עברית  |  English  |  Türkçe  |  
חיפוש באתר

פנינה כהן

טיול שורשים לעיר ענטאב (גאזיענטאפ)


תמיד היה לי חלום להגיע לעיר הולדתם של אבי משה ואימי שולמית, לעיר ענטאב שבטורקיה. גדלתי בבית שסופר בו רבות על החיים בענטאב, בטורקיה וסיפורים על שפע המים ועל במצביא הדגול אתא טורק, על המוזיקה הנפלא ובבתינו שרו תמיד באירועים שירים בטורקית וניגנו בעוד. ואכן להגיע לעיר הולדתם של הורי היה חלום שהתגשם ואני רוצה לשתפכם בסיפור זה.

לפני כן מספר מילים על הקשר שלי לאראקדאש. אני מאוד אוהבת כל מה שקשור לטורקיה תרבותה, נופיה המקסימים, אנשיה והמוזיקה שמרגשת ומשמחת אותי.

אנו גרים בירושלים והתגשם החלום בעת אירוע שהיה במוזיאון ישראל, ראינו דוכן של אראקדאש ומיד שמחנו לדעת, שסוף סוף יש מי שמנציח את תרבות טורקיה ונרשמנו כחברים. אנו מקבלים את החוברות שיוצאות ושמחים לקרוא אותן ותמיד אנו מחכים לקרוא כתבה על היהודים בענטב אורפלה ועוד, היהודים ממזרח טורקיה. בחודש פברואר 2005 בעת חופשה פרטית עם אימי בים המלח, התמזל מזלי ופגשתי את מר אברהם לגו ואשתו והוא סיפר לי שקבוצה גדולה מתארחת במלון מרדיאן ובערב תהיה להם הופעה של זמר טורקי. הצעתי לאימי שנלך ונפגוש את הקבוצה של חברי אראקדאש. אנו באנו ונדהמנו מכך שבאולם גדול התאספו כ-900 אנשים יוצאי טורקיה וצפו בהופעה של זמר טורקי שחימם את ליבם. אנו הצטרפנו אליהם ואימי שולמית נהתה מאוד כי השירים בטורקית הם חלק מעולמה, היא שרה ומכירה המון שירים וגדלה על שירים בטורקית. אימי סיפרה על היחסים בין היהודים למוסלמים, בביתה דיברו טורקית, היא סיפרה על המפגשים בחמאם הטורקי ועל המפגשים בחגיגות של אירוסין בחמאם עד כדי כך שאביה היה מחבר מילים לשירים, שהיא שרה בטורקית ואותם היו שרים באירועים של הקהילה. אימי סיפרה על הפיקניקים לצד נחלי המים שמשפחתה הייתה עושה. ואכן בשיחה עם מר אברהם לגו דברנו על כך שאספר את סיפור משפחתי.

ענטאב שוכנת בדרום מזרח טורקיה, בגבול עם סוריה ומונה כמיליון תושבים. אבי משה נולד ב1917 ועלה לארץ בשנת 1931 בעליה בלתי לגאלית. 3 פעמים גירשוהו האנגלים מהארץ והוא הגיע עד איסטנבול, אנקרה, בירות ויוון. משפחתו באה בעקבותיו לארץ לפני קום המדינה, מלבד אביו שנפטר מגעגועים לילדים ונקבר בטורקיה. בארץ אבי נלחם להקמת המדינה והיה חבר בארגון האצ"ל. מספר פעמים נכלא בירושלים, בעיר העתיקה וביפו. אבי תמיד סיפר על הקשר בין חאלב שבסוריה לבין ענטאב ועל כך שהמרחק בין שתי הערים כשעתיים. על הכרכרות שנסעו בהם לחאלב. על הקהילה היהודית, בית הכנסת, השווקים התוססים, על שפע בעלי המלאכה ועל כך ששמע סיפורים על יואב בן צרויה שר צבאו של דוד המלך. אבי גם סיפר שאנו צאצאים של יהודים מגלות בית ראשון. בבית אבי דיברו ערבית והוא מאוד אהב את השירים בערבית. בבית כנסת החאלבי בירושלים הוא יישם את כל המנהגים והתפילות שראה בטורקיה. בעצם המנהגים של העדה הענטבית דומים למנהגים של יהודי חאלב והרבה יהודים מחאלב גרו בענטאב. אני מרגישה שאני מטורקיה אבל המנהגים שלנו הם כמו החלאבים. אימי שלומית נולדה בשנת 1931 עלתה לארץ אחרי קום המדינה. משפחתה באה בעקבותיה. אימי נסעה מספר פעמים לטורקיה וביקרה בין היתר באיסטנבול, אנקרה, איזמיר, פמוקלה, מרמריס, אנטליה, אלניה ועוד אך הטיול לעיר ענטאב היה מרגש מאוד כי תמיד ידענו, שקשה להגיע לשם.

לענטאב הגענו לפני כשנה במסגרת טיול גיאוגרפי למזרח טורקיה, טיול שהחל בצפון בהרי הקצ'קר המדהימים בנופיים השוויצרי והמשיך דרומה במקומות, שהרגשנו שאנו חוזרים לימי בראשית: הרי אררט שלפי התנ"ך נחה בם תיבתו של נח, נהרות הפרת והחידקל שצפינו בהם מהר נמרוד המערבי, שבו אנטיוכוס בנה מקדשים ומונומנטים גדולים, אורפה שיש המזהים אותה כאור כשדים, עיר הולדתו של אברהם אבינו ובמקום זה נמצאת מערת הולדתו של אברהם אבינו ובירכת אברהם עם הקרפיונים, חרן שלפי המסורת אברהם אבינו חנה בה עם משפחתו בדרכו לכנען ועד היום התושבים חיים בבתי קונוסים מחימר. טיול זה הסתיים בעיר ענטאב.

למצוא את בית אימי הייתה משימה שנראתה קלה. ידענו שהבית נמצא במצודה ושהוא קרוב לבית הכנסת. כן ידענו, שבית הכנסת הוא אתר שהממשלה החליטה לשמר. כשהתקרבנו לעיר ענטאב התרגשנו מאוד. ילד מהמצודה הוביל אותנו לבית הכנסת. דרך סמטאות וחנויות עתיקות שלא השתנו מאז 60 שנה. ההתרגשות גברה והלב דפק – החלום עומד להתגשם ואנו הולכים לעמוד ליד בית הכנסת ובית אימי, שכל כך הרבה שנים שמענו עליהם. הגענו לבית הכנסת והשער היה נעול. עמדנו לרגע מאוכזבים ואז המדריך החליט להיכנס מהקיר הצדדי ומה שהתגלה לעיננו היה חורבה ענקית המעידה על בית כנסת מפואר שהיה במקום. אימי שגדלה בענטאב עד גיל 17, גיל עלייתה לארץ בשנת 1949 הכירה את בית הכנסת והחלה להסביר לקבוצה, היכן עמדו ארון הקודש וההיכל, הסבירה על המדרגות העולות לעזרת נשים בקומה השניה, הראתה את המקום בו אפו מצות לחג הפסח, סיפרה על החצר הענקית בה היה כיור ענק למים. בחלק השני היה אולם גדול שבו לדברי אימי, למדו קבלה ובימים קרים התפללו בו, באולם זה ראינו רצפות מעוטרות ועיטור של מגן דוד על ארון הקודש. אימי סיפרה שפעמים רבות הצבא הטורקי היה משתלט על בית הכנסת ואז היהודים התפללו בבית הוריה הסמוך. יש לציין שהקבוצה מאוד התרגשה שבחלק זה של טורקיה יש עדות לחיי קהילה יהודית, ואף המדריך התרגש כי לו זאת הפעם הראשונה ששמע וראה במו עיניו עדות לחיי קהילה, דבר שלא ידע אף שבכל טיול למזרח טורקיה הוא עובר דרך העיר ענטאב.

לאחר המפגש המרגש עם בית הכנסת עמד לרשותנו זמן קצר לחפש את בית אימי. אימי שאלה אישה מבוגרת הגרה מול בית הכנסת כיצד להגיע לשם והיא הסבירה לילד לאן לקחת אותנו. הלכנו ללא הקבוצה אחרי הילד שוב דרך סמטאות צרות, וכשהגענו לבית, הוכנו בתדהמה, במקום למצוא בית בו גרים אנשים מצאנו חורבה – שהייתה פעם הבית של אימי. שוב פגשנו מקום חרב, סמל ליהודים שהיו בו. בית זה ניתן לסבי חכם ניסים כהן ע"י הקהילה ע"מ שילמד ילדים עד גיל 10 תורה. סבי נולד בשנת 1892 וגויס לצבא הטורקי נגד רצונו ונלחם 5 שנים בצ'נאקלה. בסיום המלחמה פגע בו פגז וקטע את ידו וסבי הפך לנכה מלחמה ובכל יום עצמאות השתתף במצעד הצבאי והיה בראש הצועדים, כי הטורקים התגאו בו שכיהודי נלחם למען הטורקים. הוא אף קיבל קצבת נכה מלחמה מהצבא. כאשר עלתה המשפחה לארץ לאחר קום המדינה סבי נתן את המפתחות לממשלה. בית זה שייך לקהילה היהודית ואכן הממשלה השאירה אותו נעול וחרב. סבי עלה לארץ ולאחר שנתיים חזר לענטאב ע"מ להסדיר את ענייניו, ושם מצא את מותו. הוא נקבר בשנת 1959 בענטאב בעיר בה חי כ-40 שנה. למעשה בית זה הוא הוא ההוכחה ליהודים שגרו במקום.

כך הסתיים הטיול כשהייתה לנו הגאווה והשמחה על כך שהצלחנו להגיע לעיר עטאב, לבית אימי ולבית הכנסת ואנו בטוחים שאבי משה שנפטר לפני כארבע שנים, היה שמח לשמוע על כך כי כל חייו דיבר על ענטאב. אנו חולמים לחזור לשם ולבקר בשאר המקומות עליהם אימי מספרת.

לגבי העיר ענטאב כיום היא נקראת גאזיענטאפ, גאזי משמעותו בטורקית "גיבורת מלחמה", שם שנוסף לה לאחר שעמדה בשנת 1920 כ-10 חודשים במצור הצרפתי עד שנכנעה. בגבול הטורקי-הסורי היו מספר קהילות יהודיות, שהשתייכו מבחינה תרבותית, כלכלית, חברתית ודתית לקהילת ארם-צובא, הלוא היא העיר חאלב. באזור זה ישבו קהילות יהודיות מימי בית שני, אך כיום לא ניתן למצוא יהודים באזור. השרידים שנשארו, שאנו יודעים עליהם, הם בית הכנסת ובית אימי. לא ידוע מה עלה עם בית הקברות. בתקופה של הקיסרות הרומית המזרחית (ביזנטיון) רוב היהודים באזור דיברו יוונית ובחלק המזרחי לכיוון כורדיסאן דיברו ארמית-יהודית חדשה, שהיא המשך לשוני של שפת הגמרא. הכיבוש המוסלמי במאה השביעית שינה את הדמוגרפיה של האזור והיהודים אימצו את השפה הערבית. המסורות הקודמות נעלמו ובמקומן התקבלה המסורת הבבלית. במאה ה-15 הגיעו יהודים מארצות אשכנז, פרובנאס, איטליה וכן ממגורשי ספרד. יהודי ספרד הביאו עמם את מסורותיהם אך לא את שפתם ומילים בודדות השתרבבו לשפה בה דיברו היהודים. בין קהילות האזור נמנו בנוסף לענטאב ערים וישובים כגון מרסין, מרדין, מרעש, אדנה ואורפה. חלק מרבני ענטאב היו לראשי קהילת ארם צובא. בית הכנסת המפואר נבנה בעזרת יהודי חלאב על חורבות בית הכנסת שקדם לו. רוב יהודי ענטאב היו סוחרים ובעלי מלאכה שדיברו ערבית בבית וטורקית בחוץ. במלחמת העולם הראשונה, שטורקיה הייתה מעורבת בה, סבלו מאוד יהודי האזור ורבים מהם עלו לארץ ישראל ולארצות שמעבר לים.


חנות האתר

כנס לאדינו
מונה:

לייבסיטי - בניית אתרים