקטנה אוהב מוסיו דינצ'מן באופן בלתי רגיל , גם אוהב לפנקה מכל טוב. למוסיו דינצ'מן הודבק גם הכינוי "איזנהוור", כי דומה הוא באופן מדהים לגנרל המפורסם". גם מוסיו ומאדם מדינה , שעם בנם מוריס למדתי באותה הכתה בקולג'. מוסיו ומאדם פאפו, שכנינו הגרים מעל לדירתנו ושלהם שני בנים. הצעיר סמי, הוא חברי עוד מילדותנו. למרות שהיה בוגר ממני בשנה או שתיים, מצאנו בינינו שפה משותפת אשר מדהימה את הסביבה. כל זאת משום שסמי הוא חרש אילם. איני זוכר כיצד פיתחנו שנינו את מערכת היחסים המיוחדת הזו. אני מאמין כי זה בעיקר בזכות חכמתו ופקחותו הלא רגילים של סמי עצמו. הוא טוב ומוכשר ממני בתחומים רבים. הוא יפה אפילו יפה מאוד. חזק ובעל גוף אתלטי מפותח מאוד. מצטיין בענפי ספורט רבים ובכל משחקי המחשבה.

סמי למד כתלמיד מהשורה בקולג', והוא נחשב לתלמיד טוב. שפת התקשורת אתו הייתה צרפתית. אבל התקשורת בינינו התנהלה תחילה באמצעות נקישות.

כשרצה לקרא לי מביתו, היה מקיש שלוש נקישות על רצפת דירתו. תשובתי הועברה על ידי שתי נקישות שהייתי מקיש בתקרת חדרי בעזרת מקל ארוך. כשהיינו בחברת חברים הייתי קורא לו, אפילו אם היה הוא בחדר אחר, באמצעות נקישות שהייתי מקיש ברגלי על הרצפה. כשהיינו לבד, דברתי אתו צרפתית . התאמצתי לדבר לאט על מנת שיוכל לקרא את תנועת שפתי. הוא ידע מתי דברתי ממש או הנעתי את שפתי בלי להוציא קול. תמיד עמד על כך שאדבר בקול כמו שמדברים אל אנשים שומעים. הוא דיבר איתי בקולו העמום, שהיתי מומחה בפענוח דבריו.

יהיו שם גם מוסיו ומאדם הנרי קאזס, שלא היו להם ילדים, ומוסיו ומאדם סלמון לוי. על האחרים איני מוכן להישבע שיבואו בליל גשם כזה. כשיגיעו, יישבו בסלון לשיחת חולין, ואחר כך יתחלקו לרביעיות וישבו סביב לשולחנות הירוקים ויתחילו ב "עבודה".

החלטתי להישאר אתם בהתחלה, להקשיב לשיחותיהם ואחר כך להסתלק.

בשעות הערב הגיעו האורחים כמתוכנן, והתיישבו בכורסאות העמוקות בעלות צפוי קטיפה ירוקה שהיו בסלון.



סוזן הגישה קפה ריחני שמזגה לתוך ספלי חרסינה קטנים, מלווים כוסות מים קרים, שהיו חלק בלתי נפרד מהקפה שהגישה. למרות החלונות הפתוחים, היה האוויר ספוג ריח טבק חריף, מעשן הסיגריות שעשנו כמעט כלם, גברים ונשים כאחד.

סמי פאפו

-שמעתם איזו "פָלָאקָא" (מכות) מרביצים בחורינו בפלשתינה לשחורים? אמר פתאום מוסיו דינצ'מן.

-על איזו מהן אתה מתכון? שאל מוסיו קאזס, מאז ראש השנה ועד היום מטיבים השמיים עם בחורינו, והם דוהרים מחיל אל חיל.

-אתה מוכן לפרט קצת ידידי? שאל מוסיו פָאפוֹ, מה בדיוק קורה, ומאיפה מקורות האינפורמציה שלך.

-ידוע שהיה מצב קריטי, הייתי אומר אפילו קריטי מאוד עם המצרים. זוכרים? הם הרי איימו על תל אביב, והיו קרובים למדי לשם.

-ומה המצב היום? שאל מוסיו פאפו.

-בזמן ההפוגה האחרונה, התארגנו לוס מואסטרוס (השלנו), להתקפות מסודרות על מנת להחזיר את המצרים למקום ממנו באו. ידוע לי שבינתיים כבשו הבחורים מקום חשוב בשם באר שבע, ובימים אלה ממש סלקו את המצרים מאשדוד, ורדפו אחריהם עד אחרי הקיבוץ המסכן ההוא יד מרדכי. אני שמעתי, הוסיף מוסיו דינצ'מן, שנכבשו גם כל מיני ישובים בדרך לירושלים. זה לא דבר גדול אחים?

-דבר גדול אבל עוד לא גמרנו! זעק מוסיו סלמון לוי בקולו המחוספס. אנו חייבים ארץ גדולה אשר תבטיח את עתיד תקומתה של מדינה יהודית אשר תהיה לנו, אני מקווה במהרה ובימינו. הארץ המובטחת שלנו צריכה לכלול את כל עבר הירדן וגם את מסופוטמיה (עירק) עד לדיצ'לה ופירט (פרת וחידקל) הלא היא ארם נהריים.

-למה לא גם את טורקיה? שאל בלעג מוסיו מדינה.

-באמת למה לא? הצטרף מוסיו דינצ'מן. יש לי גם סימוכין לזה מימי משה רבנו. לא שמעתם? אם כך שווה שאספר לכם. אז ככה, אתם רוצים להקשיב? ידוע שמשה רבנו היה פלטק, (כבד פה) בפשטות הוא גמגם. כאשר שאלו הקדוש ברוך הוא על הארץ אשר היה רוצה לבחור לעמו ישראל, התחיל משה להגיד משהו כמו איס…,איס…איס…. עד שבסוף יצא לו איסראל! בלי שהייתה לו כוונה כזו. מה לדעתכם הוא התכוון להגיד? הוא פשוט רצה להגיד א י ס ..ט נ .. ב ו ל ! מה היה רע בזה תגידו אתם ?

לקול צחוקם ובמצב רוח מרומם, קמו האורחים, והתיישבו סביב לשולחנות בפותחם את טורניר הפוקר של הערב.

החלטתי להישאר בבית ולא לצאת. בעצם גם מורדו היה אותה עת אצל קרבי משפחתו.

הקסימו אותי הרכב הצבעים שעל שלחן המשחק. על רקע המפה הירוקה כצבע הדשא השתלבו בעליזות הז'יטונים השובבים המתרוצצים מכל פינה אל המרכז, ובסוף מהמרכז אל אחת הפינות. כל אחד בצבע מרהיב משלו. כאשר היו נפתחים הקלפים, ונפרשים כמניפה על השולחן היו משלימים אלה את התמונה המרהיבה, בתוספת גוניהם, לבן, אדום ושחור.

באחד השולחנות, שחקו שלוש רשל ולונה אחת. רשל מדינה, רשל דינצ'מן, רשל בכר, שהיא דודתי טאנט רשל, ולונה פאפו, השכנה. הנשים לא אהבו כל כך לשחק עם טאנט רשל, משום תכונתה לדקדק על כללי המשחק ללא ויתור. לא פעם היו עוצרות את המשחק כאשר טאנט רשל מתעקשת לעמוד על כל פרט.

-חנומיקאס, לה לי ד'אל ג'וגו אס אסטה מנרה. (חמודות שלי, לפי דין המשחק זה כך)! עד שהייתה אימא אינס באה לעזרת האורחות באמרה לאחותה :

-יא אבסטא ארמאנה, ליבינס! (די אחות, קחי זאת בקלות!) והיו ממשיכות במשחק כאשר דודה רשל מפגינה את אי שבעות רצונה.

אצל הגברים הייתה התמונה משעממת לטעמי. הדיבור היחיד שמעז לחתוך את דממת המשחק, היה ההכרזה של כל שחקן בתורו. אבא מרקו, סיגריה דלוקה בזוית פיו, כאשר העין בצד אותה הסיגריה עצומה עד כדי מחצית, מחזיק בהבעה קפואה על פניו מתחילת המשחק. מוסיו דינצ'מן, מנהל את משחקו כאשר על פניו חיוך שובב שהיה נשמר עד סוף המשחק. לכל האחרים היו פנים קפואות ללא הבעה כלשהי. לקראת חצות הוכרזו ה"טורים" אשר היו הסימן להפסקה לשם מנוחה והגשת הכבוד.

הכבוד היה עשיר, כפי שנהגה אימא אינס תמיד. הוגשו פרות טריים ויבשים, מרציפנים, תוצרת בית, ועוגות בקלווה וטזפישטי מעשה ידי אימא אינס להתפאר.

-תגיד דינצ'מן, פתח מוסיו קאזס בשיחה, לפי התפתחות העניינים שם בפלשתינה, עושה רושם שעוד זמן מה תגיעה הגאולה.

-השאלה היא ידידי, למה אתה קורא גאולה.

-כוונתי, שתהיה בסוף מדינה יהודית בארץ הקודש.

-לפי מהלך העניינים של היום, אין צל של ספק שהדבר אמנם קורה! התערב מוסיו מדינה בשיחה.

-משמעות הדבר הוא, שנצטרך כולנו להצטרף למדינה הזו לא? המשיך מוסיו קאזס להקשות.

-למה כולנו ? שאל מוסיו דינצ'מן בעצבנות. יהיו כאלה שלא משנה להם איפה יחיו כי הם ימצאו את פרנסתם בכל מקום בקלות. יהיו גם כאלה כמו בעלי מלאכה שונים חייטים, צורפים וגם סוחרים זעירים, כמו בעלי הדוכנים למיניהם שאין להם מה להפסיד.

-ואתה?

-ומה אתך? הרי שנינו באותה הסירה. בעצם כל אלה שנמצאים בבית הזה, באותו המצב! אני מתכוון לכך, שעד שהצלחנו להקים את העסקים שלנו, הלכו לנו החיים, ובינתיים הזדקנו. הברז הזה שבנינו, זורם מצוין וממלא את כיסינו היטב. האם יעלה על דעת מי מאתנו לסגור אותו עכשיו?

-אבל דינצ'מן ידידי, אם יהיו עוד פעם מסים כמו הוארליק, נפסיד את כל מה שיש לנו וגם את נשמתנו. אמר מוסיו פאפו בדאגה. אינך חושב כך?

-שטויות! קבע מוסיו דינצ'מן בפסקנות. הוארליק מת! הממשל ביטל אותו ובכך הוא הודה בטעותו!

-סליחה שאני מתערב. ברשותכם אשאל, האם אתם לא חוששים מאנטישמיות? שמעתי את עצמי אומר. מה יעשה הנער שאינו בעל מלאכה ולא בעל עסקים כמוכם ומחפש הזדמנות לעשות דברים שונים וגם לחיות חיים אחרים מאלה שכאן?

-האנטישמיות, במידה וקימת, נינו פאשה, היא בעקר על בסיס כלכלי, אמר מוסיו מדינה. מפני שאנחנו אוהבים להרוויח הרבה, וגם לבזבז הרבה על דברי מותרות וחיים נוחים. בעיקר אנחנו אוהבים "להפגין" את העושר הזה ברחוב. זה מעורר את קנאת הטורקים שמתקיימים על הרבה פחות ממה שאנחנו מבזבזים.

-אלה בעקר הנובו ריש! התערבה מאדאם מדינה. התנהגותם מפריעה גם לנו.

-גם אנחנו חוטאות בזה יקירתי, אמרה מאדם לונה, אסור להתעלם מהעובדות.

-בקיץ כאשר שטתי לאי שלנו, שמעתי שיחה אשר אצלי לפחות הדליקה אורות אדומים, אמרתי.

-מה זה היה נינו ? התעניין אבא מרקו לדעת.

-ישבתי בירכתי האנייה. האוויר היה נעים וגם האווירה הייתה טובה. קבוצה של טורקים צעירים ניגנו באקורדיון ושרו שירים עליזים ושמחים.

כאשר התקרבנו לאי בורגז, צעק אחד מהם באומרו "ראו איפה גרים היהודים! הם אוכלים את הלחם הגדל באדמת מולדתנו הטובה, ואילו לנו הם משאירים רק את הבצל"!

-ומה זה אומר לך? שאל מוסיו פאפו.

-זה מסביר את אשר סיפרתי מזמן לחברי, שכאשר שואל אותי טורקי לשמי, אני אומר נדים ולא נסים. אני חושש שאם צעירים כמוני יישארו כאן, במשך כמה עשרות שנים שמותיהם הפרטיים יהיו שמות טורקיים, וגם שמות המשפחה! ומה יקרה אז למורשת הדורות? שאלתי בקול בהביטי בעיני הנוכחים.

-ממקרה אחד לא צריך להסיק מסקנות קיצוניות, בחורי! אמר מוסיו דינצ'מן בחוסר מנוחה.

-אבל מוסיו, זה רק המקרה שלי. אני בטוח שכלנו נתקלים ביחס דומה. מסי הוארליק היו קיימים, למרות שאדוני טוען שהוארליק מת, ולא ישוב עוד לעולם. אבל אף אחד לא אומר דבר בנוגע לאורנוס דה באלאט (המאפיות של באלאט) מדוע?

-מה המיוחד במאפיות הללו? ביקש מוסיו דינצ'מן לדעת. אך ראיתי על פניו ששאלתי זו הביכה אותו מאוד.

-היו שמועות, אמר מוסיו מדינה, שנבנו בקרבת בית החולים היהודי אור החיים, שתי מאפיות שהן למעשה לא היו אלא משרפות.



אחת מה " מאפיות " בבאלאט

-למה שמועות אדוני, התפרצתי בכעס. רק לפני מספר ימים ראיתי בעיתון מודעה שהכריזה על מכירת שתי "מאפיות". כתבו שם כי דרושה עבודת הסבה והתאמה של המבנים כדי שיוכלו לשמש כמאפיות לכל דבר! למדתם אותי אתם המבוגרים, לקרא את הכתוב בין השורות. אני משוכנע שאתם יודעים מלאכה זו טוב ממני, אז מדוע אתם מתעלמים?

-למען האמת, אמר מוסיו קאזס, גם אני שמעתי כי בזמן המלחמה היו בתוך הממשל של טורקיה, גופים שהיו מקורבים לגרמנים. גופים אלה, שהיו קיצוניים מאוד. הם קוו שבאחד הימים ממשלתם תפנה לצד הגרמנים במלחמה העולמית השניה, אז יתאפשר להם לשרוף את היהודים. לפי השמועה הם שבנו את המשרפות, וממשלת טורקיה, רכשה את המבנים מהם אחרי המלחמה. לכן אני חושב שהבחור צודק. אמר מוסיו קאזס, ואני מקווה שאין לנו כאן גרסה חדשה של "בגדי המלך".

-רבותיי לשולחנות! קרא אבא מרקו, כאשר עזבתי את הסלון ופניתי לחדרי לשכב לישון.



הכנות

הדברים שנאמרו בלילה הזה, הטרידו את שלוותי עד כדי כך שלא אפשרו לי להירדם למרות עייפותי הרבה. מוסיו דינצ'מן, על אף התלהבותו מהצלחת הלוחמים שלנו בפלשתינה, רואה את ביתו כאן. כל אשר עשה והקים במשך השנים שחי בארץ הזאת, מצדיק את אמונתו זו. עסקים טובים, ופרנסה טובה קיימים בשפע בארץ הטובה הזאת, ומוגשים על מגש של כסף לכל אחד שאינו עצל ומשקיע את מרצו ומחשבתו באפיקים הנכונים. הוא מאמין גם, שלמרות הזרמים העוינים דתות אחרות, ובתוכן היהודית, המופיעים מידי פעם בתוך מיעוט של האוכלוסייה המוסלמית, הרי שהשלטונות לא יאפשרו את התפשטותם. אי לכך מוסיו דינצ'מן מאמין, כי היהודים יכולים להיות בטוחים כאן, כמו בכל מקום אחר בעולם, ובלבד שהעסקים לא יפגעו.

לפלשתינה יכולים ללכת כל אלה המחפשים הזדמנויות חדשות בתקווה לעתיד טוב יותר. "הרי גם לאמריקה נוסעים אנשים רבים מכל העולם מאותה הסיבה". עמד מוסיו דינצ'מן, על דעותיו.

מוסיו פאפו, שלא כמו מוסיו דינצ'מן, אינו מאמין כי גזרות כמו מסי הוארליק, אמנם שבקו חיים לתמיד. אך גם הוא חושב כי לא יעלה על הדעת לחסל את כל מה שהקים בעמל כה רב, ולהתחיל הכל מבראשית בארץ לא נודעת. עם כל הכבוד, הוא עצמו אינו בנוי לכך. זה עניין לצעירים יותר, אשר טרם התחילו את דרכיהם בחיים. אמנם, חשב מוסיו פאפו, הוא עצמו היה שמח שבניו ימשיכו את אשר הקים כאן, אך יכבד כל החלטה של כל אחד מבניו בעניין זה.

סלמון לוי, מאמין אמונה שלמה בארץ גדולה ליהודים. לשם כך, כאשר יבוא היום הגדול ותקום המדינה, יהיה צורך בהרבה יהודים שילכו לשם ליישב את הארץ. אי לכך, כך מוסיו לוי, צריכים כל יהודי העולם, לבוא ולהתיישב בארץ המובטחת.

רק אבא מרקו, לא אמר את דעתו. בעצם גם הוא הבהיר לא מזמן, באחת השיחות שניהלנו, דעה זהה לזו של מוסיו דיצ'מן. איני חושב שהוא שינה אותה, למרות העניין שגילה הערב, בנוגע לאירוע שהיה לי על הספינה בדרך לאי. משונה הדבר שהם לא נותנים את דעתם לעובדה שצעירים רבים נרתעים מלשרת בצבא כאן, בגלל ההשפלות שהושפלו היהודים, ומשום הקשיים הפיזיים.

ידוע ואין זה יותר בגדר סוד, שהשכבה הבוגרת, המתקרבת לגיל גיוס, מתדלדלת באופן עקבי. בן דודי בטו למשל, נעלם מזמן וברור שהוא בדרך לפלשתינה או שהוא שם. אני עצמי, מאמין כמו סלמון לוי, כי כל יהודי העולם חייבים להתרכז בארץ משלהם על מנת להבטיח את קיומם בכבוד ללא רדיפות, השפלות והשמדות מכל הסוגים שנשמעו בעולם בשנים האחרונות. צעירים רבים אשר חושבים כמוני, ילכו לפלשתינה בהזדמנות הראשונה שתאפשר את יציאתם. "ומה אתך סניור נינו"? שאלתי. "ובכן מחר יבוא המורה לעברית. יהיה זה צעדי הראשון בדרך לפלשתינה". באמונה זו בלבי הצלחתי לבסוף להירדם.

השיעור הראשון בשפה החדשה שלימד אותי המורה הפרטי איזאק ישראל עבר בקלות יחסית, זאת משום שהכרתי את כתב אתיות הקודש מתוך ספרי התפילה. המורה החליט משום כך לבסס את השעורים בראשיתם, על הבנת "שיר השירים".

המורה, מוסיו ישראל, סיפר שקבל את הכשרתו בשפה העברית, בישיבה שבאי רודוס. הוא היה האדם הראשון מפיו שמעתי את לשון הקודש בתור שפת דיבור. מפיו למדתי גם כי כתובים בשפה העברית, שאינם דברי קודש, יכולים להימצא בכל מקום בו מתנהלים חיים, אפילו בשירותים. במקרה זה כתובים אלה הם כמו כל כתב הנכתב בשפות אחרות. למרות הסברו זה של המורה לעברית, היה לי קשה להסתגל למחשבה הזו, אשר נגדה את אמונתי. לא יעלה על הדעת, כך האמנתי עד אותו רגע, שישנם אנשים בעולם העושים שימוש בנייר אשר עליו כתובות אותיות מלשון הקודש, לצורכיהם בשירותים.

את כל עונת החורף הקדשתי ללימודי העברית וכן בעסוק מכניס, לשם הכנת הכספים הדרושים למימון ההוצאות הכרוכות בנסיעה. לשם כך מכרתי ברחובות מחמוט פאשה גרביים, במחיר לירה טורקית אחת לזוג, ואשר נקנו על ידי מעוטי היכולת שהיו רבים יותר ממה שתיארתי לי לפני כן.

בערבי חג של המוסלמים, מכרתי גם ממחטות אף מקושטות ברקמות יפות. כמנהג הטורקים, הוענקו ממחטות כאלו כמתנת חג, לילדי הקרובים והידידים. היה ברור לי כשמש שאבא מרקו מתוך התנגדותו התקיפה לנסיעתי לפלשתינה, לא יעניק מכספו למען מטרה זו.

היה לי ניסיון באומנות המכירה ברחוב עוד מתקופת חופשות הקיץ בהן הייתי עוסק במלאכה הזו לשם מימון לימודי בקולז'. לכן הייתי משוכנע כי לא יארך הזמן עד שיהיה ברשותי סכום הכסף הדרוש.

כשהיה הסכום ברשותי, נמצאה עבורי עבודה אצל אחד ממשרדי היבוא, בבעלות שני אחים שנשלחו לשרת בקורס לקציני מילואים, לאחר שסיימו את לימודיהם באוניברסיטה.

באחד הימים, הגיע אחד האחים למשרד מהמחנה הצבאי בזמן חופשה מזדמנת, והתעניין בין היתר בתכניותיי לעתיד. עניתי לו ללא הסוס.

-אני נוסע לפלשתינה.

-באמת? ומה אתה מתכנן לעשות שם, אם מותר לי לשאול?

-טרם ידוע לי.

-ואתה נוסע בלי לדעת מה מצפה לך שם.

-כן, זה המצב.

- אני שמח בשבילך ומאחל לך הצלחה. גם אנחנו כנראה נסע בסופו של דבר. רק שהעניינים יתבהרו קצת.

- ומה המצב שם כרגע לדעתך?

- כרגע לא רע. אגב, מדוע אתה אומר פלשתינה, הרי באביב שעבר הוכרז שמה של המדינה, ישראל?

-זה כנראה הרגל, וגם נזהרים עדיין בדיבור על מנת לא להסתבך חלילה. אומרים שהיחס של הממשלה הטורקית לעניין הזה עדין לא כל כך ברור.

-אם לדעתי תשאל בחורי, אתה יכול לקרא לדבר בשמו האמיתי בלי לחשוש. האנשים פה אוהבים פחות את הערבים מאשר את ישראל, שהיא מדינה חדשה, ולא גרמה להם שום רעה, בעוד שעם הערבים יש להם חשבון היסטורי. הבנת?

- כן, אבל איך אמרת? נראה איך שהעניינים יתפתחו גם כאן.

- זכותך. שתצליח בחור!

-תודה רבה.

בסיום העבודה באותו היום, פגשתי בדרכי אל ביתי, את ידידי מהקולז', דריו. שנינו למדנו באותה הכתה. מאז הפסקת לימודי לא נפגשנו. נדמה היה לי כאילו נפרדו דרכינו למרות הקרבה שנוצרה בינינו בבית הספר בזמן שהכנו שעורים זה בביתו של זה.

בביתו אהבתי להזין את עצמי מיחסי הקרבה אשר שררו בין בני המשפחה. דריו הוא הצעיר מבין שלושה אחים, כשהמבוגרים סיימו לימודיהם בגימנסיה ובאוניברסיטה. אביו ואמו משכילים אף הם. האווירה בביתם התבססה על יחסים הדדיים פתוחים. כל בעיה אשר עלתה, נדונה ביחד והיו מגיעים לפתרון הולם במשותף. יחסים חופשיים בין בני הבית, היו חריגים בעיני בהשוואה ליחסים ברב המשפחות בשכונה אותן הספקתי להכיר.

הם גרים ברחוב קוצ'וק חנדק בקרבת הקאלאילאג'י, שמקצועו צפוי סירים, וכלי אוכל אחרים עשויים מנחושת אדומה, בשכבת בדיל דקיקה. קרוב לימי פסח, הייתי מביא אליו את כלי הנחושת לשם חידוש צפויים. ההתבוננות במלאכת הצפוי גרמה לי לעונג רב, ובכל פעם שהייתי מגיע לכאן עם כלים שהיו זקוקים לציפוי, הייתי מוקסם מחדש.

הקאלאילאג'י עומד לפני במה אשר גובהה היה כגובה מותניו כאשר מהפתח שבמרכזה עולות להבות קטנות מהפחמים שהיה מלבה באמצעות מפוח שהפעיל בעזרת רגלו. האיש מניח את הכלים מעל הלהבות על מנת לחממם. בעזרת צבת ארוכה אשר אחז בידו השמאלית, מקרב אותם אליו כשבידו הימנית אוחז בגוש של כותנה גסה שטבל פעם בגרגרי חומצה מלחית, ופעם בגרגירי בדיל, אותם היה מורח זה אחרי זה על דפנות הכלים במהירות רבה ובשכבה דקה מאוד. אחר כך מניח את הכלי שוב על האש. ברגע זה היו עולות להבות רכות בגוונים תכלת, סגול ואדום כאשר הבזקים של גרגירי בדיל בהתפוצצם פזרו זיקוקין בצבע כחול מעליהן. כשהוריד שוב את הכלים מעל האש, נראו הם כחדשים ממש.

באלה הכלים מכינות האמהות בכל יום שישי בשבוע, את התבשילים ודברי המאפה לשבת. הילדים מביאים את הכבודה למאפיית השכונה ליד בית הכנסת אפולון, ובשעות הערב שבים הם למאפיה לקחת את התבשילים ודברי המאפה החמים כדי להביאם, כל ילד לביתו לארוחת השבת. בזמן הזה מתמלא אויר השכונה בניחוחות שהפיקו דברי המאכל והמאפה השונים שיצאו זה עתה מהתנור החם.

- דריו!

- נינו! בחיי, כמה זמן שלא נפגשנו! איפה אתה ומה מעשיך ידידי?

- עכשיו אני עובד, דריו, אבל אני מתכונן לנסוע.

-אתה מתכוון לנסוע לישראל?

-כמובן!

-עם המשפחה?

-לא, מדובר רק בי.

-וההורים מסכימים? בעצם מה אני שואל? אמך פעילה בעליה.

- דריו מה המלה הזו?

-איזו מלה? עליה? אינך יודע? לישראל עולים ולא סתם נוסעים. זו המלה בעברית.

-עליה, הנה למדתי עוד מלה בעברית.

-ואתה יודע עוד מלים?

-אני פשוט לומד באופן פרטי.

- אם כך זה רציני אצלך מה? ומה אביך אומר על כך?

-אבי לא מסכים עדיין, אבל בסופו של דבר כנראה שלא תהיה לו ברירה.

-אם כך המצב נינו, אני מציע לך לבוא לבקר באמיקאל. זה ארגון של צעירים יהודים. שם בדרך כלל מתקיימות מסיבות ואירועי תרבות שונים. אבל בשקט ובאופן סודי, מתקיימים שם גם כל מיני מפגשים, בהם מדברים על ישראל ועל העלייה. אני ממליץ לך לבוא. אחי לאזאר הוא אחד האחראים שם. אבל נינו, שיהיה בסוד!

- האם אני יכול להביא גם את מורדו?

-כמובן.

דריו, נער ממוצע קומה שחום עור עם מבנה גוף מוצק, היה רגיל לבלות בחוג צעירים חברי אחיו, שהיו מבוגרים ממנו.

- אבל דריו, לאמיקאל אין כניסה לבני גילנו.

-אתה צודק נינו ידידי, אבל הפעם המטרה היא אחרת. בוא, וראה בעצמך!

-ובכן דריו שמחתי לפגוש אותך. אני מקווה לפגוש אותך באמיקאל.

-להתראות, אתה מוזמן לבקר אצלנו. בבית שואלים עליך תמיד.

-אשמח לבקר דריו. להתראות.

המפגש עם דריו רגש אותי מאוד. למרות תכונותינו השונות התפתחו בינינו יחסי ידידות טובים אך יחסים אלה לא הגיעו לדרגת החברות כמו זו שביני לבין מורדו. "הנה גם את מורדו לא פגשתי מזה כמה ימים. מן הראוי שאעלה אליו אחר ארוחת הערב" אמרתי בהגיעי הביתה.

בגמר הארוחה עליתי לבית ידידי. מורדו פתח את הדלת והתפרץ כלפי בשמחה גדולה.

-הגעת בדיוק בזמן. היכנס, מה זה תעמוד בפתח?

-הבהלת את המסכן! כך מתנפלים על אדם שבא לבית? אמרה אימא רג'ינה, ובפנותה אלי המשיכה, ערב טוב פאשה, טוב עשית שבאת.

-ערב טוב לכלכם. על מה כל המהומה? שאלתי.

-ויכוחים, ויכוחים, אמר אבא יאיר בשלוה האופיינית לו.

-מה קרה מורדו? משהו רציני?

-על מה מתווכחים היום כלם אם לא על ללכת או לא ללכת?

-כלומר לישראל ?

-כן אלא מה חשבת? אמר מורדו.

-אם כך ידידי, היום למדתי מלה חדשה בעברית, עליה. זו המלה שיש להגיד כאשר רוצים לנסוע לישראל. שמת לב שאני אומר ישראל ולא איסראל? אז תתחיל להתרגל.

- איך התקדמת בלימודיך את לשון הקודש? ביקש אבא יאיר לדעת.

-כוונתך לעברית, כך קוראים לשפתנו. "תודה רבה, קיסת קיסת" אמרתי בעברית העילגת אשר בפי.

-יופי, יופי! אמר אבא יאיר, אתה באמת רציני מה?

-נינו, אנו מתווכחים על נושא הנסיעה לפלשתינה, סליחה איך קראת לזה? העלייה לישראל נכון? ובכן כפי שידוע לך למרות רצוני לנסוע לשם, קשה עלי הפרידה מהורי. מאידך, למרות אהבתם את ישראל, קשה על הורי הפרידה ממני.

-זה לא דבר פשוט ילדי, נכנסה אימא רג'ינה אל תוך דברי בנה.

אימא רג'ינה, אישה דקה ורכה, יחד עם זאת פעלתנית ונמרצת. הקשבתי לשטף דבורה המהיר אשר מהירותו הייתה עולה ככל שגאתה התרגשותה.

-תראה נינו, אתם עדיין ילדים. עד כמה שתחשבו את עצמכם לגדולים, עבורנו ההורים אתם ילדים. אף אבא או אימא לא ייתן לילדיו להתמודד לבד עם חיים חדשים.

- ואתם אינכם מתכננים לנסוע? שאלתי כאילו היה הדבר מובן מאליו.

- זה לא פשוט בני, כך אבא יאיר. ראה, כל מה שעברתי כאן, אינו פשוט עבורי, בנוסף יש לי את המחלה הארורה הזאת. איני בטוח שיש לי את הכוחות להתחיל חיים חדשים. אילו היה מי מבני מכין בסיס כלשהו בישראל יתכן כי אז היה הדבר קל יותר עבורנו.

- אותי מדאיגה העובדה שמורדו יהיה שם לבד באמצע המדבר. אמרה אימא רג'ינה.

- למה לבד אימא? הרי גם נינו יהיה שם.

- קודם כל, נראה שמוסיו מרקו נותן לו ללכת, אחר כך נדבר.

-אני מביו לדאגתך. אבל ישראל זה לא רק מדבר, כך לפחות סיפר המורה שלי לעברית. נכון אמנם שיש הרבה מקומות לא מעובדים, ואולי אפילו פראים אבל לא רק מדבר אלא...

-בכדי לעבד את המקומות הפראיים, התפרץ מורדו אל תוך דברי, נחוצים שם צעירים כמונו. הם שיבנו מדינה שתהייה בית לכל היהודים .

- מהפה שלך לאוזן של הקדוש ברוך הוא, אמר אבא יאיר. לי נראה, שאם תהיו ביחד יהיה לנו קל יותר להחליט. בהביטו לכוון אשתו הוסיף, כמובן אם רעייתי מסכימה לדעתי.

- ברור שעם נינו יהיה אחרת אבל בכל זאת אני עדיין בדעה ששניהם צעירים מדי להתמודד כל אחד לחוד עם החיים כאשר לא יימצא לידם איש אשר יושיט עזרה לעת צרה. אמרה אימא רג'ינה בהתרגשות.

לא האמנתי למה ששמעו אזני! עד לשיחה הזו ידעתי כי הסיבה העיקרית לאי יכולתו של מורדו לעלות לישראל, הייתה בצורך לעזרה כלכלית בביתו. הנה מתגלה פתאום, כי אנשים נפלאים אלה מוכנים לוותר על הכנסה נוספת, במידה שיובטח עתיד ילדם בארץ החדשה. מי יכול להבטיח הבטחה מעין זו? לא פגשנו עד היום אדם המסוגל להתחייב בהבטחה כזו!

-פגשתי היום את דריו. אמרתי כאילו היה זה הפתרון לבעיה.

-מה אתו? שאל מורדו.

-הוא ממשיך ללמוד. אמר לי שכדאי לנו לבוא לפגישות באמיקאל שם נוכל ללמוד יותר פרטים בעניין ישראל, וגם על ההתארגנות כאן לעלייתם של הצעירים. כמובן שכל זה סודי ולא מדברים על כך בחוץ.

- אתה חושב שנמצא שם את התשובות לשאלות של אמי? שאל מורדו.

- איני יודע שום דבר. אני מציע שנלך לשמוע, אולי כך נדע יותר פרטים. אם הדבר מתאים לך, במוצאי שבת נוכל ללכת לשם.

- איך נכנס? האם יכניסו אותנו כך בפשטות?

- אל תדאג מורדו, אנו נבקש לפגוש את לאזאר, האח של דריו, הוא יכניס אותנו.

-אם כך, קבענו.

- כשתחזרו משם, אל תשכחו לספר גם לנו את אשר שמעתם שם. אמרה אימא רג'ינה .

כשהיינו לבד, אמרתי למורדו.

- ראה, לפי התרשמותי מהשיחה הערב, נראה לי, שאצלך עניין הנסיעה יזוז מהר יותר מאשר אצלי. אצל הוריך צריך לטעת את הביטחון כי תוכל להתמודד עם החיים שם, ואת זה אתה עושה מצוין! ואילו אני צריך לגרום לכך שאבי ישתכנע שהוא יכול להסתדר בלעדי, ואת זה אני עושה גרוע. מי יודע יתכן והרעיון של אביך בכוון הכנת השטח על ידי בני המשפחה הצעירים לקראת העלייה של כל המשפחה, יפעל גם על אבי.

-אל תהיה כל כך בטוח בנוגע להורי. אם כי העניין אצלך יותר מסובך מאשר אצלי.

-עד כמה שיהיה מסובך, לאבי לא תהיה ברירה אלא להשלים עם הנסיעה שלי. מה שכואב לי באמת היא העובדה שהוא יצטרך להסכים מתוך חוסר ברירה ולא מתוך הבנה בינינו. אז נפגשים במוצאי שבת באמיקאל. נראה מה יספרו לנו שם.

- בסדר נינו, להתראות.

"מה שלא יהיה, עד סוף השבת אני חייב לסכם את הנושא עם אבא, ולקבל את הסכמתו". אמרתי לעצמי כאשר הגעתי אל ביתי.

- איפה התעכבת? חכינו לך הערב. שמעתי את קול אבי.

-ערב טוב אבא, הייתי אצל מורדו. אתה יודע איך זה כאשר שיחה קולחת

ולא מרגישים כיצד הזמן עובר.

- מה היה כל כך חשוב, יותר מאשר להיות עם משפחתך?

-שום דבר אינו חשוב. אני פשוט לא שמתי לב על הזמן שעבר. אני מצטער.

- מה היה הנושא החשוב?

- ראה אבא, אם פתחת את הנושא, אז דברנו על עליה לישראל.

- איך ניחשתי? ידעתי שרק על זה אתה חושב.

- בימים אלה, אבא, אינני היחיד שחושב רק על כך.

- וההורים של מורדו?

- כשהגעתי אליהם הם היו בעיצומו של דיון על עלייתו של מורדו.

- והם מאשרים לו?

-הם רק מתלבטים אבא, ודואגים שלמורדו יהיה טוב שם. נראה לי שאם הם ישתכנעו

שנהיה ביחד, יהיו יותר רגועים בעניין זה.

- כך פשוט הם מוותרים עליו?

-לא מוותרים! מוסיו יאיר רואה בזה אפשרות להקמת בסיס בישראל אשר בעקבותיו תבוא המשפחה כלה.

- הרעיון מעניין, אבל לא יצליח.

- לא יצליח? מדוע?

-כי שניכם דומים ולא תצליחו בעסקים. מעניין מה סיפרת להם על עצמך? אני מתאר לעצמי שספרת להם בביטחון שאתה נוסע, נכון?

- לא, אמרתי שהדבר תלוי בהסכמתך, כמובן.

- ושאני לעולם לא אתן את הסכמתי, אמרת?

- אבא זה הפתרון הטוב ביותר עבורי, עבורך, עבור כולנו!

- יצאת מדעתך?

-לא. אם נקבל את הרעיון של מוסיו יאיר, בכל זאת עבור המשפחה טוב שיהיה בסיס ו..

- אחיך שם, איפה הבסיס? שאל אבא מרקו בלגלוג.

- איני יודע אבא, עד עכשיו היו שם מלחמות. לפי החישוב שלי הוא בגיל שהולכים שם לצבא. לא רציתי לדבר על זה כדי שלא תכנסו לחרדות ודאגות. מפני שאם הוא מגויס לצבא, לא מן הנמנע שהוא נלחם עד עכשיו בחזית אחרת שאינה כמובן חזית של עסקים ומסחר. לא שמענו ממנו הרבה זמן אבא, אני בתפילותיי פונה, ומבקש מהקדוש ברוך הוא, שישמור עליו מכל פגע. אולי, אם לא היה נלחם, היה עד עכשיו עושה משהו. אבל נגיד שיש סיכוי לבסיס, בכל זאת זה משהו לא? אנא, אל תזלזל בי כל כך. חוץ מזה..

-תמשיך, תמשיך.

-אני לא רוצה לשרת בצבא הטורקי!

-ומה בכך?

-בבוא היום אצטרך להחליט, נכון? היום הזה הוא לפני שאגיע לבגרות מבחינת החוק. אם אודיע שאיני מעונין לשרת כאן אצטרך לשרת בצבא היוני, בגלל האזרחות היונית שלך. כך על כל פנים נדמה לי. האם אני טועה?

-אם אתה חושב שהצבא היוני טוב מהטורקי, אז טעות בידך! הרים אבא מרקו את קולו.

-לא איני חושב שהוא טוב יותר. אני מתכון להגיד שבמקרה הזה תפסיד אותי בכל מקרה. ראה אבא, לא אעשה זאת בשמחה. לכן אמרתי כי הפתרון הטוב ביותר הוא בכך שתסכים לנסיעתי לישראל.

- איזה בן יש לי? פרץ אבא מרקו ברתחה. אתה חושב לסדר אותי מה?

-לא ולא! תראה שגם אתה תגיע כמוני למסקנה, שזה הפתרון הכי הגיוני שיכול להיות.

-הפתרון הכי הגיוני אמרת?! איפה ההגיון בפתרון הזה? לשרת בצבא היוני, זה הפתרון שלך? לעזוב אותנו ולברוח לפלשתינה, זה פתרון? פתרון למי? אולי לעצמך! רק לעצמך! כבר אמרת לי פעם, שמה שמעניין אותך הוא מה שטוב עבורך! אנחנו לא מעניינים אותך כלל! אני שגדלתי אותך, שתליתי כל תקוותי בך שתמשיך את אשר יסדתי והקמתי בסופה של דרך ייסורים ארוכה מייגעת ומתישה. הרי למענכם עשיתי את כל אלה! למרות שאתה אומר שאינך אוהב לעסוק בדברים שעשיתי, קיוויתי, שתוכל להמשיך ואפילו לקדם את העסק. אמנם אינך גאון במסחר אבל אתה עדיין טוב יותר מרבים שמצליחים מאוד, ושאין להם רבע מהכישורים שיש לך. אז אתה בא ואומר לי שאתה הולך, עוזב! אתה פשוט בורח!! בורח מהכל! ולאן האדון רוצה ללכת? לפלשתינה! הרי שם אין עדיין שום דבר חוץ מסבל! נכון תחיה שם בין יהודים אבל יש שם גם הרבה מאוד ערבים! אפשר לחיות בכבוד, ואפשר למות גאה! זה מה שאתה רוצה? אני מעדיף לחיות בכבוד! למה זה תחשוב רק על עצמך? מה? תגיד ואנחנו, מה אנחנו בשבילך? שום דבר? אין בך טיפת רגש אלינו? אם אתה כל כך רוצה לקרוע את עצמך מאתנו, אז לך! לך! לך! תעשה מה שאתה רוצה!

הבחנתי בדמעות בעיניו כאשר עזב את החדר, ולא ידעתי אם לשמוח או לבכות. אשר קרה, היה הדבר ממנו נמנעתי עד כה. התייסרתי, בגלל ההלם שגרמו לי דמעות אלו בעיני אבי. מימי לא ראיתי את אבי במצב מביך כל כך לפני כן. אחר זמן קצר כשנרגעתי מעט, אזרתי עוז, ונכנסתי לחדרו. אבא מרקו שכב במיטה על גבו, כאשר ידיו מתחת לעורפו, ועיניו קבועות על נקודה מסוימת בתקרת החדר.

- אבא רציתי להגיד שאם ...אני לא...

-די! מספיק! גברים לא צריכים לבכות! חוץ מזה, מאחר שרצונך כה חזק ללכת לפלשתינה הזאת, כפי שגרמת לי להבין הערב, אז דע לך, שאני לא אמנע את נסיעתך לשם. אבל אל לך להשלות את עצמך, שאני אעזור לך לנסוע. לא אתן ידי להרחקת בני מהבית! אם הדבר ברור לך אז צא עכשיו מהחדר, אני חייב לנוח קצת.

קפאתי על מקומי, המום ונרעש, עד כדי כך שרציתי לרוץ אל אבי לחבקו ולנשקו. אך לא עשיתי כן משום שהייתי מורגל שבביתנו לא מנשקים. גם בילדותי לא זכיתי, עד כמה שזכור לי, לקבל אף נשיקה אחת מאחד מהורי. הרכנתי ראשי ועזבתי את החדר מבולבל ומתוסכל .

במשך כל השבת מרגע הגיעי לחנות אחר תפילת השחרית, לא החלפנו עם אבי אפילו מלה אחת. גם לאורך כל הדרך הביתה בגמר העבודה, שתקנו כאילו היינו שני זרים שלא הכירו זה את זה מעולם. לפנות ערב הלכתי אל ביתו של מורדו, להתכונן להליכה לאמיקאל.

-חייר אולא! (שיהיה לי טוב!) מה קרה שהקדמת ולמה נפלו פניך? שאל מורדו מודאג.

-שום דבר מיוחד. רק הראש מציק. אבל זה יעבור. הסיבה שהקדמתי היא לספר לך ולהוריך, שקבלתי את ברכת אבי לעלות לישראל.

- מה? קרא מורדו מופתע. אימא! בואי שמעי את החדשות!

- בואנו קה סייא! (שיהיה טוב) מה קרה? קראה אימא רג'ינה בהכנסה לחדר.

- מוסיו מרקו מסכים שנינו ילך לישראל, מה את אומרת על זה?

- באמת נינו? מה גרם לשינוי הפתאומי?

הייתי מוכן לשאלה, לכן עניתי ללא הסוס.

- הוא כנראה השלים עם זה מקודם. אבל הרעיון של מוסיו יאיר, שאמר שאנחנו יכולים להכין בסיס למשפחה, נראה לו הגיוני מאוד. אז מאחר ואתם כבר הסכמתם לנסיעתו של מורדו, הוא הבין שאין טעם להתנגד.

- אנחנו הסכמנו? שאלה אימא רג'ינה המומה. אבל, כפי שכבר אמרתי אם שניכם תהיו ביחד, זה מקל גם עלינו. כאשר נכנס אבא יאיר לחדר, אמרה לו אימא רג'ינה.

-מירה קה גוארקו! (ראה איזה שד), נינו סיפר למוסיו מרקו שאנחנו הסכמנו כבר לנסיעתו של מורדו. מה תגיד על זה?

-פארה בואנו קה סיה! (שיהיה לטוב). אם כך, אני מבין שאביך נתן את ברכתו, נכון נינו?

-נכון, מוסיו יאיר. אני מאושר להיות ביחד עם מורדו.

-אל דיו קה ווס גואדרה! (שהאל ישמור אתכם).

-מורדו הפנה מבטו אלי. גם הוא הבין כמוני, כי ברגע זה קיבל את ברכת אביו לעלייתו לישראל. ניגש אל הוריו ונשקם בחום. גם אני זכיתי לחיבוקם ולנשיקותיה של אימא רג'ינה.

-מורדו, עלינו למהר, אסור לנו לאחר ביומנו הראשון באמיקאל. מורדו פנה אל הוריו לברכם.

- שבוע טוב! ולהתראות!

- שבוע טוב ומבורך לכם! השיבו ההורים של מורדו.

כאשר יצאנו משער הבניין, פרץ מורדו בצחוק ואמר.

או, או, או! לא מסוגל להאמין נינו, זו מציאות או חלום?

- מה זה, או, או, או? צחקתי אתו. זו מציאות מורדו, הלא היינו שנינו שם. איזה אבא נחמד יש לך! איך אמר? "אל דיו קה ווס גואדרה"! זה הכל! ואימא שלך לא הוסיפה יותר אפילו מלה אחת!

- שמע ידידי, שלא תעז לצחוק על ההורים שלי.

- לצחוק על ההורים הנפלאים שלך? פור סה לאקה ! (חס וחלילה) ארמנו (אחי), אני אוהב אותם מאד!

-יא סה אויו! (שמענו), עכשיו בוא נמהר.

קרוב למקום המשכן של מועדון אמיקאל, קרא לנו אדם שהתהלך ברחוב.

- אתם משלנו? שאל בלדינו.

- כן! ענינו ביחד.

- אל מי אתם?

- אל לאזאר, הוא הזמין אותנו ו..

-בסדר מספיק. עכשיו תקשיבו בחורים. אתם נפרדים כאן זה מזה, ואחד מכם ילך לסמטה בה נמצא שער הכניסה למועדון. במידה ויש אדם נוסף בקרבת השער, תמשיכו הלאה, ותחזרו לכאן דרך הסמטה המקבילה. היה ואין אדם אחר, אתם נכנסים פנימה, אבל במהירות. זכרו אחד, אחד. גם תצאו לפי אותה השיטה. אני חוזר, אחד, אחד!

מורדו הלך ראשון. משלא שב כעבור זמן סביר, הלכתי לכוון שער הכניסה. כשעברתי את פתח השער, הייתי כה נרגש שאמרתי.

- בעזרת השם הכל עבר!

- אל תעמוד שם. המשך פנימה בחור! שמעתי פתאום קול שבא מבפנים. המשכתי בכוון הקול, ומצאתי עצמי בתוך אולם המועדון. מורדו ניגש אלי, ואמר בלחישה.

-אני לא רואה את לאזאר!

- למה אתה לוחש כשהאחרים מדברים בקול רם?

- בוא נשאל את אחד האנשים כאן על לאזאר.

- בסדר, תשאל.

- אני מעדיף שתשאל אתה. אותך הוא מכיר.

- ואתה פשוט מתבייש לשאול, בדיוק כמוני! אמרתי .

- נו בחייך נינו, תפסיק עם השטויות שלך.

-אפשר לעזור לכם? שמענו פתאום קול שבא מאחורי גבנו. כשפנינו לאחור עמדנו פנים אל פנים עם לאזאר.

- לאזאר!

- הי נינו, מה מעשיך כאן?

-מורדו ואני מתכונים לעלות לישראל. דריו אמר לי לבוא לכאן, ולשמוע דברים שיכולים לעניין אותנו.

לאזאר הנהן בראשו, ואמר.

-אני שמח שבאתם "חברים". תלכו עד סוף הפרוזדור, בסוף בצד ימין, תכנסו לאולם הקטן, שם תפגשו את דריו.

-תודה לאזאר. האם נראה אותך שוב?

אם תמשיכו לבוא, תמצאו אותי כאן.

-להתראות. מורדו פנה אלי מיד כשלאזאר עזב אותנו.

-תגיד נינו, איך הוא קרא לנו?

-איך הוא קרא לנו מה?

-כאשר הוא אמר "אני שמח שבאתם" וכן הלאה, אמר משהוא שלא הבנתי.

- מה הוא אמר? אני שמח שבאתם חברים ו…

- בדיוק למלה הזו אני מתכוון, חברים. מובן המלה הזו בלדינו הוא שותפים לא? לא לזה מתכונים?

-מה פתאום מורדו? לא מזמן למדתי את המלה הזאת. חברים היא מלה בעברית שפרושה בלדינו הוא AMIGOS.

-בואנו! (טוב) לא הבנתי לאיזה מין שותפות הוא רוצה להכניס אותנו. נכון חברים? צחק.

- חבר, זה ביחיד וחברים ברבים. ולא כפי שאומרים אצלנו חברימס.

-הידה פיאקאג'י! (יאללה שוויצר) למדת כמה מלים בעברית, וכבר משוויץ מה?

- הנה דריו, מורדו, בוא נכנס לשם.

גם דריו הבחין בנו וניגש אלינו. דריו בקש שנשב על הכיסאות הפנויים, משום שעמדו לפתוח בשיחה. העברתי מבטי סביב לאולם אל קהל הבאים, ובפנותי למורדו אמרתי במבוכה.

-שמע מורדו אני לא רואה פה פנים מוכרות, ואתה?

-אולי שתיים או שלוש, איני כל כך בטוח.

- חברים אני מבקש שקט! אנו מייד מתחילים.

האיש שעמד על הבמה הקטנה לא היה מוכר לי משום מקום. הוא היה בעל מבנה גוף דק, פנים מוארכות ושער שחור. "כנראה שהוא אחד מאלה שבאו משם" חשבתי, וכבר הייתי דרוך לשמוע את הדברים אשר עומדים להיאמר.

-ראשית כל חברים, אני רואה היום פנים חדשות. להם אני אומר "ברוכים הבאים" (בעברית). מכאן נעבור לנעשה בארצנו, ישראל.

המצב בישראל השתפר מאוד לאחרונה. כזכור לכם הייתה הפוגה ראשונה. בזמן הזה, חידש הצבא הישראלי אשר נקרא בקיצור, צה"ל, אבקש לזכור שם זה היטב, מפני שמעכשיו נשתמש רק בשם הזה. ובכן צה"ל, חידש את כוחותיו, ויצא לגרש את כל האויבים מתחום מדינת ישראל. אנו נשתמש לרוב רק בשם "המדינה" כאשר אנחנו מתכוונים לישראל. כי זה פשוט נוח מכל הבחינות. ובכן השלבים הראשונים של המערכה החדשה, ארכו כעשרה ימים, עד אשר הכריזה מועצת הביטחון על הפסקת אש. אני משוכנע כי קראתם על זה בעיתונים. צה"ל השיג הישגים גדולים מאוד כמעט בכל החזיתות: בקרבות נגד כוחות הלגיון הערבי, כבש ערים וכפרים חשובים. שדה התעופה בלוד, מאפשר למדינה, לחדש את הקשרים שלה באוויר עם כל ארצות העולם. הורחב פרוזדור ירושלים. כאן, הביטו בבקשה על המפה, במקום הזה, רואים? יפה! צה"ל פתח לירושלים את כביש באב-אל-ואד, הנה פה. קורבנות רבים נפלו לנו באזור הזה. בצפון חזר הקו הקודם עם לבנון לתחום המדינה. גם עם סוריה אותו הדבר.

עם מצרים היה ספור קשה חברים! גם בזמן ההפוגה השניה, נפלו לנו קורבנות רבים בקרבות שניהלנו נגד הצבא המצרי. אבל בסופו של דבר, גבר צה"ל גם על המצרים החזקים. אני חושב חברים, שצה"ל הצליח להחזיר למדינה, את כל השטחים שהובטחו על ידי החלטת החלוקה, ואפילו יותר מזה! כרגע מתבצע תהליך החתימה על הסכמי שביתת הנשק. אחרי זה יבוא, כך אני מאמין, השלב של בנית מבנה הארגון המדיני. אני מאמין שיבחר נשיא למדינה ויוקם גם פרלמנט ישראלי. לאחר הפסקה קצרה בנאומו, המשיך האיש הגבוה והרזה את דבריו בהצביעו אל הנוכחים באולם.

-אתם חברים צריכים להיות שם! אתם צריכים להיות שם, בכדי להיות שותפים מלאים בבניית מדינה יהודית משלנו. כי אנו זקוקים שם לכל אחד מכם. אם לא ניישב את המדינה, אם לא נחזק את הקיבוצים שקמו, את המושבים וגם את הערים, אם לא נחזק את צה"ל, כל הדם אשר שפכו חיילינו יהיה חלילה וחס, לשווא!

כשגמר האיש את נאומו, עלה לאזאר על הבמה הקטנה, ובפנותו לקהל שבאולם, אמר.

-חברים, בחג האביב הטורקי, אשר נחגג כרגיל באחד במאי, נצא ליום טיול ובלוי בטבע. המפגש יהיה במטעי התות של מג'ידיה קוי. משם נמשיך לשדות של שישלי, ונרד לבויוק דרה בבוספורוס.

-הקשיבו בבקשה. בחודש יוני, בתאריך שנודיע בקרב, נקיים מפגש בטבע ביערות על האי חיבלי אדא. כל המעונינים להצטרף מתבקשים להירשם במזכירות שם יקבלו הסבר על הדברים שתצטרכו להביא. בחודש אוגוסט אנו מארגנים ספינת צעירים לעליה ארצה. אני מבקש לא לדבר על זה בחוץ. כל מי שבכוונתו לעלות, ירשם אצלי בהקדם האפשרי, ויתחיל מיד בהוצאת דרכון. במידה ולא תגיע הודעה אחרת, יהיה צורך לרשום את מטרת הנסיעה, "טיול" ואת היעד איטליה. זה הכל להיום. אחרי שנשיר את התקווה, נתפזר לפי הסדר שבהנחיות שקבלתם. שלום לכם חברים (בעברית).

ממקום כל שהוא באולם, הוצא דגל המגן דוד אל הבמה. הקהל שעמד על רגליו החל לשיר "כל עוד בלבב פנימה"... בהתלהבות גדולה הצטרפנו לשרים תוך שהבטנו זה אל זה מחייכים ומרוצים. כאשר הסתיים הטכס, אמר מורדו.

-לא הבנתי למה התכוון לאזאר כאשר אמר שנשיר את התקווה. אבל כשהתחילו לשיר התברר שזה "כל עוד בלבב". כנראה שכך קוראים להמנון הישראלי. אל תנסה לספר לי שאתה ידעת זאת מקודם!

- לומר לך את האמת, מורדו?

- תמיד את האמת ורק את האמת!

- האמת היא מורדו ידידי, שגם אני לא ידעתי זאת!

- שמע נינו, אם נרצה לנסוע עם הספינה הזו שלהם, נצטרך למהר בעניין

הדרכון. אומרים שהדבר אורך זמן רב, מדברים על כמה חודשים!

-אתה חושב שזה בגלל האנשים שלנו שרוצים לעלות?

-אין לי מושג, את זה נוכל לדעת כאשר נגיע למשרדי הממשלה.

- מורדו, נרשמים לטיולים?

- בהחלט כן נינו, מדוע לא?

-נראה לי שאני הכי צעיר שם.

אבא יאיר ואימא רג'ינה מופתעים מהחדשות שהבאנו מאמיקאל, התחילו לשאול שאלות מבלבלות וללא קשר הגיוני.

- מה יש ספינה לאיטליה? שאלה אימא רג'ינה.

- נו בוויקא (לא טפשונת), הם לא נוסעים לאיטליה, אבל יגידו שיש להם כוונה לטייל באיטליה. אמר אבא יאיר, ובפנותו אל מורדו שאל.

- באמת בני, האם חייבים לנסוע דרך איטליה?

-מי נוסע לאיטליה? רק בקשו מאתנו שבדרכון יהיה כתוב שהיעד הוא איטליה. כנראה שיש איזה הסכם בינם לבין השלטונות. מה אני יודע? נכון נינו? מורדו סימן לי סימנים כמבקש שאאשר את אשר אמר להוריו.

- כן כמובן. כך הבנתי גם אני. מיהרתי אחריו לאשר את דבריו.

-בואנו! (טוב) אמרה אימא רג'ינה, אני כנראה לא מבינה גדולה בדברים אלה.

-אבל למה ספינה? שאל אבא יאיר. אין אניות של בני אדם? אני שמעתי על איזה אוניית נוסעים בשם "סאנטה מאריה" או משהו דומה, בה נסעו אנשים לישראל.

- אבא, איני יודע למה! מדובר בספינת צעירים, במחירים מוזלים.

אימא רג'ינה פנתה אלי בהמשיכה לחקור אותי שוב ושוב.

-נינו, ספר אתה. מה בדיוק קורה כאן? על מה הם מדברים? לשלוח צעירים לבד בלי מבוגרים? לי נראה שזה רעיון לא רציני. אל דיו קה מוס גואדרה! (שישמרנו האל).

-אני התרשמתי, מאדם רג'ינה, שכל הצעירים שם הם מבוגרים ממני, ואפילו ישנם כאלה שהם מבוגרים ממורדו. אבל עד לאנייה, הבנתי שיש זמן רב. הבנתי גם שלא קל לקבל דרכון, ושישנם פקידים שמעכבים את ההליכים במתכוון.

- הקוטוק (מרשם) של מורדו בטקירדאג ((Tekirdag אמר אבא יאיר. נכון רג'ינה?

- כן זה נכון. מורדו נולד שם. נראה לי כי דווקא שם יהיה אולי יותר קל, משום שבטקירדאג יש פחות יהודים מאשר באיסטנבול כמובן.

-מה תגידו, הנה יש לנו סיבה לנסיעה לעיר מולדתנו! מי היה מאמין? אמר אבא יאיר בהתרגשות.

-אימא רג'ינה צדקה. עניין הוצאת הדרכון של מורדו לא נתקל בקשיים מיוחדים. בפני עמד המכשול של הבטחת אבי, שלא ייתן ידו לעזיבתי.

בכל מקרה חתימת אבי הייתה הכרחית בגלל גילי הצעיר.

















אימא אינס

בשובי אל ביתי הסתגרתי בחדרי. במוחי התרוצצו רעיונות שונים ומשונים על דרכים בהן אשיג את הדרכון לנסיעה. אימא אינס, מודאגת בגלל הסתגרותי, נכנסה לחדרי, ומצאה אותי כשעיני בוהות בתקרה.

- תודו בואנו (שיהיה טוב) פאשה! קה אפיטו (מה קרה)?

- אימא, מארגנים אנייה של צעירים לנסיעה לישראל.

- אני יודעת זאת וכבר רשמתי אותך ואת מורדו. אבל איך זה נודע לך על כך?

ספרתי לה על הפגישה באמיקאל.

- ולא סיפרת לי?

- גם את לא סיפרת לי אפילו שרשמת אותי ואת מורדו. אבל אימא איך אני אקבל דרכון? את חושבת שאבא יחתום עבורי?

- זה לא יהיה פשוט. אני מציעה לך לגשת לדבר עם פבזי ביי בבלדיה, (בנין העריה) אולי הוא יכול לעזור.

- מה אני אספר לו, אימא? פבזי ביי ידיד טוב של אבא!

- אתה כבר תמצא משהו. עכשיו קום וצא מהחדר הזה.

- בסדר אימא, מייד.

אימא אינס צעדה לעבר הדלת כאשר קראתי לה פתאום.

- מאמא!

- סי פאשה.

- יש עוד דבר שמפריע לי.

-אבלה איז'ו (דבר בני), זה טוב להוציא דברים, ולא לשמור אותם בבטן. אבל בשביל להוציא מלה מפיך נחוץ קרפדן! (צבת)

- רציתי לשאול אותך מזמן, מדוע ?..

- תמשיך נינו! אל תפסיק עכשיו כי זה ישגע אותי!

- טוב. אז רציתי שתסבירי לי, מדוע את כל כך רוצה שאני אסע? אמרתי לבסוף את אשר היה בלבי.

- מה השאלה הזו נינו? נדמה לי שהסברתי לך את המניעים שלי בנוגע לנסיעתך לפני זמן רב. היה נדמה לי כי הכל ברור לך ושאתה שלם עם ההחלטה הזו. מה קרה לך עכשיו? באמת אני שואלת, מה קרה?

- שום דבר לא קרה אימא. רק שלפעמים אני שואל את עצמי, אם אימא שלי אוהבת אותי כל כך, למה היא עוזרת לי לעזוב אותה ואת הבית? שלא תחשבי שזה פשוט לי להתמודד עם שאלה כזו! בפרט ש..לא חשוב!

-ואני מוצאת שזה דווקא חשוב מאוד! קיטא קואשקו דה לא בוקא! (תוציא אשר בפיך) אן בוקא סררא נו אנטרא מושקא! (בפה סגור לא יכנס אפילו זבוב).

-אני שומע שאנשים מדברים מאחורי גבי ודואגים שדבריהם יגיעו לאוזניי. כל מיני דברים כמו: "איזו מין אימא זאת? אימא אוהבת לא מרחיקה את ילדיה! דווקא נינו אוהב את אמו ואילו היא?.." עוד כל מיני דברים מהסוג הזה אשר אותי הם משגעים!

- ואתה שיודע את האמת, למה אתה כל כך מתרגש?

- האמת היא אימא, שגם אני שואל את אותן השאלות לפעמים.

- אם כך בוא נבהיר את הדברים מחדש. ראשית אתה הוא זה שמשגע אותנו עם הנסיעה הזאת. אפילו לא עלה על דעתי לחשוב, שהפסקת לאהוב אותי בשל כך. שנית, גם אני רוצה מאוד לחיות בישראל. אני מודעת לכך שאביך לא ירצה להסתכן בנסיעה לשם . לכן, תקוותי היא שאם ילדי יהיו שם, לא תהיה לנו ברירה אלא לבוא אליכם. זה לא קל לי, בכלל לא קל לאף אימא. אני חושבת שאין לך עתיד כאן. אתה יכול לבנות לעצמך חיים אחרים אשר יכולים להתאים לך יותר מאשר יכול להציע המקום הזה שאנו חיים בו עכשיו, ושאכזב רבים מאתנו. חיים של עצמאות וחופש במדינה אשר תהיה לנו ליהודים! עכשיו תחשוב אתה איזו אימא רעה אני, המוכנה להקריב את בניה למען עתיד טוב יותר עבורם, ובעזרתם גם לכל המשפחה?

-את צודקת אימא. אני מצטער על טיפשותי. מחר בבקר אני אגש לפבזי ביי, נראה אם יכול לעזור לי.

פבזי ביי קבל אותי בסבר פנים יפות, והתעניין בשלום אבא מרקו ושל כל המשפחה. אחרי כן החל מתעניין בסיבת בואי אליו.

-ועכשיו נינו ביי, ספר לנו בבקשה, במה אני יכול לעזור?

-פבזי ביי לא הייתי מפריע לך בעיסוקיך החשובים, אלמלא אני בטוח שאוכל לזכות בעזרתך הנדיבה ו..

- ראו איך קוצ'וק מרקו (מרקו הקטן) מדבר ממש כאיש גדול!

- ימחל לי אדוני אם פגעתי בכבודו.

-חס וחלילה בני, גם אני הייתי בגילך כאשר למדתי בבית הספר לקצינים. הייתי בא למרקו ביי לבקש עזרה. ובכן היואיל האדון הנכבד לספר לנו את בעייתו?

-פבזי ביי, אני צריך דרכון. יריתי בלי לחשוב, את בקשתי.

- זה הכל? ומה הבעיה?

-זה לוקח הרבה זמן, ואבי לא נמצא על מנת לקבל את חתימתו.

- גם אתה נינו בֵיי?

- סליחה?

- גם אתה רוצה לנסוע לפלשתינה?

-מה אגיד לך פֵבזִי ביי? הרי ממך אנו לא מסתירים דבר. ישנה רוח נעורים אשר מושכת למקום ההוא. אז פשוט אני הולך לבדוק ולנסות. האם אוכל לזכות בעזרתך אדוני?

-באלוהים שאני מקנא בך בני. רוח כזאת הייתה לנו גם כאן בתקופת המהפכה של קאמאל אטאטורק. אז הכל התחדש. הכתב, הלבוש, הצבא, המחשבה. זאת רוח רעננה אשר עדיין נושבת כאן בלב רבים. זה טוב, וזה גם בריא. אתה חושב שתסתדרו שם עם הערבים? בינינו ידידי, אני מציע להיזהר מהם כי לנו יש כבר ניסיון רע ומר אתם.

-אדוני בנושאים האלה איני מבין עדיין דבר. אמרתי בזהירות.

- ובכן ידידנו רוצה דרכון מה? תמונות וטופס מלא הכנת?

-כן אדוני, יש לי כל מה שדרוש. אמרתי תוך שהתאמצתי להסתיר את התרגשותי הגוברת.

פבזי ביי לקח נייר מעל שלחן עבודתו, והחל לצייר על גביו אותיות ערביות. הבנתי מיד שהצלחתי. כי פבזי ביי משתמש בכתב הטורקי הישן שנכתב בעבר באותיות ערביות, כפי שנהגו לעשות אלה שידעו כתב זה, על מנת להעביר דבר סוד זה לזה. כשסיים לכתוב, הוסיף פבזי ביי את חתימתו, עבר על הכתוב בנייר מיוחד סופג דיו, קפל את מכתבו מספר פעמים, הפנה מבטו לתוך עיני, ואמר בקול חלש.

-זה בני, בזכות הכבוד שאני רוכש לאביך, וגם לך בחורי על אומץ לבך! אני מבין שאביך לא רצה לחתום מה? אבל סמוך עלי, אני אסביר לו את מה שצריך. עכשיו גש עם המכתב הזה לחדר הסמוך מסור אותו לעלי ביי, ושיהיה האל בעזרך ושתצליח בכל אשר תלך.

שמעתי את עצמי ממלמל מלות תודה מבולבלות בזמן שלחצתי את יד מיטיבי, ומיהרתי לחדר הסמוך.

עלי ביי קרא את תוכן המכתב, ביקש את התמונות, הטופס והתשלום בהביטו אלי מעל משקפיו, אמר.

- תבוא אלי בסוף השבוע לקבל את דרכונך. אם לא תמצא אותי, אדאג להעבירו לפבזי ביי לפני עזיבתי כך שתוכל לקבלו ממנו.

- תודה לך אדוני.

שיכור משמחה יצאתי בריצה אל מחוץ לבנין בקפיצות על מדרגות השיש. הבטתי גבוה אל השמיים וצעקתי בכל כחי.

- יש!! ת ו ד ה !!!

כשהגעתי לבית מגורי, דילגתי על המדרגות בזוגות בחוסר סבלנות, כדי להודיע לאימא אינס את הבשורה הטובה. כשהגעתי לקומה השניה, פגשתי את אמי כשהיא מלווה על ידי אברמאצ'י הירקן, שהעלה ארגז מצרכים אל ביתנו.

אברמאצ'י ירקן הסמטה, הוא הירקן המועדף על ידי רוב דייריה, וזאת משום שהוא טוב לב, ישר ונאמן ללקוחותיו, ודאגתו לילדיהם הקטנים אשר שחקו בשכונה. אברמאצ'י עבד קשה והזיע תמיד. "צריך להאכיל הרבה פיות" נוהג לומר כדי להסביר את סבת עייפותו. בהיכנסו לדירה, מיהרתי להגיש לו כוס מים קרים מהטינאז'ה, שהוא מין כד חרס גדול בו אוגרים את מי המעיין "חמידיה" המפורסמים באיכותם. שתה אברמאצ'י מהמים, ניגב את זיעתו בבד כפרי גס שהיה ספק מטפחת גדולה, ספק מגבת קטנה, ובפנותו אלי שאל.

- אדון נינו נוסע לפלשתינה, נכון?

האיש הטוב הזה היה מביך אותי תמיד כשהיה פונה אלי בתואר המצחיק הזה "אדון". כל הפצרותיי להפסיק מנהג זה, לא הועילו, והאיש ממשיך בשלו.

-זה נכון אדון נינו?

- כן אברמאצ'י, זה נכון. השבתי.

-בראבו! בראבו! אני כל כך שמח. חי השם! שם צריכים רק צעירים מלומדים כמוך אדון נינו.

- מה לא טוב באנשים כמוך אברמאצ'י? שאלתי.

- לא יודע. בחיי הילדים שלי, שלא יודע שום דבר, אדון נינו. תגיד אדון נינו, פלשתינה גדולה כמו איסטנבול?

- לא אברמאצ'י, כל פלשתינה שלנו, שקוראים לה עכשיו ישראל, קטנה מאיסטנבול.

- אז איפה ישימו שם את כל היהודים אדון נינו?

- ראה, מה אני אגיד לך? בניגוד למה שאתה חושב, איני יודע הכל. כך שאין לי תשובה לכל דבר שתשאל. אבל באיסטנבול הגדולה חיים היום נגיד שמונה מאות אלף בני אדם, נכון אברמאצ'י? אינני יודע כמה יש בישראל, אבל אני בטוח שיש הרבה פחות מזה. באמת שאיני יודע בדיוק. כך שלא תדאג אברמאצ'י, יש שם לדעתי מקום לכולנו.

-ואני אוכל למכור שם ירקות אדון נינו? חוץ מלמכור ירקות אני לא יודע לעשות שום דבר.

-בהרצאות שמעתי, שדרושים שם אנשים בכל המקצועות. אתה חושב שבישראל לא אוכלים ירקות? אמרתי צוחק.

- אדון נינו אני לא יודע איפה המקום הזה, הרצאות, שאמרת עכשיו, אבל אם אתה אומר, אני מאמין לך.

-רגע, רגע, אתה רוצה להגיד שגם אתה נוסע?

-כן אדון נינו, עם כל המשפחה. מאדם אינס עוזרת לנו הרבה, אפילו הרבה מאוד. שתהיה בריאה האימא שלך. בלעדיה לא הייתי מסוגל לממן את הנסיעה של כל המשפחה. אתה יודע, פשוט אין לי חסכונות.

- בראבו ! בראבו! אנחנו עוד נפגש שם אברמאצ'י, מה אתה אומר?

- אינשאללח! אדון נינו. עכשיו עלי למהר לעבודה שלי. אתה מבין? חייבים להתפרנס אדון נינו. אז להתראות בזמנים טובים ושתהיה לך הצלחה בכל, ורפואה שלמה, אמן!

- להתראות בישראל אברמאצ'י. אמרתי בהתלהבות.

לאחר שהאיש הטוב עזב את דירתנו, מיהרתי אל אמי, לספר לה את החדשות הטובות.

- אתה רוצה להגיד שפבזי ביי לא הקשה בכלל? שאלה אמי המופתעת. איך לא התייחס לעובדה שאין חתימת אביך על המסמך?

- אני לא מבין אימא. יש לי תחושה כי איזו ציפור קטנה דברה אתו לפני בואי. אחרת הדבר נראה בלתי אפשרי..

- מה אתה לא מבין?

- פבזי ביי שם לב לכך שחסרה החתימה, וציין את אומץ לבי, ושהוא כבר יסביר לאבא את העניין .

- אם כך אני מנחשת, מי הייתה הציפור הקטנה שלך.

-באמת? ואני חשבתי שזו את! אם לא את זה יכול להיות רק..

-אבא! השלימה אימא אינס את המשפט. אני מציעה שלא תספר לו את הניחוש הזה. כי הוא לא ירגיש נח עם זה.

-אני מבולבל לגמרי אימא. למה אבא היה צריך לספר לי ספורים על בדידות, על הקשיים כאשר עוזבים בית, וכל מיני דברים כאלה? הנה עכשיו התרגיל הזה, מה הוא צריך להביע? זה מרגיז ומעצבן! למה, למה, למה? צעקתי.

-זה לא תרגיל נינו. הוא אמר שלא ייתן ידו לנסיעתך. לכן כבודו לא הרשה לו לחתום על המסמכים. תבין, בעצם חתימתו היה מאשר כאילו נתן את ידו לכך. אבל דאג שלא לעכב אותך מלקבל דרכון.

- מוזר, כל זה מבולבל מדי עבורי אימא.

-אם אנחנו כבר מדברים נינו, רציתי להגיד משהו בעניין הרגשת הבדידות עליה מדבר אביך פעמים כה רבות. תבין שזה לא קל לחיות בלי הורים, ללא משפחה ואנשים קרבים אליך, מכל הבחינות. כלכלית, נפשית, רוחנית ועוד דברים שלא באים אל זכרוני ברגע זה. אביך חוה את זה כאשר התחיל לנדוד בזמן המלחמה, בהיותו ילד קטן.

- כן, שמעתי מפיו הרבה ספורים על נדודיו.

-אבל ספורים נינו, אינם הכל בחיים! אמרה אימא אינס בהתרגשות. בספורים אלה הוא לא סיפר לך על הרגשות שלו, הרגעים הקשים של ילד שצריך להתמודד עם החיים בלי לזכות מהם לרגע של עדנה, שלוה וגם תשומת לב! כן תשומת לב קטנה, ופשוטה שכל ילד זקוק לה. "גם אני, למרות שאתם לידי, אתם כל כך רחוקים ממני"! אמרתי בלבי.

- דע לך, שאני עצמי חוויתי זאת אם כי איני חושבת שעלי לספר דברים אלה לכל אחד.

- כלומר רצונך להגיד שהיית בודדה? גם את?

-וכי מדוע לדעתך נתנו לי את השם אינס?

- מאיפה עלי לדעת אימא? לי קוראים נסים מפני שלאביך ז"ל קראו בשם המצחיק הזה.

-נסים, היא מלה עברית. מובן המלה נסים, בצרפתית הוא MIRACLES . ביחיד אומרים נס. שום נס לא קרא לך, כאשר קראנו לך בשם הזה. פשוט הענקנו לך את שם אבי, כי כך נוהגים בעולמנו. אבל לי, לא הייתה אף סבתא או אפילו דודה ששמה היה אינס. קראו לי כך משום הנס הגדול שקרה!

-איזה נס אימא?

- נס? הם ראו בזה נס !

- מי זה הם?

-הם, זה אבי. אותו אבא שעל שמו קראנו לך. הנס היה שאמי נפטרה בשעה שילדה אותי ואילו אני באתי לעולם חיה ושלמה!

- זה באמת נס אימא!

- כמובן בני, כלם ראו בזה נס. אבל עבור אותה תינוקת אשר באה לאוויר העולם עם התואר הנדיר של יתומה, לא היה בכך שום מעשי נסים. לגדול עם אם חורגת בסגנון שקוראים בסיפורי הזוועה, ולחלום על לטיפה קטנה, שלא נדבר על נשיקה קטנה זה היה הנס! אני בטוחה שגם אביך חלם הרבה על לטיפה או נשיקה. אני מניחה ששנינו לא יודעים את המשמעות של דברים אלה כאשר מדובר בילדים.

בגמר דבריה הפנתה אלי את גבה באופן פתאומי.

- מאמא! קראתי פתאום.

- סי איז'ו.

- האם אני יכול לחבק אותך?

- סי מי אלמא! (כן נשמתי) בוא חבק אותי חזק! אמרה אימא אינס בחיוך של אושר בהושיטה את זרועותיה אלי.



יש דרכון!

בצוהרי יום שבת, רצתי אל ביתו של מורדו והתחלתי לטפס במדרגות במהירות כאילו הייתי נרדף על ידי אחד מבני השכונה הסמוכה המבקש להרע לי. קאזים השומר הטוב הביט עלי, ובעיניו ניכר שחשב שיצאתי מדעתי, כששמעתיו אומר.

-אללח קורוסון ! (אלוהים ישמור) נינו שלנו השתגע כנראה.

כשהגעתי לדירת ידידי, פתחתי את הדלת, בלי לצלצל, התפרצתי פנימה אל תוך הסלון בהניפי אל על את דרכוני שקיבלתי מידי עלי ביי, וקראתי בשמחה.

- יש לי! יש לי ! אני לא מאמין! יש לי דרכון!

כל הנוכחים בסלון הבית שהיו המומים תחילה, התאוששו, ופרצו בקריאות שמחה אף הם.

-בראבו נינו! איך עשית את זה? שאלה אימא רג'ינה.

- תן לי לראות! ביקשה רוזיקא הקטנה.

- איני מבין את המהומה. לי יש דרכון כבר שבוע שלם, ואיש לא התרגש. אמר מורדו בצחוק קולני.

-אז זהו! אמר אבא יאיר. דרכונים יש, אנייה או ספינה, מה עם זה?

- ספינה יש! פרצתי. אגב שכחתי לספר לכם שאמי כבר רשמה את שנינו לנסיעה. כך שאנחנו ברשימה.

-אז מה נשאר לנו לעשות? שאל מורדו.

- לחגוג! קראתי בקול.

- איך יש בדעתך לחגוג? שאל אבא יאיר.

- אני יודע איך? צריך פשוט לחגוג, לא ?

- יש לי רעיון! אמר מורדו.

-לאדון יש רעיון, בואו נקשיב! אמרתי, עדיין שיכור.

-אני מציע שנִינוֹ ואני נעשה טיול בגדה האסיאתית. בצד ההוא לא הרבינו לבקר. טיול של יום ראשון במודא, פנר באחצ'ה וסביבתם, יכול להיות מזכרת לא רעה, מה דעתכם?

- יפה! קראתי נלהב.

- יפה מאוד! אמרה סופי, האחות של מורדו. האם האדונים יסכימו לצרף אחת עלובה כמוני לטיול הזה?

-כמובן! צעקתי בשמחה. איזו עלובה?! גיחכתי בלי להבחין בפניו הכעוסות של מורדו.

-גם אני רוצה! קפצה רוזיקה.

-ילדות קטנות לא יכולות לצאת עם הגדולים. קבע מורדו בקול רציני והחלטי.

- אבל למה לא מורדו? מעולם אף פעם, אף אחד לא מוציא אותי לשום מקום! ייללה האחות הקטנה. כל הזמן אומרים שאני קטנה. תמיד אני אהיה הקטנה לא? מה יש נינו, תגיד לו אתה! אני מתחננת! הרי לא תהיה לנו הזדמנות נוספת לטייל ביחד לאחר שתיסעו מכאן, נכון?

-בסדר, בסדר! אמר מורדו. אם מתחילים עם אחת לא גומרים אף פעם! האם יש עוד משהו אשר רוצה לבוא לחגיגה שלנו?

-אני חושבת שאני אקרא לחברתי מילי להצטרף. תראה מורדו איך שנעשה לכם שמח מחר.

- אם כך, העניין מוסכם. קרא מורדו. מחר בבקר נוסעים בספינה של השעה שמונה למודא. נתחיל את הטיול שלנו משם. חסר לכן בנות, שלא תתעוררנה בזמן!

- אל תדאג מורדו, הכל יהיה בסדר. הרגיעה סופי את אחיה.








אימא רג'ינה עם אבא יאיר



שמח מההתפתחויות של יום שבת זה, מיהרתי לביתנו להביא את

בשורתי. אך משלא מצאתי את הורי חזרתי אל בית ידידי, שם ערכו את השולחן לארוחת הצהרים.

-יש לכם במקרה עוד צלחת בבית? שאלתי את אימה רג'ינה.

-צלחת? שאלה אימא רג'ינה, נמצא כבר משהו, אבל כסא תצטרך להביא מהבית שלך! אמרה כשצחוק הנוכחים מהדהד בחדר.









הטיול האחרון

בוקר של יום ראשון אביבי. עננים קלים בגובה רב טילו בשמים בנסותם לשווא להסתיר שמש של ראשית קיץ שחייכה אל העולם המתעורר.

שני גברברים, שתי עלמות וילדה אחת, יצאו לכוון גשר גאלאטא שם נמצא רציף הספינה אשר תובילם למקום אשר חפצו. הם היו לבושים בגדי חג כמנהגם בכל יום ראשון.

-הביטי על שני האדונים האלה מילי, אמרה סופי לחברתה, הגידי, שני הפאשייקוס

( חמודים ) האלה דומים כאילו היו אחים, נכון?

- בחיי שאת צודקת אחותי, הם ממש דומים גם כשהם עומדים זה ליד זה!

-האם לא דומים הם לאינגלזיקוס? (אנגלים) הביטי עליהם, שניהם לובשים אותם מעילי מונטגומרי, בצבע חקי בהיר. אחי הוסיף גם קראואטא (עניבה). זה יפה לא? תגיד נינו מדוע לא ענדת גם אתה עניבה?

-הייתי עונד לו הייתי יודע שזה מפריע לך, סופי. אמרתי במלא הרצינות.

-אני לא מבין אתכם! מה כל הדיבורים האלה דווקא עכשיו? עלינו להזדרז שלא נאחר את הספינה, כי אחרת נצטרך להמתין שעתיים שלמות לספינה הבאה! אמר מורדו בעצבנות.

-בסדר ארמניקו (אח קטן) אל תדאג יש לנו מספיק זמן. ובפנותה אל מילי חברתה המשיכה סופי. שני החברים האלה דומים גם בתכונות שלהם. כאלה דיקנים ומסודרים ממש לא יאמן. אבל הם חמודים נכון? אני באמת אוהבת את שניהם כמו אחים. נכון נינו?

הרגשתי בסומק העולה על פני.

- לא היה לי מעולם ספק ביחס לזה אחותי. אבל מורדו צודק עלינו להזדרז. אמרתי בלי להרים את עיני.

- מה אמרתי לך מילי? אמרה סופי בצחוק מלבב, שהם דומים גם בתכונות? הנה לך ההוכחה!

היה לי ברור שמצב הרוח הטוב של סופי מהוה פתיחה הולמת ליום יפה בו עמדנו לבלות את חופשתנו. הצחוק המקסים של סופי משפיע בצורה מיידית על מצב רוחם של הסובבים אותה. כאשר היא צוחקת, צוחקות פניה במלוא חינם. העיניים, הלחיים והשפתיים הדקות אשר כיסו שורת שיניים צחורות.

-הנה הגענו! צחקה מילי, כאילו רצתה לומר "על מה כל המהומה חברים".

תתקדמו לכוון הרציף, הולך לקנות כרטיסים. אמר מורדו כשהוא רץ לכוון הקופה, שהייתה ריקה מאדם בשעה כה מוקדמת של בוקר יום המנוחה.

- סופי סופי!

- כן רוזיקא מה קרה?

-תגידי למה יצאנו כל כך מוקדם? תראי אין אף אחד בספינה.

-כך יהיה לנו מספיק זמן צ'יקיטיקא, להיות במקומות שאנחנו אוהבים לבלות נכון? הספינה הבאה יוצאת רק בשעה עשר וזה קצת מאוחר מדי. אמרתי בהביטי אל סופי כאילו ביקשתי את אשורה לדברים שאמרתי זה עתה.

- בדיוק כך רוזיקא! אמרה סופי והוסיפה, ראי איזה יופי של בילוי זה יהיה.

-זהו אפשר לעלות. אמר מורדו בשובו מהקופה כשהכרטיסים בידו.

- איפה נשב? שאלה רוזיקא.







יישוב בגדה המזרחית של הבוספורוס- Fener Bah¸e

- אני מציע שנשב בסיפון הפתוח. מזג האוויר נעים ולא כל כך קר. אמר מורדו.

- אפילו שתהיה קצת רוח, כל הנסיעה תארך חצי שעה בלבד. אמרתי בעלותנו על סיפון הספינה. התיישבנו על הספסלים, זה מול זה. אני בין שתי האחיות ומורדו ליד מילי.

את מילי הכרתי, כשנהגה להיפגש עם לוסי אחותי בביתנו. היא גרה בבית קרב לשלנו. מילי דברה ספרדית טובה, למרות שבביתה דברו בשפה הגורג'ית. נערה ממוצעת קומה, עגלגלה, בעלת שער שחור כפחם הידועה בשכונה בחכמתה שהצטיינה בלמודים בגימנסיה. "היא לא יפה, אמרתי בלבי, אבל נעים מאוד לשוחח אתה".

- מה שלום לוסי? שאלה בפנותה אלי. מזה זמן רב שאיני פוגשת אותה. אני מקווה ששלומה טוב.

- גם אני לא פוגשת אותה מאז התחתנה ועזבה את השכונה. הוסיפה סופי.

- שלומה טוב. אמרתי. היא למדה להיות עקרת בית טובה וכבר רואים לה את הבטן.

-באמת נינו! סודות כאלה לא מספרים! אמרה סופי בבדיחות הדעת. אז מתי תהיה לנו הלידה? שאלה.

- אני לא בקיא בזה..

- באמת! לאור ניסיונך בחיים הייתה צריך להיות מומחה! אמרה סופי בצחוק. אבל באמת מתי זה יהיה?

- שמעתי אומרים שזה צריך להיות משהו כמו בסוף אוגוסט או תחילת ספטמבר, או משהו כזה. עניתי.

- אם כך נינו, ישנה אפשרות שלא תהיה כאן בזמן הלידה. אמרה סופי.

- למתי הנסיעה שלכם ולאן? שאלה מילי מופתעת.

-הם נוסעים לישראל, מילי. תארי לך ששני האהובים שלי עוזבים אותי לבד. אפילו לא הציעו לי להצטרף אליהם!

- תפסיקי עם השטויות שלך סופי ותני לנינו לענות לשאלה! צעק מורדו אל עבר אחותו.

-הצלחתם לבלבל אותי חברים. עכשיו כשהעלתם את הנושא, יש לי חשש שלא אהיה כאן בזמן הלידה. אם זה יתאמת, הדבר יצער אותי מאוד!

- ראיתן מה שקורה מהשאלות שלכן? עוד תהרסו לנינו את הבילוי של היום. קרא שוב מורדו בעצבנות.

- לא נינו פאשה, אנחנו לא ניתן לך להיות עצוב היום. הרי אנחנו חוגגים את הנסיעה שלכם ואת הצלחתך לקבל דרכון בלי בעיות. אמרה סופי בהוסיפה נשיקה מצלצלת על לחיי.

-טוב, אמרתי, עוד נשיקה על הצד השני לשם האיזון והכל יעבור בשלום. סופי בלי להתבלבל קמה ממקומה והוסיפה נשיקה כבקשתי.

- עכשיו שכלנו מרוצים נוכל להמשיך בשיחה נכון? אמרה תוך שהיא שבה אל מקום מושבה.

- מורדו, מה דעתך שנמשיך לפנר בחצ'ה? שם לא היינו אף פעם. מספרים שהמקום יפהפה. אמרה סופי.

- מה אתה אומר נינו? לי נראה שזה רעיון מוצלח.

-גם לי, אמרתי. בעצם אין הבדל גדול, אם תרצו אפשר להספיק להיות בשני המקומות.

- סיכמנו. אמר מורדו.

כאשר הגיעה הספינה לרציף המתאים ירדנו אל החוף. משם, שמנו פעמינו לחופים ולחורשות הפזורים בין המפרצונים המרהיבים ביופיים.

בשובנו מהטיול בשעות הערב המוקדמות, היה הרציף מלא וצפוף באנשים שיבקשו לחזור לעיר בתום יום של בלוי במקומות הקיט

שבסביבה. באין מקום ישיבה בסיפונים הפתוחים ירדנו לאולם הסגור.

- מחניק כאן אבל לא נורא. השיט הוא קצר כך שניתן לסבול. אמר מורדו.

- זה בסדר הוסיפה סופי, שום דבר לא יצליח לקלקל לנו את הבילוי הנפלא שהיה לנו היום.







בחזית-מורדו, באמצע- מילי ורוזי. מורדו מימין ונינו

מאחור- סופי ונינו

- עשינו מצוין שיצאנו מוקדם בבקר. אמרתי בהתלהבות. באוויר עמדה רעננות של בקר. צבע הירק הירוק ירוק ואלפי הפרחים אשר פרחו בעקבות הגשמים האחרונים הפיצו באוויר ריח משקר שחדר לכל חושי.

- נינו מה קרה לך ? שאל מורדו כשהוא צוחק, נהיית לנו משורר?

- ראיתם את החוילות היפות שהיו בפנר בחצ'ה, Fener Bah¸e? מעולם לא ראיתי עושר כזה. אמרה מילי.

-שם גרים רוב עשירי איסטנבול הסביר מורדו. התרשמתי בעקר מהגודל. הגנים הגדולים עם שערי הברזל הענקיים והמבנים הגדולים. אלוהים, איזה עושר?!

-אותי מרגיזים הדברים שאומרים המוסלמים על עושרם של היהודים כשמספרים שאנחנו גוזלים את לחמם ואילו הם צריכים להסתפק בבצל, רטנתי בכעס. תגיד מורדו כמה טונות של בצל היו בכל מה שראינו היום? הערתי זו הצחיקה את מורדו והבנות.

-תגיד נינו, האם גם אתה מבין כמוני, שהבעיה של העם כאן, אינה דווקא היהודים העשירים אלא הטורקים העשירים אשר עושקים אותו?

-מורדו, אני מציע שתנמיך את קולך. חוץ מזה גם אני מבין כמוך שהבעיה שלהם איננה היהודים. אלא שישנם כאלה, כנראה מאלה שגרים בחוילות היפות שראינו היום, אשר מעונינים לגרום לכך שהעם יאמין שהכל באשמת היהודים ולא באשמתם.

-אתם מגזימים אחים. אמרה סופי, מה דעתכם שתפסיקו את הדיבורים האלה במקום הזה?

- את צודקת אחות, אמרתי. עכשיו תקשיבו כולכם. כאשר נגיע לרציף של קאראקוי, נעלה למעלה עם הטונל (רכבת תחתית), משם קל יותר לרדת לשכונה מאשר לעלות את כל העלייה ברגל.

.- איזה יופי! התלהבה רוזיקה מהרעיון, אני הרוגה ואין לי בכלל כוח ללכת את כל העלייה הזאת.

- זה לא הכל, הוספתי. כשנגיע למעלה אני מזמין את כולכם למוהלביג'י! (מסעדה למאכלי חלב) אתם רשאים להזמין כל אשר תרצו. מוהלבי סוטלאצ', קשקול, קאדאיף עם קאימאק, קאזאן דיבי, הכל על חשבוני!

-איזה חוברדא! (פזרן), רעיון מצוין לסיכום יום יפה זה. אמרה סופי בהתלהבות.

- אני מודה שנהניתי מאד, חברים וחברות. אמרתי. יום זה ייזכר אצלי כאחד הימים הנפלאים ביותר שהיו לנו כאן. מי ייתן ונוכל להיפגש כולנו ביחד בישראל.

-אמן! אמר מורדו. עכשיו מספיק עם הנאומים ותדאג לפתח את הצילומים, בתקווה שיצאו בסדר.

-ואתה ידידי, שלא תשכח שביום ראשון הקרב, הוא האחד במאי ושיש לנו טיול עם החברים מאמיקאל, במג'ידיה קוי.

- הצדק אתך נינו, טוב שהזכרת לי.

למפגש של האחד במאי במג'ידיה קוי, הופיעו עשרים ואחד בנים ושלוש בנות. כל הקבוצה הצטופפה מתחת לעץ תות עב גזע אשר צמרתו הענפה הצלה על כל הנוכחים. הנואם הקבוע, שאת שמו טרם שמענו משום שאיש מהנוכחים לא היה מוכן לגלותו, או שבעצמם טרם ידעוהו, פתח את הסקירה השבועית, בספרו על האירועים האחרונים שקרו בישראל. כמו היבחרו של ד"ר חיים וייצמן לנשיאה הראשון, הקמת הפרלמנט הישראלי בשם "כנסת".

- זה מתחיל לשעמם אותי מורדו, לחשתי אל אזנו של ידידי, את כל הדברים האלה כבר קראנו בעיתונים! מורדו הניע את ראשו כאות הסכמה לדברי.

- סליחה אדוני! התפרצתי.

- כן בבקשה. אבל לא אדוני אלא חבר.

-למעשה כל מה שספרת, כבר הופיע בעיתונים. חשוב לנו לדעת על הנסיעה. מתי זה יהיה? באיזו ספינה? מי נוסע אתנו וכמובן יש עוד דברים שאיני יודע עליהם, שאולי אתם יודעים, אז אנא בבקשה.

- איך קוראים לך חבר?

-אני, קוראים לי נינו.

-טוב חברים אני מקבל את הצעתו של החבר נינו. בעניין הספינה המצב הוא כזה. אנו נפליג בערך בעשרים ושלושה ביוני.

-ביוני? נשמעו קולות מתוך הקהל.

-כן חברים, בעוד שני חודשים פחות שבוע אנו נעלה לספינה בנמל של קאראקוי לכוון ישראל. הרשימה נסגרה כך שאין יותר מקום בספינה הזו. מי שלא הספיק להירשם יצטרך להמתין לספינה הבאה או אם תהיה אוניה כלשהי לכוון ישראל יכול לעשות זאת.

חברים, לספינה קוראים בשם גנץ' (נער) היא איננה גדולה. לא יגישו שם ארוחות, כך שעליכם להצטייד בדברי מזון שיספיקו לשבוע ימים. מי שטרם הוציא דרכון, עליו לעשות כל מאמץ לזירוז ההליכים. איני יודע איך, אך שמעתי שקיימים יועצים אשר יכולים לעזור תמורת תשלום. אם כבר מדברים על תשלום חברים, כל אלה שטרם שלמו את דמי הכרטיס מתבקשים לעשות זאת בהקדם משום שבעל הספינה לא יצא לדרך לפני שיקבל את כל התשלום מראש. עד כאן בנושא הספינה. עכשיו נתחיל בטיולנו. בדרך תלמדו מספר שירים בעברית. אם יתאפשר לנו נוכל לשיר בזמן ההליכה. קדימה חברים נזוז!

-אלוהים אמרתי ואני הבנתי שיש לנו זמן עד סוף חודש אוגוסט לפחות!





























תפילה

טיפסתי במדרגות לאיטי. מדרגה, מדרגה, כאילו רציתי למנות את מספרן עד לדירת דודתי רשל שבקומתו העליונה של הבית.

בהגיעי לדירה, פתחתי את דלת הכניסה ונכנסתי אל הסלון. התיישבתי על הטאבורט שליד הפסנתר בהרימי את ראשי גבוה. מבטי התעכב על מעקה המדרגות המובילות אל קומת המשרתים. עקבתי אחרי פיתוליו עד אשר נעלמו בתוך החשיכה. כשהחזרתי את מבטי, הבטתי בפסנתר המונח לפני שדמה לאלמנה לבושה שחורין. הרמתי את מכסה הקלידים והחלקתי מעליהם את אצבעות ידי לכל רוחבו, פעם לצד שמאל ופעם לצד ימין הלוך ושוב. "מצחיק, הרהרתי בלבי. כל כך רציתי לדעת לנגן עליו, אך הוא סרב לי תמיד! כיצד לעזאזל, אפשר להכריח את יד שמאל לבצע פעולה מנוגדת לזו שמבצעת יד ימינך?! "ככל הנראה לא נוצרתי מהחומר ממנו קורצו נגנים בעולם" אמרתי .

"זהו, לא יהיו יותר מחבואים! איני יודע אם עלי לשמוח או שמא להצטער. יותר לא יהיה לאן לברוח או איכן להסתתר". אני נוסע אל בדידותי, כפי שכבר הזהיר אותי אבא מרקו. אל לי לבוא בטענות לאיש זו הייתה בחירתי וזהו רצוני. היית טוב אלי מחבואי היקר. את שלך עשית והיית לעזרי בשעותי הקשות כאשר הייתי זקוק לך".

עליתי אל קומת הגג ויצאתי אל המרפסת. העיר העתיקה עם המינרטים של המסגדים המתנשאים מעל לקו הרקיע, קרן הזהב, שבמימיו נצנצו האורות במלא יופיים, כאילו נסו לשדל אותי לשנות את החלטתי. "איני בטוח אם אשוב לראותכם ומתי. בזיכרונותיי תלוו אותי לאורך כל חיי." באמרי את הדברים האלה הרמתי את עיני אל על וקראתי בקול.

"אשא תפלתי אליך אל רחום וחנון. עשה נא מחסדך למען אלה שאני נפרד מהם. שלח נא עליהם רפואה שלימה, ברכה והצלחה בכל אשר יפנו. שמור נא אלי, על אחי הקטן, מכל פגע ושתצלח דרכו בלמודים ושיזכה להשכלה לה לא זכיתי בעצמי! שמור נא על אבי ואמי היקרים לי מכל ועל טאנט רשל הטובה, על נסים גיסי, שאדם טוב הנהו, על אחותי היחידה והקל עליה בשעה שתביא לעולמך את ילדה הראשון.

שמור נא על הילוד שבדרך, זו הנשמה ללא חטאים בבואה אל חיק משפחתה. על אבא יאיר ואימא רג'ינה, על ישראל ועל רוזיקא הקטנה ועל סופי היפה והאהובה. את כלם ברך נא אלי בברכתך הקדושה.

לבסוף אלי, אם לא קשה לך הדבר, פקח נא את עיני כל היהודים שכאן ושלח עליהם כוח ותבונה למען יקומו ויבואו לארץ אבותינו אשר קידשת לעמך ישראל ברב חסדך למען יתלכדו כלם למשפחה גדולה אחת בארץ ישראל בזמן קריב ובמהרה בימינו אמן כן יהי רצון."

























הפרידה מאבא מרקו

-מה יש בדעתך לעשות הבקר?

שאל אבא מרקו במפתיע. מעולם לא חקר אותי אבי על מעשי בימי ראשון עד כה.

- למה זה חשוב לך אבא?

- ידעתי שתגיד את זה! אם לא היה חשוב , הייתי שואל?

-אחר הצהרים אני יוצא עם מורדו. אין לי שום תכנית לשעת הבקר.

-יפה, עכשיו אתה מדבר כמו בן אדם. אם כך תקשיב. מה דעתך לצאת לטיול קצר אתי?

קפצתי ממקומי ונעמדתי על רגלי כאילו הכיש אותי נחש.

- מה אמרת אבא? לצאת אתך לטייל? רק שנינו?

- מה יש? מה כל כך רע בזה? אמר אבא מרקו בהעמידו פני נעלב.

- רע? האם אמרתי שזה רע? האמת היא אבא שרציתי להציע לך את אותו הדבר בזמן שישבתי אתך כאן בחדר, אלא שלא העזתי לשאול. אתה פשוט הקדמת אותי.

-עכשיו שהסברנו את עצמנו בוא נבדוק לאן כדאי ללכת. האם יש לך רעיון כלשהו?

-לא יודע לאן. ישנם בעיר הזאת מקומות רבים ויפים שאפשר לטייל בהם.

- אם כך אני מציע את " סאראי בורנו " ( Saray Burnu ) , מה דעתך?

-האמת היא שמעולם לא ביקרתי שם, אבא. אבל שמעתי רבות על הגנים היפים ששם.

-טוב ויפה. עכשיו בא לא נבזבז זמן. אני מציע שנסע בחשמלית עד סירקג'י ומשם נמשיך את דרכנו ברגל עד לפארק.

- טוב מאוד אבא! אני כבר מוכן.

-קח עליך משהו חם כי הרוחות שם לפעמים חזקות מאוד.

"זו תהיה הפעם הראשונה בכל ימי חיי, שאטיל עם אבי לבד. כלומר רק הוא ואני". אמרתי לעצמי מבולבל מהתרגשות.
-לקחתי אפודה אבא, אני מוכן!
ירדנו במורד רחוב שאיר זייא פאשה לכוון רחוב הבנקים שם הייתה התחנה של הטראמואי (חשמלית).
סאראי בורנו (בתרגום: חותם הארמון) הרהרתי בהיותנו בחשמלית, הוא קצהו של ארמון טופקאפי. היא נקודת מפגש בין מוצא הבוספורוס ופתח קרן הזהב, משם הדרך נפתחת אל לב ים מרמארה (ים השיש).
המים המגיעים לכאן בחזקה בשעת זרימתם מהים השחור, זורמים גם אל תוך קרן הזהב שהוא כעין שלוחה ללא מוצא וללא המשך. כל אלה גורמים למערבולות חזקות במקום הזה. לכן אין במקום הזה חוף רחצה כלשהו. האנשים היחידים שנראו במים היו , כך לפי הספורים ששמעתי עוד בימי ילדותי, אלה אשר חפצו לשים קץ לחייהם .
כשהגענו למקום, עברנו דרך שער ברזל כפול כנפיים גבוה ורחב שעליו קישוטים חרוטים ובולטים מרהיבים ביופיים. הלכנו זה לצד זה בשבילי החורש ונראינו כשני אחים.


-אבא, פתחתי, הרעיון שלך היה מצוין. ראה איזה מקום יפה. כמעט הייתי מדלג עליו לו לא הצעת זאת היום.

-האמת היא שיש הרבה מקומות שלא נתן היום לבקר בהם ושלא תוכל לראותם גם כאשר יאפשרו לבקר, משום שלא תהיה כאן.

-כמו מה?

-כמו איה סופיה, הכנסייה הביזאנטית אשר הפכה למסגד, ארמון טופקאפי וארמון דולמה בחצ'ה, עליו מספרים שהוא דומה לארמון בורסאי אבל יפה ממנו ועשיר ממנו ועוד מקומות רבים אחרים.

-כל השנים כאן לא אפשרו לנו לבקר במקומות האלה, כך שלא בטוח אם יתנו אי פעם להיכנס אליהם. לכן איני רואה בזה הפסד אבא. אם לא יכולים לראותם זה כאילו אינם קיימים, נכון אבא?

-נכון מאוד ספנץ'! צחקנו.

-תגיד אבא עוד כמה זמן תקרא לי בשם הזה? הנה אני כבר לא נמוך קומה. ראה, ראה אני אפילו גבוה ממך! קפצתי ונעמדתי לידו בהיצמדי אליו קרב ככל יכולתי. ריח חריף של סיגריות נדף מכל גופו.

- פור מי וידא (בחיי) אמר אבא מרקו, איך זה שלא שמתי לב?

- אתה רואה? יותר אין צורך לקרא לי בשם הזה, ספנץ'.

-הרי לא תהיינה לי יותר הזדמנויות נכון? מתי הנסיעה שלך?

- בעוד שני שבועות אבא.

- והכל מוכן?

-פחות או יותר. אינני יודע איזה בגדים לקחת. ברור שאין צורך בבגדי חורף. הרי מזג האוויר בישראל חם מאוד. קניתי ארגז נצרים גדול, לשים בו דברי מאכל לדרך. אני מקווה שלא יתקלקלו.

-איזו מין ספינה זו לעזאזל? היית מוכרח לשוט בספינת משא?

- לא ידענו שזו ספינה כזו אבא. אבל אין גם אפשרות אחרת עכשיו.

- ודרכון הוצאת?

- כן יש לי דרכון אבא. אמרתי בהתרגשות. משהו סדר שיהיה לי דרכון. חבל שאיני יודע מיהו. רציתי להודות לו מכל הלב ולהגיד לו ששמור בלבי מקום של כבוד עבורו.

- ואתה כבר יודע מה תעשה שם?

-לא ברור לי עוד אבא. אומרים שכדאי בהתחלה ללכת לאיזה קיבוץ. בקיבוץ כך מספרים, קל יותר ללמוד שפה, להכיר את החיים בישראל ולהתרגל לארץ החדשה.

-ראה בני, נתתי לאימא כמה דברים שהיא תמסור לך אותם ביום הנסיעה, שמור עליהם לשעת צרה, הם יכולים לעזור לך.

- תודה רבה אבא. אימא כנראה תספר לי על כך לקראת הנסיעה.

-עוד דבר. אל תחלום שם ותהיה מעשי. כי אתה תהיה לבד ותצטרך לקבל בעצמך החלטות בנוגע לגורלך. אל תצפה ממני שאבוא להיפרד ממך בנמל. ריגושים כאלה הם לא בשבילי.

-אני יודע אבא כי אני מכיר אותך כל כך טוב שלא תאמין כמה. אבל, יש לי איזה בולטו (כדור) שחונק אותי, אתה מרשה לי להוציאו בלי שתכעס?

-אבלא אי ורמוס (דבר ונראה). קה פאסא? (מה קורה)?

-אני עוזב והולך מפה. אתם נשארים כאן. אימא, אתה ומומיקו. אגלה לך סוד אם אומר שהמריבות בינך ובין אימא עשוני חולה? נדמה לי, שהמחשבה על מה שיהיה כשלא אמצא עמכם תהיה יותר קשה מההתמודדות עם מה שמצפה לי שם. זה כל כך קשה לא לריב אבא?

אבא מרקו לא הגיב מיד לדברי. הוא הצית סיגריה נוספת, שאב את העשן בנשימה עמוקה מהרגיל, אחר כך שחרר את העשן בכוח דרך נחירי אפו. נבהלתי "הנה זה בא" אמרתי כשבדמיוני מופיעה תמונתו של שור משתולל. אבל במקום הכעס שציפיתי פלט אבא מרקו קול אנחה באמרו.

-ראה איז'ו (בן), אמך ואני נשואים יותר מעשרים שנים. אנחנו ממשיכים ביחד בטוב וברע. היא מכירה את חולשותיי ואני את שלה. אנחנו לא דומים. לה יש את הקפריזות שלה ואת שלי אתה די מכיר. כל עוד הייתם קטנים רבנו צעקנו בילינו והמשכנו את חיינו ביחד. כשגדלתם, בפרט אתה, התחלת לקחת חלק בויכוחים שלנו. דע לך שזה היה רע! אין לי כשרון להסביר את עצמי במילים כפי שאמך יודעת. לכן אני מתפרץ כאשר לא מבינים אותי. בדומה לתינוק שרוצה להסביר את עצמו ולא מצליח לעשות כן כי טרם למד לדבר. ראית תינוק במצב כזה? הוא בוכה, משתולל כי לא מבינים אותו. אמך יודעת להבין אותי אבל אתה עדיין לא מסוגל כי אין לך ניסיון בחיים. אין דבר, זה יבא עם הזמן. רק שאיני בטוח שאני אזכה לראותך אז. כואב לי שאתה עוזב. אולי משום כך לא נשארת לי ברירה, גם לאמך, אלא לחיות את חיינו בשלוה ובשלום זה עם זה. כמה זמן חי האדם? אתה תיסע לך לשלום. לנו אין לך מה לדאוג. הכל יהיה בסדר, אתה עוד תראה.

מאושר מדברי אבי, חיבקתיו בחזקה ונשקתי לו על פניו.

-יכולת להתגלח אבא! הקוצים שלך הרגו אותי. חוץ מזה אבא, לא נכון שאינך יודע להסביר את עצמך. ברגע אחד הבהרת את אשר לא הבנתי במשך שנים. בעינינו נצנצו דמעות של אושר.

-יא אבאסטא איז'ו!(מספיק בן) הלא כבר אמרתי לך, ריגושים לא מתאימים לי. עכשיו דבר אחרון שאני רוצה להגיד לך. ראה, כשתהיה שם לבד, תכיר הרבה אנשים חדשים. גברים נשים, צעירים וגם צעירות. שים לב ותזהר לא להסתבך, הבנת? ובעיקר תזהר מהפולניות!

- מהפולניות אבא? מי הן הפולניות? איני יודע דבר עליהן?

- טוב, לא חשוב, אבל זכור את מה שאמרתי!

-כמובן שאזכור פאפא.

-הפולניות? באמת, מי הן הפולניות שאבא מרקו הזהיר אותי מפניהן? זמן מה העסיקה את מחשבתי קושיה זו עד שבאחד הימים נדמה היה לי כי מצאתי קשר איזשהו הקושר שם זה לשם הכפר שנמצא בעברו המזרחי של הבוספורוס, במרחק לא קטן מקו גדת אנאטוליה. פולונז קוי (הכפר הפולני) הנו כפר יפה, שתושביו נוצרים מארץ הפולנים שבאו למקום זה והקימו כפר שהוא שונה מהכפרים הטורקיים הידועים בסביבת העיר איסטנבול. מימי לא בקרתי שם. על יופיו של המקום ועל מאכלי החלב הטרי והטעים שמעתי בקולז' מפי התלמידים הבוגרים מהכיתה האחת עשרה ואולי מהכיתה האחרונה, השתים עשרה.

פעם אף יצא לי לשמוע ביניהם שיחה שהתנהלה על אופן הבילוי שתכננו לסוף שבוע.

שניים הציעו בלוי באחד האיים אך השלישי התעקש לנסוע לפולונז קוי. "בפולונז קוי, אמר הבחור, אנו יכולים ליהנות בנוסף לנוף יפה, גם מתבשילים מעולים. אפשר גם לשכור חדר לסוף שבוע ולקבל טיפול מהנשים הפולניות. אני חברים, כך אמר, איני מסוגל להתאפק יותר משבוע כי אם כן, אני עלול להתפוצץ!" חבריו פרצו בצחוק, אך התרחקו מהמקום, ברגע שהבחינו בנוכחותי. העסקתי עצמי במחשבתי למצוא את הקשר בין אזהרת אבי מפני הפולניות לבין דברי הבחור הגדול אשר טען כי בלי טיפול הפולניות עלול הוא להתפוצץ. מאחר ולא מצאתי מענה, החלטתי לדחוק בעיה זו לפינה במחשבתי ולטפל בה כאשר תגיע שעתה.





















הפרידה מהשכונה

שבוע אחרון בחודש יוני אלף תשע מאות ארבעים ותשע. יום חמישי. בקר.

מהבית "מוטלו אפארטימאן" בסמטת לאקרדאג'י, יצאתי עם משאי, אשר כלל מזוודה אחת וארגז נצרים, אל מסעי הארוך.

מהבית "מודרן פאלאס אפארטימאני" שעל רחוב "שאיר זייא פאשה" ממולנו, יצא מורדו עם משא דומה לשלי. מורדו עמד ליד אימא רגינה וסופי אחותו, על מדרכת הרחוב התרוצץ הלוך ושוב בעצבנות. ניכר היה על פניו שהוא נרגש מאד. בכל שנות היכרותנו, בהן למדתי את התנהגותו במצבים שונים, לא ראיתי מעולם את מורדו במצב כה משונה ומביך.

מלווה על ידי אימא אינס התרוצצתי הלוך ושוב להביא את מטלטלי אל מדרכת הרחוב בו המתינו המוניות לנוסעים הצעירים.

- מה קורה לך בני? שאלה אימא אינס.

- היה נדמה לי ששכחתי דבר מה, אבל נראה שהכל בסדר.

- הכל בסדר נינו, רק שאתה מאוד נרגש, זה הכל.

כשנחה דעתי חציתי את הרחוב תוך שקראתי אל מורדו.

- מה קורה לך אחי, מה אתה כל כך מתרגש?

- מי שמדבר! הסתכל קודם על עצמך אחר כך תדבר!

-זה באמת כך? אבל לי יש סיבה להתרגש! אמרתי וניגשתי אל סופי, אחותו.

- ובכן סופי את לא תלוי אותנו לנמל מה?

- לא נינו יקירי, מפה אני חייבת ללכת לעבודה שלי.

-אם כך צריך להיפרד עכשיו. אמרתי בהושיטי את ידי. סופי אחזה בידי ומשכה אותי אליה בחוזקה. הייתי מבולבל. פתאום הייתי בין זרועותיה. כך נשארנו חבוקים זמן מה כשסופי החלה לנשקני על פני. נשקתיה בהתרגשות על פניה כשגופינו צמודים כל הזמן זה אל זה. אחר כך התרחקנו זו מזה כשאנו עדיין מחזיקים בידינו בזרועות מתוחות וגופנו נוטה לאחור. ראיתי את ברק הדמעות בעיניה היפות שבפניה.

"זו מציאות ולא חלום!" צהלתי בלבי".

- נתראה פעם סופי? שאלתי עדיין נרגש.

- איני יודעת נינו. אבל אני בטוחה שאתגעגע מאוד לשני "הפאשאייקוס" שלי. שלום לכם אחי ושתהיה דרככם סלולה ב-קאמינוס דה לצ'ה אי מיהל! (בחלב ודבש). אחרי דבריה אלה פנתה סופי אל מעלה הרחוב והתרחקה בצעדים קלילים.























צלום משפחתי אחרון טרם הנסיעה



סופה של תקופה

נמל קאראקוי המה אנשים. כאלה שיעדם לארצות נכר ואחרים שפנו לערים אחרות הפזורות לאורכה ורוחבה של טורקיה, החל מהים השחור בצפון בואך לים האגאי במערב והים התיכון אשר בדרום.

לאורך המזח עגנה אניית הנושאים הגדולה "סָמסוּן" ומיד אחריה אפשר היה להבחין בספינה הקטנה אשר על חרטומה השם"GEN†" .

-זה?! צעקתי בראותי את הספינה שממדיה הגמדיים בעמדה בקרבת ה-סָמסוּן, הדהימו אותי.

- עושה רושם שכן. ענה מורדו, אתה חלמת על דבר כזה נינו? מעונין יהיה לראות אם יש מטות בפנים.

-יש לך ספקות בנוגע לזה מורדו?

- אי אפשר לדעת, הבהמות הרי אינן זקוקות למטות. אמר מורדו ספק מבודח ספק מודאג.

-איז'וס! (בנים) קראה אימא אינס, דומני שעליכם להיכנס לאולם לשם בדיקת דרכונים ומכס. אנחנו לא נוכל להיכנס אתכם לכן נצטרך להיפרד כאן. כאשר תגיעו אל סיפון האנייה נצפה בכם מהמזח.

- אנייה אמרת אימא? חיבקתי את אמי בכל כחוותי ונשקתיה בהתרגשות רבה.

-היידה איז'ו אל דיו קה ווס גוארדה דה קאזא אי אורה מאלה! (קדימה בן, ישמרכם האל מתאונות וזמנים קשים) אמרה אימא אינס בנגבה בידה את הדמעות מעיני.

-אמן דיו סאנטו! (אל קדוש) אמרה אימא רגינה וחבקה אותי. שתהיו ביחד, שמעת?! אל תיפרדו, כך אני אהיה שלוה יותר.

-אל תדאגו הכל יהיה בסדר! הרגענו את אמותינו כשנבלענו אל תוך האולם.
























דרומה לישראל



עם אור ראשון של בוקר, התעוררתי . כאב חד בגבי גרם לי להבין שהמקום שבחרנו ללינת לילה, על רצפת הברזל של הספינה, לא היה הנוח ביותר בעולם שבו יפרש בן אנוש את מצעו. הרצפה הייתה שזורה בראשי מסמרות שבלטו, ולחצו על גופי.

מקום משכבו של מורדו היה ריק. "כפי הנראה מסתובב הוא בספינה" אמרתי לעצמי.

שלחתי מבטי אל השמים הכחולים ללא רבב. כשהתיישבתי יכולתי לראות את קו הרקיע הנושק בתכלת הים שמימיו חלקים.

-מעונין איפה אנחנו. שאלתי את עצמי, כשניגשתי אל מעקה הספינה.

בשעות הצהרים של היום הקודם, עזבה ספינתנו את המזח בנמל קאראקוי באיסטנבול כאשר עליה מטען של כמה מאות נערים ונערות ומספר קטן של מבוגרים.

אימא רג'ינה ואמה אינס, נופפו לעברנו ללא הפסק במטפחות לבנות ולחות. מורדו ואני, נופפנו בידינו לשלום עד אשר נעלמו הדמויות שעל החוף, מעינינו.

-זהו! אמר מורדו.

-כן זהו! אמרתי אחריו בהוסיפי; מי יודע מתי נראה אותם שוב.

- אל תתחיל מעכשיו עם מחשבות נוגות בטרם עברה מחצית השעה מרגע פרידתנו מהם. אל תשכח שעוד דרך ארוכה לפנינו.

-הצדק אתך מורדו, בא נראה איפה נמצאים חפצינו ואיכן התמקמו יתר הנוסעים.

- החפצים כאן, על הסיפון קרוב לפתח הכניסה. ראיתי אותם כשעלינו על הספינה. אמר מורדו.

- רצוי לקחת אותם משם ולהניחם במקום נפרד מהאחרים כך נקל לנו למצאם כאשר נצטרך להם. מה דעתך מורדו?

הלכנו לכוון מקום ריכוזם של החפצים. הייתה שם המולה רבה. גם יתר הנוסעים, בחשבם כמונו, באו לחפש את חפציהם.

מורדו מצא בלי קושי את מזוודתו ואת סל הנצרים עם מצרכי המזון.

- נינו, אני רואה את חפציך בפינה שממול. תגיע אליהם ביתר קלות, אם תלך מסביב לבלגן הזה.

נהגתי כעצת ידידי. לקחתי את חפצי והנחתי אותם ליד חפציו שהיו בירכתי הספינה.

ספינתנו שטה במתינות והחליקה מצפון לאיי הנסיכים, קרוב לגדה האירופית או כפי שנהוג לקרא לה, חופי "טראקיה".

עבורנו, מעבר הספינה בצד זה, הווה עבורנו חידוש משום שרגילים היינו לשוט בתקופת חיינו באיסטנבול, בספינות נוסעים קטנות, ליד הגדה האסייתית או כפי שנהוג לקרא לה, חופי אנטוליה.

באמצעו של שום מקום, בלב ים מָרְמָרָה (השיש), כאשר שמים מעל ומים למטה, מיצרי הבוֹספוֹרוּס מאחורינו ומיצרי הדָרדָנֶלִים לפנינו, החליט הקברניט, להוסיף כוח לספינתו, באמצעות מפרשי ענק.

- הלילה יורד ומתחיל להחשיך נינו. עלינו לקבוע את המקום שבו נישן הלילה.

- כן. בא נחפש מורדו.

שאלנו את אחד הספנים על מקומות הלינה בספינה. הספן בהצביעו לכוון בטן הספינה אמר בפנים חתומות.

- שם בפנים, אם תמצאו מקום. תסתדרו איכשהו.

מסביב לבטנה של הספינה, בחלל דחוס ריח חריף של זיע, היו מספר דרגשים מלוחות עץ גס שנבנו בשתי קומות. כל המקומות היו תפוסים באנשים ובחפציהם.

- לישון במקום כזה איני מוכן בשום אופן. מורדו! ראה כמה צפוף. שמע את הרעש שמקימים האנשים ותריח את הריח הנורא! אנחנו לא נוכל להחזיק מעמד בתוך מקום כזה.

- אז מה נעשה? שאל מורדו, שהיה אף הוא המום ממראה המקום.

- בא נבקש מזרונים ונלך להתמקם בירכתי הספינה. במקום בו הנחנו את חפצינו. הצעתי.

- בחוץ?

- מה הבעיה מורדו? יש קיר בכוון הנסיעה כך שרוחות חזקות לא יגיעו אלינו

ויש גם גג שיגן עלינו מטל הלילה. הצדדים אמנם פתוחים אבל אנחנו בעונת הקיץ. אני חושב ששום דבר רע לא יכול לקרות לנו, אם נישן בחוץ.

בקשנו לקבל מזרונים אך נאמר לנו כי אלה אזלו. במקום כלשהו נמצאו מספר שמיכות מצמר גס.

- ניקח אחדות מהשמיכות, מורדו, נסתדר איתן באופן כלשהו.

פרסנו לעצמנו ממספר שמיכות, מצע ללינת לילה, על רצפת הברזל של הספינה. את חפצינו הנחנו למראשותינו ושכבנו זה ליד זה. זזתי עם גופי כדי למצוא מקום נוח בין ראשי מסמרות הפלדה שעל הרצפה.

- שום דבר לא מפריע לי, אמר מורדו. אך דומני כי המסמרות הללו יהרגו אותי!

- אני כבר הרוג, מורדו. נדמה לי שהן לא יפריעו לי להירדם.

התחלתי להרגיש את העייפות של היום הארוך, המעיף והמרגש שמאחורינו. מנשיאת החפצים הכבדים, מההתרוצצות במעברי הביקורת בגבול ובמכס. מעל לכל, הפרידות מיקירינו, לא היו חוויות שחווים בכל יום. נרדמתי מיד למרות "המטה" על רצפת הברזל המסומררת.

שעון על מעקה הספינה, הבטתי, כאילו מתוך חלום על המים הרועשים והגועשים ממדחפי הספינה.

תמיד הקסים אותי מראה הים מירכתי ספינות. גלי הקצף העולים ממעמקי הים, מהדחף האדיר של המדחפים שיצרו תלי תלים של מים קצופים, כאילו מאן-דהו שופך כמויות גדולות של קצף סבון ללא הרף. אהבתי מאוד להשתעשע בדמוי זה בכל פעם שעמדתי במקום כזה. בילדותי אף האמנתי שאמנם כך קורה במציאות וכי "הסבון" הרב, עזר לספינה להחליק על פני המים.

לחרטום הספינות יופי אצילי. כך דמיינתי. כשהוא חוצה את המים, מלווים את הספינה גלים עדינים משני הצדדים ביוצרם משולשים מתרחבים ככל שהתרחקו מקודקוד החרטום. בסוף , כך חשבתי, יגיעו אל חוף מבטחים, שם יירגעו או יתנפצו לרסיסים על הסלעים.

לפעמים בעמדי בחרטום הספינות בזמן שיט אל איי הנסיכים, ראיתי להקות של דולפינים השוחים בקרבת הקודקוד ובמקביל לספינה. האלה כאילו התחרו במהירות הספינה והאחרים לווה בקפיצות קשתיות, מלאות חן אצילי.

מאגדות ששמעתי מפי ספנים קשישים על דגי הדולפין, נאמר שהם יאבדו עצמם לדעת במידה ולא יעלה בכוח סנפיריהם, לגבור על מהירות הספינה.

לכן, שמחתי מאוד בכל פעם שראיתי דולפין העובר את חרטום הספינה ונפרד ממנה בקשת צדדית ובקפיצות ניצחון.

- על מה אתה חולם בחור? שמעתי את קולו של מורדו מאחורי.

- בוקר טוב ידידי. איפה היית?

- פשוט הסתובבתי קצת. ראיתי את אלה שישנו למטה. אני עכשיו משוכנע שנהגנו בחכמה כשהחלטנו לישון כאן. ראיתי גם את השירותים. שלא נדע. בנו כמה קירות מעץ סביב לפתח ברצפה והרי לך בית שימוש. הם נמצאים קרוב למקום שלנו. הדבר הגרוע ביותר נינו, הוא הריח שבמים. אפילו במי השתייה יש טעם וריח של מזוּט. איני בטוח שיהיה אפשר לבלוע מים אלו.

- מה נעשה?

- אני מקווה שימצאו פתרון. עכשיו ספר בחור, על מה הסתכלת ועל מה חלמת? עמדתי מאחוריך. היית כל כך שקוע, שלא העזתי להפריע לך.

- לא חלמתי מורדו. גופי כואב מהשכיבה על המסמרות הארורות במשך לילה שלם. תגיד מורדו, ידוע לך היכן אנו נמצאים?

- שאלתי את אחד הספנים. הוא אמר לי כי במשך הלילה, כאשר ישננו, עברה הספינה את מיצרי הדרדנלים. עכשיו אנו שטים דרומה, במורד הים האגאי. הוא גם אמר שכאשר יפוג ערפל הבוקר, נוכל לראות הרחק משמאלנו, את החוף המערבי של אנטוליה.

- אתה יודע מה מורדו?

- מה שאלת, נינו?

- אני חושש שתצחק ממני. האמת היא שכאשר הגעת אלי, הייתי שקוע במחשבות ולא בחלומות כפי שאמרת.

- אילו מחשבות נינו? ספר לי.

- הבטתי למטה על הרי הגלים שעושים שני מדחפי הספינה.

- מה המיוחד בזה? תמיד זה כך. לא?

- תאר לך שכל סבוב של מדחפים אלה, מרחיק אותנו בקצב אחיד אך מתמיד, מכל היקר לנו אשר השארנו מאחורינו. מהמקום בו נולדנו וגדלנו, ממשפחותינו, מחברינו ומידידינו. בעצם מהכל.

- מעונין מאוד, נינו. באותו הזמן אני חשבתי על דברים הפוכים ממחשבותיך.

- מה פרוש, דברים הפוכים?

- פשוט מאוד. בזמן שאתה היית בירכתי הספינה, אני הייתי בחרטומה. אתה הסתכלת לאחור, כשאני הבטתי קדימה. אני ראיתי, כי ככל שחרטום הספינה פולח את המים, אנו מתקרבים למקום שחלמנו. לארצנו, לאנשים וחברים חדשים. לעולמנו החדש!

- פוֹר מִי וידָה (בחיי), אתה צודק ידידי. זה הרעיון הנכון! ככל שמתרחקים מהישן, מתקרבים אל החדש.

- אם כך, מהיום נביט קדימה בלבד. אין פשוט דרך חזרה. מסכים נינו!

לחצתי את ידו של מורדו, באמרי.

- מסכים מורדו! אני נשבע שלעולם לא תהיה חזרה לחיים ההם.

- לעולם לא! אמר ידידי כשלחץ את ידי בהתרגשות והוסיף. אני רעב נינו. מה דעתך שנתארגן לארוחת בוקר?

- בסדר גמור. אך קודם ארצה לשטוף את פני כדי להתעורר.

כששבתי כעבור זמן מה, הייתי כעוס מאוד.

-זה מבחיל! הכל מסריח. כפי שאמרת, בנוגע לריח המזוט שבמים, כשרציתי לשטוף את הפה, מעי התהפכו. באמת שאיני יודע כיצד נשתה אותם. בינתיים בא נראה מה שאמי נתנה לנו.

פתחתי את סל הנצרים הגדול ומיד פרצתי בקריאות שמחה.

- ראה מורדו איזו אימא גדולה יש לי! יש פה חמישה בקבוקים של שוּרוּפ דֵה ויז'נָה. (משקה דבדבנים) תוצרת בית! אני מקווה שזה יספיק לנו. נאכל סָרסיצָ'ה (נקניק מיוחד). מה דעתך?

-אל תשוויץ בחור. גם אמי, שתהיה בריאה, דאגה למשקה. גם זה מדובדבנים. יש גם לָקֵרדָה. רצוי שנאכל אותה עכשיו לפני שתתקלקל.

- ראה מורדו איזה אולר נתן לי גיסי. יש בו כל מה שצריך. סכין, מספריים, פותחן קופסאות שמורים, אפילו משור לחתוך עץ! בא נבדוק איך הסכין הזו חותכת לחם ונקניק.

הארוחה הייתה טעימה ומזינה.

- כשנסים לאכול, אולי נסתובב בספינה כדי שנתרשם מהנוסעים אתנו לישראל. אני חושב שיש ביניהם כאלה היודעים את היעד אליו הם רוצים להגיע. יתכן שנוכל ללמוד מהם משהו חשוב. אמרתי.

- ללמוד, לא יזיק אף פעם. אמר מורדו, בזמן שהחזיר את הדברים לתוך הסל.

כסינו את חפצינו בשמיכות.

- כסה טוב נינו. איננו יודעים עם איזה סוג של אנשים אנו נוסעים.

- זהירות קודמת לכל! קדימה נלך לראות מה יש לנו בספינה.

טיילנו על הסיפון והגענו עד לחרטומה. בדרכנו פגשנו בשני ספנים, שמָשׁוּ מהמים, מכשיר עגול הקשור לחבל ארוך.

- מה הדבר הזה, אָבִּי ?(אח גדול) שאלתי את אחד מהם.

- בֵה, קָרדֵשִׁים, (נו, אחי הקטן) לזה קוראים מודד מהירות. מכוח ההתנגדות של המים, זז מחוג שנשאר קבוע בשיא המהירות. כשאנו מעלים את המכשיר אנו רואים באיזו מהירות אנו שטים. למען האמת, המכשיר הזה עלוב כמו הספינה שלנו. ראיתי מכשירים טובים יותר בספינות טובות מזו. שם אין צורך לזרוק את המכשיר לים, הוא פשוט קבוע בתא הקפיטן.

- באיזו מהירות אנו שטים עכשיו? אם מותר לי לשאול.

- במהירות מספיק טובה, להביא את כולכם למקום שלכם. אמר האיש.

- כמה ימים נשוט? אביג'ים. (כנוי לאח גדול נחמד)

- אם מזג האוויר והים, ימשיכו להיות כמו עכשיו, בעוד שלושה ימים ושתי לילות נגיע כולנו לשם, אינשללה.

- האם עלולים הם להתקלקל כל כך שיפריעו לנו להתקדם? המשכתי לשאול.

- בים האגאי, איני צופה בעיות. בים התיכון, הסיפור שונה. שם הים עולה בחודשי הקיץ. לספינות גדולות וחזקות, אין הדבר מפריע במיוחד.

- ולזו שלנו? שאלתי.

- את זה תצטרכו לשאול את הקפיטאן, (קברניט) קָרדֵשים! (אחי הקטן)

- מה דעתך על זה? מורדו.

- איני יודע מה להגיד. בא נמשיך להסתובב.

- ראית מורדו?

- האם ראיתי, מה?

- את הנערים והנערות שזה עתה עברנו לידם?

- לא, איני מבין למה אתה מתכון, נינו.

- היו שם שני זוגות של נערים ונערות, שהם להערכתי בגילנו, מחובקים ומתנשקים כך בפרהסיה. לא ראית?

- לא שמתי לב. בלי השגחה, הילדים מתפרעים ! היו אומרים ההורים.

- אתה היית מסוגל לזה? בפני כולם?

- לא צריך להגזים. נינו ידידי.

- קוראים לך נינו, נכון? שמענו קול מוכר שבא מכוון אחד הכיסאות על הסיפון.

מורדו זהה את האיש, באומרו.

- זה ההוא שהרצה לנו באמיקאל, נינו. הרזה עם השער השחור.

- שלום חבר. אתה פה עם כולם? שאלתי.

- נכון. עלי להיות בטוח שהעניינים מתנהלים כשורה.

- האם אפשר לדעת סוף, סוף מה שמך, חבר?

- שמי, יוסי.

- יוסי? מורדו השמעת מימיך שם כזה? אני מבין שקוראים לך יוסף. אבל יוסי?

- זה אותו הדבר. רק שבישראל, משתמשים בכל מיני קצורים לשמות.

- טוב שפגשנו אותך, יוסי. הסתובבנו בספינה, ולא פגשנו פנים מוכרות. לא מהשכונה שלנו, ולא מבית הספר. מאיפה באו כל אלה שכאן?

- ישנם אחדים שהגיעו מערי טראקיה , ישנם כאלה שהגיעו אפילו מאיזמיר. למרות שיש שם נמל, אין הפלגות משם לישראל.

- אבל מה עם כל היתר יוסי? נראה לנו שיש כאן חבורות צעירים שנאספו משכונות נכשלות וקשות באיסטנבול.

- לא צריך להגזים חברים. אמנם הם לא מה שאתם מכירים ורגילים. אבל אני יכול להגיד בכל האחריות, שיש ביניהם נערים טובים מאוד.

- יוסי מה יהיה שם? אני מתכוון, כשנגיע לישראל. שאלתי.

- יהיה בסדר! כאשר נגיע לשערי חיפה, נניף את דגל ישראל, ונשיר את "התקווה" בגלוי ובאופן חפשי. כאשר תרדו לחוף, יטפלו בכם כפי שמטפלים בכל אחד המגיע לישראל.

- לא נשאר לנו אלא לקוות לטוב, אמרתי. אנו נמשיך להסתובב, יוסי. אולי נתראה בהמשך היום.

- שלום! ולהתראות, חברים.

התהלכנו על הסיפון הימני. בניגוד לסיפון השמאלי, משם יכולנו לראות מקצת היבשה של אנאטוליה, הים בצד זה, היה ריק ושומם עד קצה האופק.

- התחיל להיות לי חם. אמרתי. חבל שלא לבשתי בגדים קלים יותר. אין לי חשק לפתוח את המזוודה, כי אם אעשה כן, יסתבך לי כל הסדר שבתוכה.

- מתקרבת שעת צהרים, והחום גובר. אנו בחודש אוגוסט, כך שהקיץ בעצומו.

-נחזור למקום שלנו. שם יש צל מעל ראשינו.

כשהגענו לירכתי הספינה, פרסנו את השמיכות, והתיישבנו לנוח. הוצאתי מחברת גדולה, והתחלתי לכתוב.

- מה אתה כותב? בקש מורדו לדעת.

- מכתב. הבטחתי לאמי לכתוב בכל יום. את זה אני מקים. כשנגיע לישראל, אשלח לה בדואר את כל המכתבים. אני מקווה שהם ישמרו עליהם. זה יכול להיות היומן של מסענו, כמזכרת.

- אני לא מאמין בשטויות כאלו נינו. ככל הידוע לי, הורינו אינם מסוג האנשים, שמיחסים חשיבות לדברים כאלה.

- יתכן שאתה צודק ואולי לא. לעת עתה עד שנאכל את ארוחת הצהרים, אשמח להשתעשע קצת בכתיבה.

- עשה כרצונך בחור. אני אנסה לנוח לי עד שתסיים לכתוב.

הסתכלתי במשך זמן מה על נייר הכתיבה הריק המונח לפני, תוך מחשבה על הנושא שאכתוב לקרובי. " עם כל הכבוד למורדו, איני יכול להתעלם מכך, שזה יהיה המכתב הראשון שאני כותב בכל ימי. איני יודע איך מתחילים, מה כותבים או מה לא צריך לכתוב. האים עלי לכתוב על כל מה שעובר עלינו? או שאסתפק בתיאור מזג האוויר היפה, ועל הרגשתנו הטובה כאשר מצאנו את בקבוקי משקה הדובדבנים. או, האם לכתוב על אירועי היום? על השינה על רצפת הברזל?

ריבונו של עולם! מי אומר שאין חשיבות לדברים שקורים לנו לראשונה בחיים? אמנם מורדו צודק באומרו שאין סוף לדברים כאלה, ושמעכשיו תהיינה לנו התנסויות חדשות, בכל יום".

הסתכלתי על מורדו. הוא הספיק בינתיים להירדם. כעבור זמן הציק לי הרעב. שלחתי מבטי אל ראש הדף שלפני, ונדהמתי לראות כי רשומה שם הספרה שמונה.

שמונה עמודים?! אקרא את אשר כתבתי, מאוחר יותר ואבדוק אם יש שם שטויות. בינתיים אכין את ארוחת הצהרים.

באחת הצנצנות יש יָפרָקִיטוֹס (עלי גפן ממולאים באורז), בשניה, סָרמָס דֵה קוֹל (עלי כרוב ממולאים) גם כן באורז. נזכרתי שאמי אמרה כי הכינה מאכלים שלא יכולים להתקלקל גם כאשר אינם בקירור. לכן לא היה בממולאים, זכר לבשר. לא רע, אמרתי. נראה מה יש בצנצנת השלישית. הו! הו! דוּלסֵה דֵה בֵמברִייוֹ! (מרקחת חבושים). לא רע, הכל טעים ומזין. מלמלתי לי. עכשיו אפשר להעיר את סיניור מורדו משנתו.

- מורדו, התעורר בחור! האוכל מוכן, אתה רעב, נכון?

- מה זאת אומרת? איפה אנחנו, נינו? מה אנחנו עושים פה?

צחקתי בקול.

- אנחנו מורדו, על הספינה "המפוארת" ששמה "גנץ' ", ושטים לארץ ישראל. מאחר ואני בטוח שגם אתה רעב כמוני, הכנתי לנו מאכלים שאני מאמין, שתאהב אותם. קדימה קום! אני רעב מאוד!

- רגע, מה עם המאכלים שלי?

- במידה ויש לך משהו שיכול להתקלקל, רצוי שתוציא עכשיו. אם לא, מה שהכנתי יספיק עבור שנינו.

- מה יכול להתקלקל?

- מאכלים עם בשר למשל, בפרט עם בשר טחון.

- לא, לא. אמי אמרה בפרוש, שאינה שמה בשר בכלל, בגלל רגישותו.

- אם כך, אמך ואמי, חשבו על אותו הדבר. בתאבון!

- בתאבון גם לך!

מורדו טעם תחילה את עלי הגפן.

- טעים, גם אמי משתמשת באותם התבלינים, ממש טעים מאוד. מה להגיד נינו, ישנתי טוב מאוד. אפילו חלמתי. כמובן שאיני זוכר על מה. תגיד, כמה זמן ישנתי?

- שעה אם לא יותר.

- ברצינות? מה אתה עשית בשעה הזאת?

- כתבתי מכתב. כפי שאמרתי, שאעשה לפני שנרדמת.

- כל כך הרבה כתבת?

- לא. בהתחלה הדבר לא כל כך הצליח לי. עם הזמן השתפרתי. כשנסים לאכול, יש בדעתי לעבור שוב על הכל. אני מעריך מורדו, שמהיום נתנסה בדברים חדשים, כל הזמן. עלינו ללמוד להתגבר על הקושי הראשון, אחר כך, נתרגל.

- הרי אמך אמרה תמיד, שאתה חכם, נבון ויודע להסתדר. לא כן?

- עכשיו אתה לועג לי!

- בחיי שלא. למרות שלא אמרו לי זאת, אני מרגיש שחבויות גם בי, תכונות כמו אלו שלך. אלא שאצלי הדברים לא באים לידי ביטוי כפי שבאים אצלך.

- למה אתה מתכון?

- לכך שאתה עושה שימוש בכישוריך, יותר ממני. אני הססן. לפעמים חסר לי הביטחון הזה שיש לך.

- גם אני חושב כמוך, אבל הפוך. שאני הוא המהסס, ואילו אתה נותן ביטוי לכישוריך הרבים.

- אני בדבורים ידידי, ואתה במעשים.

מרחנו ממרקחת החבושים על פרוסת לחם, ששמרה על רכותה, משום שעטופה הייתה במגבת לחה, ואכלנו בהנאה.

שוב העסיקה אותי השיחה בעניין עתידנו. לא היו לי ספקות בנוגע לדברים שעלינו להתמודד בעתיד ובהמשך דרכינו. ידעתי, שגם מורדו חושש. כפי הנראה, שלא העזנו לדבר על כך בגלוי, פן תיפול רוחנו.

- שבעת? מורדו.

- כן בהחלט.

- מה דעתך שנעשה עוד סבוב על הספינה? אנו חייבים לנוע קצת, כדי לעכל את שאכלנו.

- בסדר, אני רוצה לחלץ את עצמותיי. השכיבה במקום הזה, הורסת לי את הגב.

בעודנו הולכים, שאלתי את מורדו.

- מה דעתך על השם יוסי?

- הוא עושה רושם של אדם רציני.

- איני מתכון לאיש. אלא לשם יוסי.

כן, כן. עכשיו הבנתי. אז כך. האיש אומר שזה קיצור של השם יוסף, ושמכנים את כל מי ששמו יוסף גם בכינוי הזה.

מה בנוגע לכינוים שלנו? נינו ומורדו, הם כנויי חיבה ולא שמותינו כמופיע בתעודות שלנו. בדרכון שלי רשום נסים, ובשלך נדמה לי שכתוב מוֹרדוֹכָי.

-מה אתה רוצה להביע בשטויות שלך? בבית הספר קראו לנו בשמות המשפחה, לא נינו ולא מורדו, לא נסים ולא מורדוכי.

- לי ברור שבישראל יהיה שמי נסים. למרות ששם זה לא כל כך אהוב עלי. לך ידידי, יקראו מורדכי. הייתי מעדיף, שאם כבר משנים מקום ושפה, לשמור לפחות על שמותינו המקוריים בלי שנזכיר את כנויי החיבה שלנו.

- אני אוהב יותר את השם מורדכי. הוא יתאים לי כי הוא מופיע במקורותינו. אם אינך אוהב את השם נסים, מדוע שלא תשתמש בכינוי שלך? נינו.

- איני יודע. זה היה שם סבי, ולא אפגע בכבוד המשפחה, אף על פי שלא הכרתיו.

- עשה כהבנתך ידידי.

טיילנו על הסיפון. רוח נעימה לטפה את פנינו. השמים היו בהירים. ים התכלת החליף את גווניו לירוק בהיר, בקרבת החוף. השמש החלה לשקוע במערב. חופי אנאטוליה שבמזרח, זהרו לאורה האדמדם.

בסיפון העליון, פגשנו את יוסי, שניהל וכוח עם אחד מאנשי הספינה. בראותו אותנו סימן לנו לבוא אליו.

- בואו הנה חברים!

ניגשנו אליו, ונעמדנו מול שני האנשים. יוסי בהצביעו לכוון האיש שלידו, אמר.

- נא להכיר, את הקפטן בֵיי. ואלה אדוני, נינו ביי ומורדו ביי.

לחצנו ידיים .

- נעים להכיר אתכם בחורים. איך אתם מרגישים בספינה שלנו? הכל בסדר?

הסתכלתי על מורדו, ואחר כך הפננו שנינו את מבטנו אל יוסי בעיניים שואלות. "מה להגיד"? הסתכלתי על הקפטן. האיש , גדול ממדים. גבוה, כתפיו רחבות, פניו העגלגלות, מעוטרות בזקן לבנבן ומטופח. בניגוד לצבע הזקן, היה שפמו שחור כצבע פחם. על ראשו כובע מצחייה בלוי, אך עדין אפשר להבחין בסמל הימאים, בצורת זוג עוגנים שזורים ברקמה זהובה.

- אדוני, שמעתי עצמי אומר. אני מעריך שהתברכת בכישורים ובניסיונות רבים להשיט סירות מסוגים שונים. אני חושב, שהיו לך הזדמנויות לפקד על ספינות רבות, ובטוח אני שיצא לך להשיט ספינות נוסעים המתאימות לבני אדם, יותר מהספינה הזו.

יוסי היה המום. הוא לא ציפה לתשובה כזו. מורדו, הסתכל עלי ומיד הפנה מבטו לקפטן, כמצפה לבאות.

הקפטן, הביט בעיני, ופרץ בצחוק גדול שנשמע בכל הספינה.

- שמעת יוסוף ביי? איך שהדֵלִי קאנלי (נער צעיר, בעל דם רותח) אומר את מה שבלבו!

- אני חושב, קפטן ביי, שנינו ביי לא התכוון להעליב.

- להעליב? אותי? הרי זה הדבר שאני אומר כל הזמן לבעל הספינה הזו! מה אומר לכם בחורים, בזה בחרתם, ועל זה שילמתם כסך רב. אני מצדי, אעשה כמיטב יכלתי להביא אתכם אל יעדכם בשלום.

- אבל אדוני, התערבתי , עניין מי השתייה הוא חמור מאוד.

- מה חסר למים שלנו בחורי? שאל הקפטן המופתע.

- לא חסר שום דבר, אדוני. אלא שיש להם תוספת. צחקתי. של מזוט! שריחו אינו מאפשר לנו לשתות אותם.

- שוב? איך זה שלא הרגשנו? הייתי בטוח שאחרי שתקנו את הדליפה בין המכלים, שהבעיה נפתרה. איני מבטיח שנוכל לעשות משהו בעניין זה בדרך. אך, עצתי לכם, לשפוך את המזוט שצף על פני המים בכוס, ולשתות אותם בלי פחד. צר לי מאוד, זה לא היה צריך לקרות לנו ידידי. אבל אם יש דבר אחר שביכולתי לעזור, אעשה זאת בשמחה.

- יסלח נא לי כבודו, פנה מורדו אל האיש, אם הדבר אינו לטרחה עבורו, האם יכולים אנו לשמוע מפיו, כמה דברי הסבר על המסלול של מסענו? פשוט לא ברור לי לאן הגענו, איזה מקומות עברנו ומאיזה מקומות נעבור, עד ליעדנו הסופי.

הקפטן חיך חיוך של שבעות רצון. ניכר היה בפניו שהוא צפה לבקשה כזו.

- כמובן, כמובן. אין זו טרחה כלל, אלא להפך. שיחות מעניינות עם הנוסעים, מוסיפות טעם לעבודתנו. בואו נא אתי לתא הפקוד. ליד המפה יהיה לי קל יותר להסביר.

הלכנו אחרי הקפטן. יוסי הסס תחילה, באומרו שהמסלול מוכר לו. כאשר ראה את עיני המבקשות ממנו לבוא, הסכים להצטרף אלינו.

עלינו לסיפון העליון במדרגות הברזל. בפנותנו לצד שמאל, הגענו אל קדמת הסיפון ואל חדר הפקוד של הקפטן שפתח את דלת החדר בהזמינו אותנו להיכנס.

- בוּירוּן! (התכבדו) היכנסו, תרגישו בנוח.

הסתופפנו לאורך הקיר. לפנינו עמד שלחן הפקוד שהיה מוקף בחלונות

זכוכית בחצי מעגל, דרכם נשקף הים במראה מרהיב ביופיו.







מורדו ונינו. מבט אחרון מהים האגאי, לעבר קטע של יבשת אנטוליה.



- משום מקום אחר בספינה, לא רואים מראה יפה כמו זה. אמרתי , נלהב. ראו איך שהנוף נפרש לרגלינו!

הקפטן, שב עם מפה גדולה, אותה תלה על וו שהיה קבוע באחד החלונות.

- הנה ידידי, אמר בפנותו אל אורחיו, בואו נראה מה יש לנו כאן. האם נוח לכם? צר לי על הצפיפות. כפי שהספקתם לראות, בספינה הזו הכל קטן וצפוף. טוב! עכשיו ניגש לעניינינו .

בהצביעו על מקום מסוים על המפה, אמר.

-אנו נמצאים במקום הזה, כאן, אתם רואים? כלומר בים הפתוח. מאחורינו האי לסבוס. רוב האיים בים האגאי, הם יוונים. לכן אומר את שמותיהם היווני, למרות שנתנו להם גם שמות משלנו. אנו נמצאים מול מפרץ צ'נדרלי, וממשיכים למפרץ של איזמיר. לא נכנס לשם, אלא, נעקוף אותו, ונעבור בין צ'שמה לאי חיוס. מכאן נמשיך לכוון האי סמוס, שנמצא מול קוּשׁ אָדסִי. הנה פה, במקום הזה, רואים? מכאן נמשיך דרומה לאי קוֹס ונעבור בינו לבין בוֹדרוּם. זה יהיה המקום האחרון שנעבור בים האגאי. בהמשך נגיע לאָק דֵניז (הים התיכון) שם נעבור ליד האי רודוס, ונמשיך לשוט לאורך חופי אנאטוליה הדרומית, עד המפרץ של אנטליה. מהנקודה הזו, אנו נדרים לכוון האי קיבריס (קפריסין). נעקוף את האי מצדו המערבי, ונשוט בים הפתוח עד חיפה. לשם אתם רוצים להגיע. נכון? יש שאלות?

- אני מבין אדוני, אמר מורדו, שבים התיכון, נהיה רוב הזמן בים הפתוח.

- נכון, ברוב הדרך.

- שמעתי, שהים התוכון סוער מאוד בעונה הזו של השנה. האם זה לא מסוכן? שאלתי.

- יכול להיות. אבל בעזרת אללה הרחום, נתגבר על הבעיה הזו, אם תהיה לנו סערה בדרך, דעו לכם שיש לנו כל מיני פתרונות. אני מציע לכם לא לדאוג יתר על המידה.

- תודה לך אדוני, על הסבריך המאלפים. אמרתי. הם עזרו לנו לדעת את מסלולנו, ואנו בוטחים באללה ובך, שנגיע ליעדנו בשלום.

הבעת גאווה הופיעה על פני הקפטן, הוא חייך, והיה מרוצה מעצמו, ומהידע שהפגין בפני אורחיו הצעירים.

- בואו נצא מהחדר הזה. בחוץ נרגיש יותר נוח.

יצאנו מחדר הפקוד תוך שאנו מברכים ומודים לקפטן על נדיבותו ועל הזמן שהקדיש לנו.

- עכשיו שאתם למדתם ממקור ראשון על המסלול, אני מקווה שנרגעתם. אמר יוסי בלעג. יש לי בקשה מכם. אנא אל תספרו לנוסעים האחרים שום דבר מהפגישה הזאת. בעקר לא בכל מה שנוגע למזג האוויר, על סערות או דברים כאלה. אינני מכיר את האנשים. לא כולם מבינים כמוכם את הדברים. הם יכולים להיתפש לבהלה. אין לי שום עניין ליצור פאניקה בזמן המסע. בפרט, כאשר אין שום ודאות שהסכנות שהזכרתם, אמנם מצפות לנו. בעזרתו או בלי עזרתו של אללה הרחום. ברור לכם?

- ברור. ענינו ונפרדנו ממנו.

כשהגענו למקומנו בספינה, אמרתי בכעס.

- איני בבין אותו. מורדו. יוסי הרי יודע שאין לנו קשרים עם הנוסעים האחרים.

- יש לו אחריות. נינו. מדוע שייקח סיכונים? הוא הסביר את חששותיו, ובקש שלא נגרום נזק. זה הכל. אני מציע שנאכל משהו קל ונתארגן לשינה.

- בסדר מורדו. אמרתי. גם אני עייף מהלילה שעבר.

כאילו לפי אות מוסכם, התעוררנו והתיישבנו על משכבנו.

- מה השעה? שאל מורדו.

מתחתי את זרועותיי, והסתכלתי על שעוני.

- לא להאמין! ישנתי כל כך טוב! השעה כבר שמונה.

- איזה יום היום, נינו?

- אבד לי סדר הימים. מה שאני יכול להגיד, שאנו ביום השלישי של מסענו.

- טוב! אז נתחיל בשגרה. אוכל, טיול וכן הלאה. עד אשר נשכב שוב לישון.

אם יתמזל לנו, נמצא גם עם מי להחליף מספר מילים.

אמנם כך עבר לנו גם היום הזה. המשכתי בכתיבת מכתבי. השמיים שמרו על צבעם הכחול, הים, על יופיו הצבעוני. הספינה, שמרה על קצב קבוע, בעזרת מנועיה וזוג מפרשי הענק. קוש אדסי כבר רחוק מאחורינו.

עם חושך, שכבנו לישון. הפעם, שלא כמו בלילה הקודם. לא נרדמנו מיד, משום שלא היינו עייפים.

בין חצות לאור ראשון של בוקר, כאשר הצלחתי להירדם, התעוררתי כשכולי רטוב מכמויות גדולות של מים ששטפו את מקום משכבנו. מורדו שהתעורר אף הוא מאותה הסבה, צעק בבהלה.

- אֵל דיוֹ קֵה מוֹס גוּאָדרֵה! (שישמרנו האל) מה כל המים הללו?

- הים סוער! מורדו. ראה איך שהספינה מתנדנדת מצד לצד.

- השאר במקומך! קרא. בוא נאסוף את חפצינו, ונקשור אותם אל גוף הספינה. הם עלולים להישטף עם המים אל תוך הים. עלינו למצוא מאחז בטוח, פן נאבד את דרכנו, ונחליק חלילה.

הים הסוער, טלטל את הספינה, כאילו הייתה זו סירת צעצוע. המפרשים הורדו. זעקות בהלה, עלו מתוך בטן הספינה, שם היו רוב הנוסעים.

- ננסה להגיע אל האנשים, יתכן שזקוקים הם לעזרה. מה אתה אומר, מורדו?

- בסדר נינו, אך נעשה זאת בזהירות. זכור שעלינו להיצמד לקירות.

- קדימה!

בעוברנו ליד השירותים, ראינו את המים הרבים שחדרו מפתחיהם, ככל שהספינה נטתה ימינה או שמאלה בחזקה. אילו לא החזקנו בצינורות שעל הדפנות, היינו נופלים לצדי הסיפון, עליו התנפצו הגלים הענקים.

- שמע ישראל! קרא מורדו. אנחנו אמנם רגילים לסערות בים, אך, נדמה לי, שמעולם לא פגשנו בסערה כה חזקה.

יוסי, עמד ליד המדרגות המובילות אל בטן הספינה. כשהבחין בנו, היה מופתע.

- מה מעשיכם כאן? מדוע באתם? מסוכן להסתובב במצבים כאלה ועוד בחושך!

- זה בסדר יוסי. הרגעתיו. נזהרנו מאוד. בשום אופן לא נתן להישאר במקום שהיינו.

- שמענו את הצעקות העולות מפה, הוסיף מורדו. חשבנו שנוכל לעזור במשהו.

- הביטו עליהם! דבר כזה לא ראיתי מימי. הם פוחדים. אחדים מצליחים לשמור על קור רוח, ומנסים לעזור ולהרגיע. כמעט כולם מקיאים!

- מה הפלא? רוב הנוסעים סבלו מבחילות בגלל המזוט שבמים ,וחלו עוד לפני שהתחילה הסערה בים, אמרתי .

- מה אתכם? איך אתם מרגישים? שאל יוסי.

- אני בסדר גמור. ענה מורדו.

- האמת שיש לי בחילות מזמן בגלל המים. אני מקווה להחזיק מעמד. אמרתי. מה עם הקפטן יוסי? נסית לדבר אתו?

- מה פתאום?! אי אפשר להגיע אליו!

הרגשתי לחץ חזק בבטן. הבחילות גברו וחנקו אותי מדי פעם." עדיף להקיא ולשחרר את הלחץ האיום הזה". אמרתי, ורצתי החוצה לרוקן את תוכן קיבתי. כשנרגעתי כעבור זמן, חזרתי אל בטן הספינה, וישבתי על הרצפה ליד מורדו.

- עושה רושם שאני מחוסן בפני טלטולי הים. אמר מורדו, שנראה מרוצה ממצבו. עד עכשיו, חוץ ממני, כל הנוסעים הקיאו.

הספינה שטה במתינות, בכוח מנועיה בלבד, ונאבקה בגלי הים. נראה כי הנוסעים נרגעו. חלקם הצליח להירדם. השענתי את ראשי על כתפו של מורדו, ונרדמתי.

שקט פתאומי, העיר אותי משנתי. לא נשמע שום רעש. המנועים נדמו.

- התעורר מורדו! אני לא מאמין! הספינה לא מתנדנדת והמנועים דוממים. איני מבין מה קורה, ואיני יודע איפה אנחנו נמצאים.

- מה קורה? שאל מורדו.

- מה זאת אומרת, מה קורה? אינך רואה שנעצרנו, ושלא נוסעים?

- גם שקט מאוד! אמר מורדו, שהתקשה להתעורר. נדמה לי, שאני רואה אור בחוץ. הייתכן שעלה השחר? קום נינו, נצא לראות מה קורה כאן.

- תן ידך מורדו, קשה לי לקום, פתאום.

- לא נורא, מיד תתאושש.

כשהגענו לסיפון, לא יכולנו להאמין למראה עינינו. הספינה עגנה במקום שדמה לאגם, שקט ורגוע כאשר סביבו יער ירוק, ועצים היורדים עד לשפת הים.

המים בצבע תכלת- ירקרק, היו צלולים ושקופים.

-איזה מקום מקסים. אמר מורדו.

- גן עדן עלי אדמות! אמרתי.

- עושה רושם שאנו באיזה מפרצון. ומזלנו שהיה קרוב למקום ששטנו. תשים לב נינו, המקום נראה שומם. אין אנשים ולא בתים. הכל נראה ריק ופראי.

- עכשיו הגידו, ידידי הצעירים! אמרתי או לא אמרתי, שיש לנו כל מיני פתרונות למקרה של סערה?!

שמענו את קולו הרם של הקפטן מאחורי גבינו, שהדהד ביער שמסביב.

- אמרת, אדוני! ועוד איך אמרת. קפטן ביי! ברוך תהיה אדוני, ושתבורכנה ידיך! השבתי לו בהתרגשות.

- קפטן ביי, פנה מורדו אל הקברניט. איפה נמצא המקום הנפלא הזה? כמה זמן, להערכתך, נצטרך לשהות כאן?

- אנו נמצאים ליד אורימה, מול האי רודוס. רוב יורדי הים מכירים את המפרצון, ונכנסים אליו בשעת דחק. לקראת הצהרים, יש סיכוי טוב שהים יירגע. בדרך כלל זה כך. אז נצא שוב אל הים הפתוח, ונמשיך בדרכנו. הביטו קדימה, לא רחוק מכאן, אפשר לראות את הים. אני מבחין שהוא התחיל להירגע ביחס למה שהיה לנו הלילה.

- אם נרצה לשחות במים הנפלאים שכאן, האם תרשה לנו?

- אם תהיו כולכם על הספינה עד השעה עשר, אין בעיה. תיהנו. אמר הקפטן, וחזר אל חדרו לנוח.

חפשנו את יוסי. מצאנו אותו שעון על מעקה הסיפון, מזין את עיניו מיפי המקום.

- איזה מקום יפה! אמרתי.

- יפה, אינה המילה המתאימה למקום הזה. איני מוצא מילה מתאימה להגדיר את התופעה הזו. מימי לא ראיתי נוף כה מהמהם. אמר יוסי.

- פגשנו את הקפטן.

- הלכתם אליו?

- לא, הוא ניגש אלינו, כשהיינו על הסיפון התחתון.

- אמר משהו?

- הוא חושב שנצא לים הפתוח, לקראת הצהרים. עוד דבר הוא אמר.

- מה הדבר נינו?

- הוא אמר שבמידה ויהיו כאלה שירצו לשחות בים הזה, לא ימנע מהם את התענוג, בתנאי, שכולם ישובו לספינה בשעה עשר בדיוק!

- עכשיו רק שבע, אמר יוסי. טוב, נראה מה אפשר לעשות.

כעבור זמן מה, נראו ראשוני הבחורים האמיצים. הם מתחו את גופם, וקפצו לים, זה אחרי זה. הם שחו ונהנו. השתעשעו תוך שהם קוראים לחבריהם שעל הספינה, להצטרף אליהם.

- איזה יופי! ממש נהדר! צעקו לעברם. קדימה קפצו גם אתם!

- ספרתי כעשרה בחורים בוגרים וחסונים.

- רוצה להצטרף מורדו?

- השתגעת? איני שחין כל כך טוב, והמקום זר לי.

בשעה עשר, היה הים ריק משחיינים. כעבור כמחצית השעה, הרימה הספינה עוגניה, והפנתה את חרטומה, לכוון הים הפתוח. תוך דקות, היא שטה לה שוב בים התיכון. אותו הים, אשר מפני גליו הגבוהים ברחה בלילה הקודם, לא היה חלק, אך גליו, לא איימו עליה.

הנוסעים, עייפים מהלילה הקשה שעברו, עדין שכבו על דרגשיהם כשפניהם לבנות כצבע סיד. כאילו לפי סדר קבוע, קמו מדי פעם, וגררו עצמם ברגלים כושלות אל מעקי הסיפון, שם רוקנו את אשר עדיין נותר בקרבם.

- איזה מחזה קשה! אמר מורדו. מזלי שעלי כל זה לא משפיע. אמנם לא רואים עליך, נינו, אך אני מרגיש שגם אתה נלחם קשה.

- המזוט הרס אותי. הגלים, כפי שידוע לך, מעולם לא השפיעו עלי.

- ננסה אולי לישון. זה חשוב לאחר הלילה שעברנו.

ישנו כל שעות הערב והלילה. כשפקחתי את עיני, היה שקט. הצמדתי אזני לרצפה כשאני מנער את כתפו של מורדו.

- מורדו! מורדו!

- סי, נינו. מה העניין? אתה מרגיש טוב?

- אני בסדר. שמע, הספינה שוב עצרה! איני שומע רעש מנועים, והים רגוע לגמרי. הייתכן שנכנסנו למקום מסתור חדש?

- מה עכשיו, נינו? ערב? לילה? בוקר?

- נראה כמו דמדומים לקראת בוקר.

- בוא נראה מה קורה.

הלכנו לקדמת הספינה. כשהגענו, פגשנו בקבוצת אנשים שרכזה מבטיהם קדימה בפנים קפואות. איש לא נע ולא זז. על הסיפון העליון, פגשנו בקבוצה נוספת של אנשים, שהביטו , כאילו הופנטו, אל אותו הכיוון.

- מה יש שם? שאלתי את אחד הבחורים? הבחור הפנה מבטו אלי, ולחש, כאילו חשש להעיר את הלילה מתרדמתו.

- ששש! שקט! בהצביעו לפנים אמר. חיפה! חיפה!

לא יכולתי לרסן את התרגשותי, בשעה שפניתי למורדו בעיניים דומעות.

- מורדו, הגענו! ממול, כך אומרים, רואים את חיפה. אמנם בקושי. בא נמצא לנו מקום טוב יותר, ממנו נוכל לראות משהו.

רצנו, בלי שנקים רעש, לסיפון העליון. העומדים שם, רכזו מבטיהם לאותו הכוון. לא זזו ולא אמרו דבר. כאילו עמדו במקום קדוש.

- אתה רואה משהו?

- לא מורדו, איני רואה דבר. אתה?

- ששש! התערב הקהל בכעס.

כעבור זמן, כשהיום התחיל להאיר או משום שעינינו התרגלו לאור הקלוש, התחלתי לקלוט במעורפל תמונות ממה שהיה ממול. על רקע צל כהה בדמות הר, ראיתי קוביות ומלבנים בהירים הפזורים לרוחב התמונה.

עזבתי את מקומי, וניגשתי אל מורדו.

- זה מאוד מרגש, אמר מורדו.

- מה העניינים אצלכם חברים? הכל בסדר? שמענו את קולו של יוסי.

- הכל, בסדר יוסי. ענה מורדו.

- איך חיפה בעיניכם?

- עדיין חושך, כך שבקושי רואים משהו, אמרתי. לא ברור לי מדוע עגנה הספינה כה רחוק, ולא נכנסה אל תוך הרציף.

- אה, עדין מוקדם. אנו נמצאים כאן למעלה משעה. העיר, כפי שאתה יכול לראות, עדיין לא התעוררה מתרדמתה. כאשר הכל יתעורר, יצאו התושבים אל מקום עבודתם, אז יתחילו לפעול גם שירותי הנמל שיטפלו גם בנו.

- ככה זה?

- אין מה לעשות, בחורים. העקר שהגענו בריאים ושלמים. עוד מעט, יונף דגל המגן דוד, ונשיר את התקווה! אמר יוסי ופנה לעיסוקיו.

- ככה זה? הם עוד ישנים! אמר מורדו, כאילו מתוך חלום.

- מה קרה לך ידידי? הכל בסדר אתך?

-כן, כן. הכל בסדר. חשבתי לי לרגע, על מה שעלי לעשות כשנרד ליבשה.

- מה זאת אומרת מורדו?

ראה, במשך שנים, כשדברו הורינו על חלום ארץ ישראל, אמרו:

" ארִיוָאר אָ ארץ ישראל, אִי בֵזאָר לָה טֵרָה סָאנטָא!" ( להגיע לארץ ישראל, ולנשק את אדמת הקודש). הנה בעוד זמן מה, אנו נדרוך על אדמת הקדש. אז אני שואל את עצמי, מנשקים או לא מנשקים?

- אם תשאל לדעתי, זה ביטוי של חלום. כל יהודי הרוצה לשוב למולדתו, וזה אינו אלא סמל האהבה לאדמת הקודש. למה לנו להתלבט? נראה איך ינהגו האחרים. אם ינשקו טוב, אם לא.. אתה יודע מה? כל אחד שיעשה כפי שהוא מרגיש. כשלעצמי, איני יודע לאיזה כוון יובילו אותי רגשותיי, כשנהיה שם, למטה.

באור יום, היינו כל הנוסעים על ספוני הספינה. כולנו הפננו מבטינו לכוון העיר, שסמלה עבורנו את התגשמות חלומותינו על ישראל.

צל ההר שראיתי בחושך, היה הר אמתי. ירוק, חום ויפה. הבתים, החווירו באורם של קרני השמש.

הספינה, אספה עוגניה, ושטה במתינות לכוון הרציף. מלח טורקי, הניף את דגל ישראל, כאשר כל העומדים מביטים אל על ומגרונותיהם, בוקע שירת " התקווה ".

בעיני אחדים, היו אותות של פחד ושל אי ודאות לגבי המצפה להם. היו גם כאלה, אשר מעיניהם הבהיקה שמחת הפגישה הקרובה עם יקיריהם. אך מעיני כולנו, זלגו הדמעות עם תחושותינו הטמונות במעמקי נפשנו.



זכויות © כל הזכויות שמורות לארקאדאש - קהילת יוצאי טורקיה בישראל

Copyright © Arkadash - The Turkish Jewish Community in Israel (RA)





חנות האתר

כנס לאדינו
מונה:

לייבסיטי - בניית אתרים