עברית  |  English  |  Türkçe  |  
חיפוש באתר

משה סלומון – סיפור העלייה לארץ

נולדתי בעיר איזמיר שהיא גדולה יחסית לערים אחרות בטורקיה, איזמיר שוכנת במערב טורקיה וצמודה למפרץ ענק על חוף הים האגאי.

באיזמיר התגוררו הרבה משפחות יהודיות שחלקן הגדול עסק במסחר והיתר במקצועות שונים. הנשים לא עבדו מחוץ לבית. ליהודים בטורקיה היו זכויות וחובות השוות לטורקים במסחר, בלימודים, במוסדות להשכלה גבוהה ובכל דבר אחר, הם שרתו גם בצבא ואף הגיעו לדרגת קצונה בהתאם לכשרונו האישי של כל אחד ולא הייתה כל אפליה בין טורקים ליהודים, אך ככלל באותם הימים לא היה נוח לגבי כולם לשרת בצבא הטורקי בשל התנאים הקשים והם:

א) השרות היה תקופה של ארבע שנים.

ב) חייל שהיה מתגייס לצבא בהרבה מקרים לא היה מגיע הביתה לחופשה אלא בתום השרות.

ניקח לדוגמא את המקרה הכואב של אחי יהושע ז"ל, שהיה מבוגר ממני בארבע שנים, התגייס לצבא בשנת 1945 ביחד עם בן דודי בטן חיים, כעבור שנה בערך מיום גיוסו, קבלנו את הבשורה הכואבת על פטירת. את הבשורה קיבלנו מאנשים זרים, שהתבקשו למסור זאת לנו ע"י בן דודי חיים, כי לו לא היה האומץ לעשות זאת לבד והשלטונות לא התייחסו כלל לנושא. לכן לא ידענו גם את סיבת מותו, רק במועד מאוחר יותר התברר שחום גופו עלה לטמפרטורה גבוהה מאוד והוא נשלח לבד ברגל לבית החולים הנמצא במרחק של מספר קילומטרים ושם נפטר. אנחנו לא הצלחנו לפגוש אותו יותר מאז גיוסו לצבא הטורקי, בגלל התנאים הקשים ולא ידענו גם היכן הוא נקבר. למרות שחיינו היו טובים ושקטים, אמי הייתה שרויה בכאב לב והייתה בוכה עליו יום ולילה ולא יכלה לשכוח את הדבר העצוב שקרה.

מאז, גברו הגעגועים לציונות לכן חיפשנו כל דרך שהיא איך להגיע לארץ ישראל, אם כבר למות רק למען מדינתנו בישראל.

בשנת 1948 הוקמה מדינת ישראל ומאז התחילה גם הגירת יהודי טורקיה אליה,אך לא בצורה רשמית, כי טורקיה עדיין לא הכירה במדינת ישראל לכן גם לא היה קשר לא ימי ולא אווירי בין טורקיה לישראל, אך היהודים יצאו כאילו פניהם נועדו לכוון אחת המדינות באירופה, אך האוניות עשו את דרכן ישר לחיפה במקום לאירופה.

כך המשיכה ההגירה ללא הפסקה. לגבי הנוער היהודי שאני נכללתי בהם, השלטונות אסרו לצאת מגבולות טורקיה בטרם ימלאו את חובותיהם בשרות הצבאי, הם אפילו הגבירו את הביקורת בכל מקום, במיוחד בגבולות כדי למנוע בריחתם.

סיפור העלייה שלי הוא כך: השנה היא 1948, כאמור לאחר קום המדינה, עבדתי כטכנאי שיניים עצמאי במעבדה משלי. באותם הימים קניתי לי גם ציוד משוכלל יקר כדי לפתח את עבודתי, למרות שלא חסרה עבודה, כי הייתי מבוקש ע"י רופאיי השיניים, הגעגועים לציונות בלבי הלכו וגברו ולא נתנו לי מנוח. לא ישנתי בלילות, חיפשתי כל דרך שהיא לוותר על הכל אפילו במחיר חיי, העיקר להגיע לארץ ישראל. רציתי לעשות ככל שביכולתי כדי לשרת בצ.ה.ל ולתרום לחיזוקה של מדינתנו. הייתי צריך למהר, משום שבעוד חמישה חודשים הייתי חייב להתגייס לצבא הטורקי לתקופה של ארבע שנים ומי יודע מה היה קורה בהמשך. הדבר מאוד הטריד אותי לכן החלטתי הייתה חד משמעית: "ישראל" להגיע אליה ולמות רק למענה.

באחד הימים של חודש אוקטובר באותה שנה הגיע אלי מידע שקיימת אפשרות לצאת את גבולות טורקיה מהדרום באמצעות סירת מנוע, אך, העלות היא יקרה, החלטתי בחיוב "יהיה אשר יהיה", אמרתי לעצמי וקיבלתי הסבר איך לעשות זאת למרות הביקורות בדרכים.

מיד חזרתי הביתה והודעתי להורי במפתיע ובשמחה על כוונתי לעזוב את הבית עוד באותו יום.

הוריי קיבלו את הדבר בהתרגשות רבה, ברכו אותי, איחלו לי הצלחה וביקשו להודיע להם מיד כשאגיע לישראל, כדי שהם יוכלו להתארגן ולצאת לדרך באופן רשמי, כי לגביהם לא הייתה כל בעיה.

לאחר התארגנות קצרה, נפרדתי מהורי ואחי הקטן דוד ויצאתי לדרך, זה היה בשעות ערב, הגשמים החזקים שירדו בעוצמה רבה גרמו לתקלות רבות בתאורה והרחובות היו חשוכים.

הדבר התאים לי מאוד, לכן העדפתי ללכת ברגל לתחנת הרכבת כדי לא למשוך את תשומת ליבם של האנשים בשאלה לאן מועדות פני. לאחר הליכה של כחצי שעה הגעתי לתחנת הרכבת ושם הצלחתי לתפוס את הרכבת, שעשתה את דרכה לכוון דרום עד לאדנה ומשם לעיר מרסין ברכבת אחרת, בסך הכל הייתי צריך לעבור דרך של ארבעה לילות ושלושה ימים תחת ביקורות של כוחות הביטחון טורקיים.

בנסיעה ברכבת פגשתי בבחור שלא היה צורך בעדות נוספת כדי לזהות את לאומו שהיה יהודי, מתוך סקרנות ישבתי לידו על מנת ליצור איתו קשר ולדעת מי הוא, לאן נועדות פניו ומה מטרת נסיעתו, תוך שיחה התברר ששמו יעקב ודרכו היא אותה הדרך שלי, לאחר הכרות חלטנו לעשות את דרכנו יחד.

לאחר יומיים של נסיעה הגענו לעיר קוניה שרוב תושביה פנטים, הרכבת נעצרה במאה מטר לפני התחנה, כדי להעלות את אנשי הביטחון, לצורך עריכת ביקורת ולעצור חשודים העוסקים בהברחות וכאלו שמטרתם לחצות את הגבול בצורה לא חוקית.

לאחר עלייתם של אנשי הביטחון, התקרבו אלינו בריצה מקומיים מהתחנה ובידיהם תבניות של דברי מזון כדי למכור לנוסעים, בין המוכרים היו גם כאלו שמכרו ראשים של כבש צלויים, (ידוע כמאכל מאוד מבוקש בטורקיה) מיד עלה בראשי נקנה תבנית של ראשי כבשים ונתחזה למוכרים המקומיים. כך עשינו, קנינו ראשי כבשים עם התבנית, אני החזקתי בתבנית עם ראשים וליעקב נתתי את הלחמים ובקשתי ממנו להיות אילם וחירש כדי שלא ירגישו שהינו יהודי, כך התחלנו למכור בתוך הקרונות מהסוף לכוון של אנשי הביטחון, כדי לחצות אותם במעבר ולעבור לצד הקדמי של הרכבת, שעבר כבר את ביקורת, בעת שפגשנו אותם בביקורת ספגנו מהם צעקות וקללות באומרם לרדת מיד כי הרכבת תתחיל לנסוע ואנחנו עלולים להישאר בפנים, הדבר נראה כל כך טבעי, שאף אחד לא הבחין ולא חשד בנו, שזו הייתה התחזות מצדנו. במעבר לקרון השני זרקנו את התבניות וישבנו כנוסעים רגילים וכך הצלחנו לחמוק מהביקורת ולהמשיך בנסיעה.

בתום ארבעה ימי נסיעה הגענו לעיר מרסין, העיר יחסית קטנה, התגוררו בה מספר קטן של משפחות יהודיות וכמעט כל תושב הכיר את השני. לאחר התעניינת קצרה בעיר מצאנו את חנותו של יוסף מזרחי שהיה חייט במקצועו, אליו היינו אמורים להגיע וגילינו את עצמנו בסיסמה.

יוסף קם מיד ממקומו ולחש לנו שנלך אחריו עד שהוביל אותנו לביתו, בהתאם להנחיות שקבלנו במקום, עלינו להישאר בביתו אפילו כמה ימים ולא לצאת לרחוב עד לקבלת הודעה מהעיר איסקנדרון, שהיא במרחק של כשתים עשרה שעות של נסיעה ברכבת ושוכנת על חוף ים התיכון בדרום טורקיה, גובלת עם סוריה אך היא הנקודה הכי קרובה לישראל ומשם תתבצע הנסיעה לישראל בשעות הלילה באמצעות סירת מנוע.

המזל לא האיר לנו פנים, לאחר שהות של יומיים בביתו הגיע יוסף מבוהל והודיע שעלינו לעזוב מיד את הבית ולצאת מהעיר כנראה הייתה הלשנה והמשטרה בעקבותינו, לא הייתה לנו ברירה אחרת, עשינו כדבריו ויצאנו מיד לכוון תחנת הרכבת על מנת לעזוב את העיר, בהגיענו לתחנה ראינו רכבת שעמדה לצאת לא חשוב היה לנו לאן העיקר לעזוב את המקום אך לצערנו נעצרנו על ידי שני שוטרים בלבוש אזרחי שלקחו אותנו לתחנת המשטרה, ראינו שם את השוטרים מבוהלים, רצים מחדר לחדר וכל אחד לקח את אקדחו ויצאו מהתחנה, גם השוטרים שעצרו אותנו הצטרפו אליהם לאחר שהוכנסנו לתא מעצר ולא הספיקו לחקור ולרשום את פרטינו, כנראה היה להם אירוע די רציני.

בהיותינו במעצר התחלתי לחשוב איך להשתחרר בטרם יחקרו אותנו כי אחרת הדבר יכול היה להימשך זמן רב ואולי נצטרך גם לשבת בכלא תקופה די ארוכה, לכן היינו צריכים לעשות הכל כדי לצאת משם כמה שיותר מהר, פתאום עלה בראשי רעיון: נקרא לשומר ונבקש ממנו לצאת לשירותים אז נשחד אותו בסכום מסוים אולי יאפשר לנו לברוח, עשיתי כך קראתי לשומר שמחזיק במפתחות התא ובקשתי ממנו לאפשר לנו ללכת לשירותים, תשובתו הייתה שאינו יכול לעשות דבר על דעת עצמו ועליו לקבל רשות על כך. בהתקרבו אלי רמזתי לו שאין בכך צורך, אני וחברי יעקב ניתן לו חמישים לירות כל אחד, ביחד מאה לירות כדי שיתן לנו לצאת משם.

לשומר נפתחו לו העיניים כששמע את הסכום. בשבילו היו אלו שלוש משכורות חודשיות, הוא שאל אותי: "איך אתם יכולים לעבור ליד המשרדים?" יתפסו אותכם. אמרתי לו: "נקפוץ מעל הקיר המשמש כגדר" הוא אמר: "הקיר גבוה ותקועות עליו חתיכות זכוכיות". אמרתי לו: "אל דאגה אתה תתכופף ואנחנו נעלה עליך, על הקיר ומשם נקפוץ לרחוב".

כך היה, שיחדנו את השומר במאה לירות, הצלחנו לצאת מתא המעצר והוא שימש לנו כסולם ומעליו על הקיר ומשם קפצנו לרחוב ומיד תפסנו מונית שהסיעה אותנו לעיר אדנה ומשם לאחר שלושה ימים של נסיעה ברכבת חזרנו הביתה לאיזמיר ללא הצלחה.

עלי לציין כי החתכים שקבלתי בידיים מהזכוכיות שהיו על הקיר, השאירו לי צלקות שעד היום מזכירות לי את הסבל שעברתי.



לאחר שחזרתי הביתה מהעיר מרסין ללא הצלחה, מצב הרוח שלי ירד פלאים. לא יכולתי לעבוד והייתי מאוד מיואש, בתקופה שהייתי במרסין, שניים מחבריי שנשארו באיזמיר הצליחו להגיע לישראל בדרך אחרת, ואצלי? כלום, "נדה", למרות שהייתי מיואש ומדוכא התקווה לא אבדה לי והמשכתי לחפש כל דרך ואפשרות שתהיה להגיע לארץ ישראל...

בתחילת חודש דצמבר של אותה השנה נודע לי, שהתארגנה קבוצה סודית של אנשים בשם: "קומוניטה" בסיוע גורמי חוץ, שהתחילה לארגן קבוצות של צעירים כדי להבריחם לארץ. תחילה העדיפו בחורים, שידעו לשחות היטב כנראה הייתה להם סיבה לכך, הדבר נראה לי מתאים, מיד פניתי אליהם ונכללתי בקבוצה ראשונה כי ידעתי לשחות ברמה די טובה.

בקבוצה זו הבחורים לא הכירו אחד את השני,ויתכן שהם באו מערים אחרות, במפגש הראשון שעשינו קבלנו הנחיות מפורטות מהאחראים. בין היתר חייבו אותנו להיות בקשר תמידי עם הבית, לא להתרחק ממנו ובשעות החשיכה להיות רק בבית כדי להמתין להוראות, כי בכל רגע עלולה להגיע הוראה חדשה, כמו כן הדגישו לנו את הסיסמה ואנחנו, שהיינו להוטים להגיע לארץ ישראל, נהגנו בהתאם להוראות.

כעבור שבוע בערך בו בדקו אותנו בביקור לילי אם אנחנו עומדים בהנחיות שקבלנו. הכל היה בסדר. כעבור חודש, בערך, זה היה בליל שבת, סמוך לשעה אחת לאחר חצות, שמענו דפיקות בדלת לפי הסיסמה, מיד קפצתי מהמיטה, כשפתחתי את הדלת ראיתי אדם, שאיני מכיר שאמר לי שעלי לצאת תוך מספר דקות, בלי לקחת עמי שום חפץ ואפילו לא תעודה מזהה ולא מסמך העלולים לזהות אותי ולהגיע לנקודה מסוימת בחוף הים ושם להמתין להמשך ההוראות ועזב את המקום. מיד עשיתי כדבריו ולאחר שקבלתי את ברכת ההורים יצאתי לדרך, לאחר כעשרים דקות של הליכה הגעתי למקום שהסביר לי. שם התקרב אלי אדם ושאל אותי אם אני יודע לשחות? עניתי שכן והוא אמר לי שעלי להגיע בשחייה לסירה, שממתינה לי במרחק של כמאה מטרים האיש הצביע לכוון ונעלם.

עשיתי כדבריו והגעתי לסירה בשחייה, הים היה שקט למדי אך המים היו מאוד קרים לאחר שעליתי לסירה, שהייתי האחרון בין אלו שהיו בתוכה, היא מיד יצאה לדרך כעבור כחצי שעה של שייט הגענו למפרשית, שהמתינה לנו בלב ים והצטרפנו ליתר הבחורים שהיו במפרשית ואז יצאנו בהפלגה לכוון ים האגאי.

בעל המפרשית היה איש מבוגר, מוסלמי טורקי, מאוד נחמד, כנראה גם התמורה שקיבל הייתה נכבדה. לפי סיפוריו הוא מכיר את חופי הים התיכון כאת כף ידו. הים לא היה רגוע לכן ההפלגה גם לא הייתה נוחה, חלק מהחברה הסתחררו מהשפעת הים וסבלו כל הדרך מכאבי ראש והקאות, מדי פעם חדרו מי ים לתוך המפרשית ונאלצנו לרוקנה בדליים.

אנחנו לא ידענו את הדרך, אך סמכנו על בעל המפרשית, כי אסור היה להתרחק מהחופים בגלל הסכנות שבלב הים, ממעט ידע שהיה לי בקריאת מצפן, נוכחתי לדעת שאנו בכוון הנכון והודעתי לחברה, שהם יכולים להיות רגועים. לעיתים גם החלפתי את בעל הסירה בהחזקת ההגה כדי לשחררו למנוחה מינימלית.

בדרך כנראה חדרנו למים הטריטוריאליים של סוריה, לכן טס מעלינו מטוס סיור סורי כדי לזהות את מעשינו באזור, לשמחתנו בעל הסירה היה חכם הוא הצטייד גם בדגלים של מדינות האזור ומיד שם את הדגל המתאים, כן פרסנו רשת והתחזינו לדייגים מקומיים, את האנשים כיסינו בברזנט כדי שלא ייראו ואת שם הסירה "עדיל", שזהו שם טורקי גם כיסינו וכך הצלחנו לחמוק מהסכנה ולהמשיך בדרכנו.

עברו ימים והתקרבנו לישראל, בעל הסירה נמנע מלהיכנס לנמל חיפה, שמא יהיו שם אוניות טורקיות ואנשיהן עלולים לזהותו, לכן הוא הביא אותנו לתל אביב ביום חמישי בשעות אחר הצהריים. לא יכולנו להתקרב לחוף, כי הים היה סוער, לכן נעצרנו במרחק למעלה מחמש מאות מטר. כפי שקרה לנו בסוריה, כעבור זמן קצר טס מעלינו מטוס סיור ישראלי כדי לבדוק ולזהות אותנו ואנו מרוב התרגשות, פרצנו בבכי ובשמחה התחלנו לנפנף בחולצות לבנות וכחולות המסמל את דגל ישראל ואז המטוס עשה עוד מספר סיבובים, הגיב בנפנוף כנפיו ועזב. כעבור חצי שעה בערך, הגיעה אלינו סירת מנוע עם שקית מלאה בלחמניות, מרגרינה, תפוזים וחתיכות שוקולד.

לאחר מספר דקות של חקירה, לקחו את ארבעת הבחורים שהסתחררו מהשפעת הים לטיפול רפואי ויותר מאוחר הגיעה סירת מנוע, שגררה את הסירה שלנו לנמל יפו. בנמל עברנו תחקיר קצר, כל אחד צויד בתעודת עולה והעבירו אותנו למנוחה במעברת באר- יעקב.

למחרת ביום שישי, הגיעו אלינו נציגים מכמה גורמים, שוב לאחר תחקיר חלק מאיתנו נשלח לקיבוצים וחלק התפזר בהתאם לבקשותיהם. נשארנו שלושה, אותנו החליטו לגייס לצבא ואמרו לנו שביום ראשון בבוקר יבואו לקחת אותנו, שלא נעזוב את המקום.

וכך אכן היה, ביום ראשון לקחו אותנו לכפר יונה בבית- ליד ושם גויסנו בגאווה רבה לצבא הגנה לישראל.


חנות האתר

כנס לאדינו
מונה:

לייבסיטי - בניית אתרים