עברית  |  English  |  Türkçe  |  
חיפוש באתר

מנחם ופולה (מרקדה) אורנלדס

עלו ארצה מהעיר בורסה, שבטורקיה בשנת 1949 והיו מראשוני מחדשי הישוב היהודי בציפורי. הם התיישבו בבית אבן ערבי וחיו בו כל חייהם. מנחם היו ידוע במושב בשם המשפחה וכולם קראו לו אורנלדס. לאורנלדס ופולה היתה מסעדה בבורסה ואך טבעי הדבר שהוא התנדב ולקח על עצמו להיות הטבח של חבורת המתיישבים הראשונה, שהורכבה ברובה מגברים. בהתאם לריחות שעלו מהמטבח נקבע סדר היום במושב החדש ועל כך סיפר אורלנדס, שכבר אחרי שעתיים של עבודה הגיעו החברים ושאלו מה יש לאכול היום. הוא לא הבין איך אחרי שעתיים כבר עושים הפסקה בעבודה. רק אחרי שהגיעו הנשים למושב, נטלה על עצמה פולה (מרקדה) את תפקיד הבשלנית. כמו כולם, גם משפחת אורנלדס קיבלה פרה מהסוכנות וממנה התחילו לבנות את המשק. במשך 8 השנים הראשונות חלב אורנלדס בידיים כי לא היה חשמל. החשמל שסיפק הגנראטור לא הספיק כמובן להפעיל מכונות חליבה ורק אחרי שהישוב התחבר לרשת החשמל עברו לחליבה ממוכנת וכך 23 שנים נוספות חלב אורנלדס את פרותיו. בשלב מסוים חלה ועבר לגידול של כבשים,ירקות ועצי פרי. בנוסף לעבודה בחקלאות, עבד אורלנדס מטעם חברת מקורות בהנחת הצינורות הראשונים להספקת המים וכשומר במשמר הגבול בישוב. כמו כן היה אורנלדס פעיל בוועד במושב ומראשי בית הכנסת.


רחל (אורנלדס) אדלר מספרת:

ההורים שלי, מנחם ופולה, עלו מטורקיה בשנת 1949 והגיעו ל"שער העלייה". אמא תמיד הייתה אומרת "שרליה" ולא ידעתי בדיוק מה זה. כאן בישוב הכירו את אמא בשם מרקדה שפירושו בספרדית: 'הקנויה'. כשאמא הייתה קטנה היא הייתה חולה מאוד. בטורקיה רווחה אמונה שאם מוכרים את התינוקות למשפחה אחרת השטן מתבלבל ולא פוגע בהם יותר. ככה עשו עם אמא שלי לכן, כשחזרו הוריה ולקחו אותה מהמשפחה שכביכול מכרו לה אותה, ניתן לה הכינוי הזה. כשלמדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה עשיתי עבודה על אמונות טפלות ופתאום התקשר לי הסיפור של אמא לחומר הלימוד.



חזרה לשער העלייה: ההורים חיו שם תקופה קצרה באוהלים, כששאלו אותם לאן הם רוצים לעבור הם אמרו שלציפורי למרות, שלא בדיוק ידעו מה זה. את אבא שכנעה העובדה שיש כאן קדושה היסטורית של ארץ ישראל, וקבר של רבי יהודה מהמשנה. עוד אמרו להם שיש כאן עתיד ושהסכנות תעזור להם. אבא, יחד עם עוד מספר גברים ממשפחות טורקיות נוספות, הגיעו והשתכנו בתוך בית אבן נטוש.



המשפחות הטורקיות הגיעו מערים שונות בטורקיה, שם היו בעלי עסקים וחיו טוב, הם הגיעו למקום שכוח אל, כמו שהייתה הנקודה הזאת בשנים הראשונות. היה עליהם לעבוד עבודה קשה מאוד בחקלאות, מה שנחשב בעיניהם של רבים מהעולים לעבודה נחותה והדבר לא התאים להם. אבא שלי היה אדם חרוץ וקיבל את מה שיש, ככה הוא התאקלם כאן. אמא לעומתו לא אהבה את החיים כאן, היא העדיפה להתלבש יפה ולחוות תרבות. תמיד אמרה שהיא תקועה כאן ברפת ולא מבינה למה אבא הביא אותה לכאן. אמא באה מבית עשיר בעיר בורסה ומשפחתה עודדה אותה לרכוש השכלה, דבר די נדיר בתקופה ההיא בטורקיה ושלחו אותה ללמוד ולרכוש השכלה רחבה בבי"ס 'אליאנס'. העיר בורסה עדיין ידועה כעיר של ייצור משי וגם למשפחתה של אמא היה בית חרושת למשי. אביה עסק במסחר בתכשיטים ובמשי ולכן המעבר למקום כמו ציפורי, בראשית דרכו, היה לה קשה מאוד. כל המשפחה של אמא, משפחת פרנקו, עלו איתה ארצה והגיעו לציפורי אבל לא החזיקו מעמד ועזבו אחרי כחמש שנים.



כשעברו לגור בציפורי לבתי סוכנות, אבא לא רצה לוותר על בית האבן הישן בו הם גרו ולכן הוא נשמר עד היום. (כיום מתגורר בו מיטש). אחותי הגדולה דינה הגיעה עם ההורים, כשהייתה בת 9 ואני נולדתי כאן בציפורי בבית האבן הזה בשנת 1952. בבית מצאו ההורים ציוד של ערבים שברחו בבהלה ואבא לא זרק כלום. אנחנו גרנו בקומה העליונה ואת הקומה התחתונה הפכנו לרפת. היו שם ארונות וכלים שנשארו. מדי פעם היו מגיעים ערבים ומספרים שבתוך הבית טמון אוצר. הם ביקשו לחפור באזור הבית כדי להוציא את האוצר ואבא היה מגרש אותם. לפעמים אפילו איימו עלינו, שהבית שייך להם ויום אחד הם ייקחו לנו אותו ושנים רבות חיינו בפחד. כשאבא חרש את האדמה בשטח הוא תמיד מוצה כל מיני דברים, מטבעות, כלים ישנים וכל מיני שברים. פעם אחת, אחרי הרבה שנים, בשנת 1990 הוא מצה בשדה קופסה ממתכת ואנחנו חשבנו שזה האוצר אליו התכוונו, אבל זו היתה רק קופסה ממתכת.

אבא נפטר בשנת 1992 ואמא עברה לגור לידינו, כשהיא מכרה את הבית למיטש אמרתי לו שאם הוא ימצא אוצר נתחלק בו חצי חצי...



כמו כולם, גם ההורים שלי קיבלו פרה, היא הייתה מאוד שמנה ואמא התלוננה על כך בפני המדריך החקלאי. הוא התפלא על תגובתה ואמר לה שכל חקלאי היה רוצה לקבל פרה כזאת כי היא בהריון ושצריך לשמוח על כך. אחותי עזרה במשק, היא חלבה את הפרות בבוקר לפני שהלכה לבית הספר וסחבה את כלי החלב הכבדים למחלבה, שבמרכז המושב. הדבר נראה לי כמו סיוט, וכמעט לא עבדתי במשק. אבא פינק אותי ואמר שזאת לא עבודה בשבילי.

אחותי למדה בבית הספר היסודי שהיה במושב והיה ממוקם בבית האבן שהיום משמש למשתלה לצמחי מים. בתקופה ההיא למדו בבית הספר כמה כעשרים ילדים בגיליים 7-14 בחדר אחד ששימש כמספר כיתות ומר גוטפריד המורה הראשון בבית הספר שעבר לגור עם משפחתו בציפורי, לימד כמה כיתות באופן סימולטאני.



הצד החברתי והעזרה לזולת היו חשובים מאוד לאבא ואף שלא היינו דתיים, הוא היה קשור לדת ושנים רבות שימש כגבאי של בנית הכנסת בציפורי. אבא ניהל את כל האירועים הדתיים ואת ההלוויות בישוב. אף פעם לא היה למשפחה שלנו הרבה אבל תמיד נתן אבא מתן בסתר למשפחות שידע שקשה להן, כי האמין בעזרה וסעד לאחר.

כשאבא נפטר פתאום לא היה מי שיטפל בסדרי הקבורה. תמיד חשבנו שאבא יעשה גם את הסידורים של עצמו...

היום יש פינת הנצחה בבית אורנלדס לשעבר ומי בשבא לצימרים של מיטש"כפר ציפורי" שנראה כמו גן עדן קטן יכול לראות את השלט ליד בריכת צמחי המים


חנות האתר

כנס לאדינו
מונה:

לייבסיטי - בניית אתרים